שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ראשון · דף ב.
בגמ' ואסור לשנויי כדרבא. יש לעיין בסתמא דלשמה קאי מ"מ אי שחט או קמץ שלא לשמה דשאר עבודות צריך להיות לשמה אפשר דבעי לפרש לשמה דהכא ל"ש דסתמא לשמה קאי כיון דכבר שינה. י"ל דע"ד ראשונה עושה **עמ"ש בריש זבחים. גם י"ל דאפי' לשמואל דפליג לקמן (ט"ז.) אדרב וס"ל דל"א עד"ה עושה היינו בפיגול וכה"ג אבל הכא דבעי לשמה רק סתם כשר משום דסתמא לשמה קאי שפיר י"ל כיון דכבר קמץ שלא לשמה שוב לא אמרי' אח"כ סתמא לשמה קאי:** מיהו לשון הגמ' אסור לשנויי משמע דסתמא כשר מיהו הרמב"ם (פ"ד מה' מעה"ק) פוסק, בכל הקרבנות דלכתחילה צריך לפרש לשמה [א"כ אין להסתפק כאן אך] בריש זבחים משמע לשון הגמ' דהלכה כר' יוסי דתקנו חכמים שלא יאמר לשמה ולשיטה זו יש להסתפק הספק שכתבתי:
בתוס' ד"ה כל המנחות כו' דאיכא למיפרך מה לזבחים שטעונים כלים. שמעתי להקשות נימא מנחה תוכיח שקמיצה ביד [כן הקשה בצ"ק ותירוצו חסר בלשון התוס'] ונ"ל כוונתם שעופות אינם טעונים כלי כלל בכל עבודתן אבל מנחה טעונה קידוש כלי אחר הקמיצה וכן הוא בתוספתא בפרקין חומר בקמיצה כו' וטעונה כלי משא"כ במליקה ועי' לקמן (ה'.) שהמנחות טעונות כלי]:
בא"ד ועוד קשה ל"ל כו' משלו ולא משל מעשר תיפוק לי' כו' דממעט עולות משום דכתיב כו' ואכלת ופרו של אהרן לשריפה קאי. יש ליישב דמהתם לא מוכח דפסול הקרבן רק דעביד איסור מה שלא אכל המעשר אבל הכא ממעט קרא דאינו יוצא ידי קרבנו בזה:
בא"ד ומיהו בזה י"ל דעיקר קרא אתא למידרש משלו ולא משל ציבור. פי' ומ"מ מוכח דצריך להיות שלו ומעשר אינו שלו ושפיר ילפינן שאר חטאות מפרו של אהרן דכולהו צריכין להיות משלו רק דלמעט מעשר בפרו של אהרן לא אצטריך קרא דאשר לו אבל ממילא אימעט נמי מעשר ומ"ש רש"י בחולין שם דתרי אשר לו כתיב חד למעט מעשר. לא משמע הכי ביומא (נ"א) ובשבועות (י"ד) וכמ"ש הטו"א בחגיגה ( (ח') ע"ש]:
בא"ד מיהו אכתי קשה למה לי כמשפט כו' גבי עולת העוף תיפוק לי' כו' דהא אינה נאכלת. וי"ל דאי אמר על עוף ממעשר ה"ז עולה נהי דאסור מ"מ כיון דחל שם עולה צריך לחללה ולהעלותו עולה [דגם לקוח בכסף מעשר מועיל חילול בנטמא ואין ראוי לאכילה הכא נמי דא"ר לאכילה משום ההקדש מהני החילול אבל עתה דממעט דאין עולה בא מן המעשר לא חל שם עולה כלל: