שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק רביעי · דף מא:
בגמ' ושלש שב"ה אומרים אחת מארבע בטפח כו'. לכאורה משמע דדוקא ג' דב"ה היא באגודל אבל ד' דב"ש ד' אצבעות פשוטים. תדע מדלא אמרו ב"ש טפח. אך הפוסקים העתיקו ד' באגודל. וצ"ל דאיידי דב"ה אמרו ג' נקט נמי בב"ש ד'. וגם איידי דברישא בש"א ד' וב"ה ג' נקט גם בסיפא הכי. ומ"מ צ"ע הלשון וג' שבה"א בפרט דהכא הלכה כב"ש הו"ל למימר ד' שב"ש אומרים. ולא מצאתי במפ' שום דבר בזה:
בתוס' ד"ה ואם הביא כשר כו' קשה כו' וי"ל דאי ס"ל הכי טפי הו"ל למיתני אם לא הביא כלל כשר. מיהו כוונת התוס' דאפי' לרבנן דאין לבן מעכב מ"מ ד' חוטין בעינן. אבל איני מבין דבריהם דנהי דלא מעכב כיון דחסר לו מצות לבן לא שייך למיתני כשר: ] בד"ה כל מילי וכו' והא דרבה שרי כו'. י"ל למאי דמסקינן בשבת (מ'.) דכחומרא דרב עביד א"כ י"ל דרק הוא לעצמו החמיר ועביד ככל חומרי דרב אבל לאחרים התיר לפעמים כדשמואל ובזה מתורץ גם קושי' התוספות בעירובין (צ"ג:) ד"ה לא ע"ש]: