אור ברסלב
שפת אמת על מנחות פרק עשירי › דף פט.

שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק עשירי · דף פט.

דף פח:

בגמ' ההיא למתנדב מנחה שלא יפחות מדבר הטעון לוג. נראה כיון דדרשינן ולוג שמן להכי דרשינן ה"נ מנחה ולוג שאין מנחה רק כזו שצריכה לוג ולוג בעשרון הוא. אך התינח לחכמים. אבל למ"ד אפי' מנחה דס' עשרון אין לה רק לוג. א"כ נימא נמי דאפי' פחותה מעשרון צריכה לוג ולעולם יוכל לנדב אפי' פחות מעשרון. ומלשון רש"י משמע דהדרש הוא מן עשרון למנחה דמנחה צריכה עשרון. אבל מלשון הגמ' משמע דהדרש ממנחה ולוג כו'. וי"ל דבאמת לחכמים הדרש הוא ממנחה ולוג כמו שכתבתי אבל לר' נחמי' וראב"י דלוג אתי למידרש דאפי' ס' עשרון סגי בלוג. דרשו האי דרשא מתיבת למנחה בלבד פי' עשרון לנונחה. ותו דרשו למנחה ולוג. וזה כוונת הגמ' תרתי שמעת מינה:

שם בגמ' הין תריסר לוגי דכתיב זה כו'. קצת קשה הא לוג עצמו לא ידענא שיעורי' רק קבלה היתה בידם שיעור לוג. כמו כן הין י"ל דקבלה הי' בידם. ומאי מנלן דקאמר על הין טפי מלוג:

שם בגמ' התורה חסה על ממונן של ישראל. פירש"י ] שהנשאר היו שופכין לחוץ. וקשה דבס' זית רענן פ' בהעלותך מביא בשם ברייתא דאסור לכבות שום נר מנורה כל זמן שדולק א"כ לא היו שופכין. ובגמ' יש לפרש שזה עצמו שהי' דולק בחנם על היום הוי ההפסד. אבל על פירש"י קשה. וגם יש לעיין לשיטת הרמב"ם דביום נמי מדליקה מה הפסד יש בזה. וע"ז תירץ בני מ' משה בצלאל נ"י דכיון דמדליקה שנית אחר שנכבה צריך לחזור וליתן כמדתה כמסקנת הגמ' דלעיל. א"כ הוי שפיר הפסד. ונכון הוא:

בתוס' ד"ה חד ריבוי כו' תימא כו'. ולע"ד נראה די"ל דהתם כיון דמזוזות תרתי משמע. א"כ מזוזות אחריתי ע"כ ריבוי אחר ריבוי הוא דא"א לרבות יותר מתרתי דהא אין בפתח רק ב' מזוזות. משא"כ הכא דחד בשמן מרבה לוג. ואידך בשמן מרבה טפי מלוג להכי לא חשיב לי' ריבוי אחר ריבוי. וי"ל עוד דהתם דריש מזוזות מלא לריבוי דהול"ל מזזת. וזה מצאתי גם בס' קרבן אהרן אבל מ"ש מקודם נכון יותר:

שם במשנה מערבין נסכי כו'. מסקנת הגמ' דעל היין קאי. לכאורה צ"ע למה למדו הקרבת מנחת נסכים מהקטרת אברים שכ"א יהי' לבדו והיין מותר לערב. וצ"ל משום דהיין אזיל לשיתין ל"ד להקטרה. ומיהו סיפא דמתני' אבל אין מערבין נסכי כבשים כו' אין מובן הטעם כיון דביין מיירי. וכבר נדחק בזה הכ"מ הובא בתיו"ט. וגם סיפא דסיפא ואם בללן אלו בפ"ע אין מובן כלל דרישא ביין איירי וסיפא במנחה. לכן הי' אפשר לפרש דהכל אחד דברישא מערבין היין הואיל וכבר נתערבו המנחות. אבל אין מערבין של פרים וכבשים. משום דבזה לא שייך שנתערבו המנחות דהא בעירוב המנחות פסולין כיון דזה חסירה וזה יתירה. ומסיים ואם בללן אלו בפ"ע ונתערבו דכשר שפיר כה"ג מערבין גם יין דפר וכבש דלא כמ"ש הכ"מ ודוק:

מיהו באמת נראה עיקר כשיטת הכ"מ שהביא התוי"ט דפי' הך בבא אפי' בנסכי כבשים עם כבשים מ"מ בנתערבו עד שלא בללן פסול. והשיג עליו דנהי דלכתחילה צריכין להקטיר בזה אחר זה מ"מ דיעבד כשר. ולעד"נ מלשון פי' המשניות להרמב"ם משמע בהדיא כן דב' בבות דרישא ביין מיירי אם כבר נתערבו סלתן ושמנן כמסקנת הגמ'. וב' בבות דסיפא בסולת ושמן איירי. ובהו לא מחלק כלל בין נסכי כבש לאיל וסתמא קתני. והטעם נראה דנהי דאם הוקטרו ב' חלבים ביחד כשר. מ"מ בנתערב קודם הבלילה דא"א להבדילן ולהקטיר כ"א בפ"ע. י"ל דפסול אפי' בדיעבד כעין דאמרי' כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת אבל אין ראוי לבילה פסול ה"ה באין ראוי להקטירם בפ"ע כנ"ל. וגם לשון הרמב"ם בחיבורו (סוף ה' תמידין ומוספין) משמע כן דכ' סתם אם נתערבו עד שלא בלל כו'. ולא חילק כלל בין נסכי כבש או איל ע"ש. ואפשר דהרמב"ם פי' כן ליישב קושי' התוס' ד"ה בללן. דתיקום מתני' ככו"ע אפי' לר"י דחרב שנתערב בבלול פסול. דהכא בשוין מיירי:

שם בגמ' הכבש הבא עם העומר כו' לא הי' נסכיו כפולין. התוי"ט האריך בכאן להשיג על המהרש"ל ז"ל בדברים שאינם נכונים לע"ד. דפשיטא דנסוך לא שייך רק ביין וכל ראיות התוי"ט אינם מוכרחים. ומ"ש להוכיח מונסכיה שכ' בששי דחג. אינו מובן כלל דא"כ למה בשאר הימים כ' ונסכה. מיהו אפי' לפי' הפשוט אין לשבש נוסח התפלה דונסכיהם הוא היין. וכיון דלא רצו לפרש שיעור היין חזרו לומר ויין כנסכו וזה פשוט ואיני מבין כלל שיטת התוי"ט דהא המנחה צריכה שמן ואיך שייך לומר ומנחתם ונסכיהם פי' השמן דהא השמן הוא מן המנחה עצמה:

שם בגמ' אמר אביי ה"ק מערבין יין אם נתערב סולתן. נראה דאביי פי' כן גם בכוונת ר' יוחנן דאמר אם נתערבו פי' הסולת והשמן. והנה צריכין לבאר פי' הבבא אבל אין מערבין נסכי כבשים בפרים. והי' נראה לפרש משום דבהם כשנתערב קודם בלילה פסולין. וכשנתערבו אחר בלילה אפשר דאין זה חשיב תערובות גמור להיות מותר לערב היין. כיון דכ"א בפ"ע עומד מאחר שנבלל כ"א בפ"ע. ולכן סתם התנא דבהו א"א לעולם לערב היין לכתחלה. אך ק"ק לפ"ז כבר מוכח מרישא כל הדין דסיפא דעד שלא בלל פסול. ועיקר קושי' הגמ' והא מדקתני סיפא כו' שנדחקו בתוס' בזה. נראה לפרש דהוי קשיא להו סיפא דסיפא עד שלא בלל פסול הא למה לי דכבר מוכח מרישא. וגם הרמב"ם (פ"י מה' תו"מ) כתב בהדיא דאפי' נתערב אחר בלילה כבשים בכבשים מערבין היין לכתחילה. ובכבשים בפרים לעולם אין מערבין אפי' הקטיר כבר. וצ"ל דהוא איסור בפ"ע דנסכים שאין יינם שוה אסור לערב וצ"ע הטעם. (וגם לפ"ז למה מערבין נסכי פרים בנסכי אילים]:

שם בגמ' אלא אמר אביי ה"ק היכא דהוקטר סולתן כו'. לכאורה תמוה כיון דגם לתי' זה צריכין לדחוק דהא דתני בברייתא אבל יין מערבין לאו כללא היא ומיירי בכבר הוקטר. א"כ למה לי לחדש מלתא חדתא. דבפשיטות י"ל כדמעיקרא אבל יין מערבין בנתערב סולתן ושמנן. והי' נראה לפרש דס"ל לאביי דבהקטיר מערבין יין אפי' משל כבשים ואילים. דהכי משמעות הברייתא בד"א דאין מערבין כבשים באילים סולת אבל יין מערבין. ובכה"ג דוקא אחר הקטרה אבל אחר שנתערב וקודם הקטרה אין מערבין נסכי פרים בכבשים. ולהכי צריך לחדש דין דהקטרה. ולכן נ"ל דהגירסא ברש"י בלא הקטיר שמנן. והכ"מ (סוף ה' תו"מ) הגי' ברש"י דבשלא ט"ס וצ"ל אפי' נתערב. וזה דוחק דכבר כתב רש"י דין זה לעיל בד"ה אמר אביי. דאפי' נתערב אין מערבין כבשים באילים. רק נראה דהכא קמפרש דמיירי בשלא הקטיר אבל בהקטיר אפי' כבשים ואילים מערבין היין. מיהו מדברי הרמב"ם (ה' תו"מ פ"י) משמע דאפי' הקטיר אין מערבין היין דכבשים באילים ופרים. וכ"כ בפי' המשנה להדיא וצ"ע גם על הכ"מ צ"ע שלא הבין כן ברמב"ם ע"ש:

שם בגמ' רבא אמר בשלמא הני עולות נינהו כו'. לכאורה הי' נראה דלא פליגי לדינא דכיון דחזינן דאפי' אשם שאינו בא בנדבה מ"מ כשר שלא לשמו והוי אשם רק שלא עלה לשם חובה. א"כ מזה יש ללמוד דבכל קרבן שהקריב שלא לשמו עדיין שם קרבן הראשון עליו. א"כ בתמיד צריך ב' נזירין ובכבש הבא עם עומר מנחה כפולה. רק דרבא חידש דא"צ לומר דר"י חדא מינייהו נקט. אלא דראיות ר"י היא מאשם וממילא ה"ה בכולהו. אכן הרמב"ם (פט"ו מפסוהמ"ק) הביא לדינא דדוקא באשם. אבל בהנך נעשין נדבה ע"ש. וצ"ל הטעם כיון דמוכח מקרא דמוצא שפתיך דאם לאו נדבה יהי' כדאי' ריש מכילתין. ממילא כל שבא בנדבה נעשה נדבה זולת אשם דא"א להיות בנדבה תורת אשם עליו:

בתוס' ד"ה שאם אי אתה אומר תימא כו' כיון דבעי לחם כו'. קושיא זו רק למ"ד לחם מעכב הכבשים. (דלמ"ד דכבשים קרבין גם אם אין לחם. ה"נ הוי כאין לחם ויוכל להקריב הכבשים. כיון דכבר נשחטו וא"י להביא עוד עמהם לחם]. אך יש לתמוה ביותר דהא איתא התם בברייתא דה"ה בשחט ב' כבשים לפני זמנם ג"כ הדם יזרק וכן פסק הרמב"ם (במקום הנ"ל). וזה תמוה דליכא שלמי צבור לפני זמנם. וע"ז לא שייך תירוץ התוס' כלל והיא תמיהא נשגבה באמת. ואולי י"ל כיון דאמרי' התם דמקיש שלמי ציבור לשלמי יחיד א"כ גזה"כ הוא דשם כבשי עצרת עליהם אפי' אם יש בהם פסול:

תוכן העניינים

שפת אמת על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה