שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק חמישי · דף סא.
במשנה תנופות קודמות להגשות. יש לעיין אם הגיש מקודם והניף אח"כ אם צריך לחזור ולהגיש ועמ"ש בסמוך:
שם בגמ' ומנין שאם הניף זה בעצמו וזה בעצמו יצא ת"ל כו' והניף. לכאורה אינו מובן דהא תנופה כולה לא מעכבת. וצריכין לפרש יצא ידי תנופה שא"צ לחזור ולהניף אותם ביחד. מיהו לא מצינו כזה כיון דמצוה מה"ת להניפם ביחד מה בכך דכבר הניף זא"ז למה לא יניף שנית. והא דדרשינן תנופה ולא תנופות היינו דלא חייבה התורה ב' תנופות אבל כיון דתנופה הראשונה לא הי' כתקונה למה לא יחזור ויניף. וע"כ אפשר לפרש דאה"נ דמצוה לחזור ולהניף ביחד. והא דגלי קרא דבתנופה בפ"ע נמי יצא היינו אם כבר שחט הכבש ולא הניף הלוג עמו דהו"א דלא יניף הלוג כלל דלאו מצוה היא קמ"ל קרא דגם תנופת הלוג בעצמו נמי מצוה היא וצ"ע לדינא דלשון הברייתא יצא לא משמע כן:
שם בגמ' יכול יניף ויחזור ויניף. פירש"י לקיים ב' הכתובים. וקשה קצת לפירושו מה משני תנופה ולא תנופות ודאי המצוה דתנופה ביחד הוי תנופה אחת ומ"מ אח"כ מניף כל א' בפ"ע לקיים קרא אחר. ויותר הי' נראה לפרש דמשום דכתיב לוג השמן והניף י"ל דהמצוה זו בפ"ע וזו בפ"ע. והא דכתיב אותם לומר דגם האשם צריך תנופה אבל לא ביחד. להכי קמשני תנופה ולא תנופות דע"ז כתיב אותם בתנופה אחת ולא כל א' בפ"ע. ולוג השמן והניף אתי רק לדיעבד כנ"ל:
בתוס' ד"ה ובאות בגלל עצמן כו'. וי"ל עוד דנסכים כיון דבאים עם הזבח ומן הזבח יש לכהן חלק להכי ל"ד למנחת כהן דאין לכהן שום חלק: