אור ברסלב
שפת אמת על מנחות פרק חמישי › דף נז.

שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק חמישי · דף נז.

דף נו:

בגמ' והתנן הקודח כ"ש כו'. משמע משיטת הגמ' דלמסקנא דאפי' בב' מקומות חייב כאן ה"ה הקודח בשבת מהני הצירוף. וא"כ י"ל דקודח לא מחייב בכ"ש ממש רק כשיש כדי לצרף. והרמב"ם (פ"י מה' שבת) פוסק סתם דחייב קודח בכ"ש. ולכאורה יש לפקפק ע"ז נהי דהגמ' דחה משום דחזי לבבא מ"מ כיון דבאמת הלכה דאפי' בב' מקומות י"ל דפי' המשנה כס"ד דגמ' רק דדחי, דמהכא ליכא סייעתא לרבא. אכן נלע"ד דבאמת יש לתמוה מה ענין צירוף דהכא לקודח. דהכא שפיר כיון דבצירוף נצלה כגרוגרות א"כ יכול לחתוך כל מקום הנצלה לאכול ממנו כשיעור אבל התם בקודח כל זמן שלא יעשה עוד נקבים ליכא שום צירוף א"כ לא עשה עדיין מלאכה כשיעור. ע"כ צ"ל דקושית הגמ' או הסייעתא ללישנא בתרא הי' בדרך ק"ו דאפי' צירוף כזה מהני מכ"ש הכא דמהני צירוף. אבל למסקנא נהי דהכא מהני צירוף אבל לא בקודח בשבת והתם הטעם דחזי לבבא. ונ"מ בזה לצירוף דשאר מלאכות בכה"ג:

שם בגמ' ת"ר אילו נאמר אשר תקריבו כו' קומץ בלבד מנחה מנין ת"ל מנחה. פירש"י שהחמיץ את הקומץ ומנחה מנין פי' קודם שקמצה חימצה. וצ"ע על פי' זה דא"כ אם החמיץ מקצת המנחה והניח מקום הקמיצה מצה וקמץ משם יהי' פטור. ובאמת פשיטא דגם בכה"ג לוקה. ופשט הברייתא נראה דמתקריבו בלבד הו"א דאינו חייב עד שיחמיץ הקומץ שהוא לגבוה לאפוקי כשהחמיץ מקצת מנחה כמ"ש כנ"ל ת"ל מנחה דאסור להחמיץ המנחה אפי' שלא במקום הקומץ. וכן נראה שהבינו התוס' בד"ה מנחה מנין. וטעם פירש"י איני מבין דמה לי קודם קמיצה או אח"כ שפיר מתקיים אשר תקריבו. ותו שמעתי להקשות לפירש"י דהו"א שהחמיץ אחר קמיצה הא קרא במנחת מאפה ומרחשת כתיב והקמיצה אחר אפי' ולא שייך בה חימוץ כלל. וזה אפשר ליישב דאי הוי כתיב רק אשר תקריבו והי' פירושו על הקומץ הי' מוכח מקרא דקאי על מנחת סולת הקודמת בפרשה. רק אחר דמרבינן גם קודם הקמיצה תו צריכין ללמוד לרבות שאר מנחות:

שם בגמ' מנחה מנין כו'. וקשה הא כתיב חלקם ותירוץ התוס' דחוק דנימא דשיריים אחר קמיצה איתסרי טפי מקודם קמיצה. ויותר יש ליישב דאי לאו האי קרא דמרבינן כל המנחה. הו"א דחלקם הפי' שאר המנחה העומד להיות חלקם. ודוקא קודם קמיצה להכי צריך לרבות כל המנחה. וממילא חלקם הפי' אפילו אחר קמיצה מה שנשתייר כנ"ל:

שם בגמ' לה' כשרה ולא פסולה, נלע"ד דעל השיריים חייב אפי' ביצאו לחוץ ונפסלו. דכל המיעוט הואיל ואינו ראוי להקריב לה' ובשיריים הלא כבר נקרב ממנה לה' כנ"ל פשוט. ובזה עלה בדעתי לפרש הבעיא דר' מרי חימצה בראשו של מזבח דיש לתמוה לפירש"י דאמאי יהי' פטור משום דהוי כהקריב כבר מ"מ הא עדיין צריכין להניחו על האש ושייך בה שפיר אשר תקריבו דזה עיקר הקרבה. ומאיזה טעם מסופק הגמ' לומר דמחוסר הקטרה לא הוי כמחוסר מעשה מ"מ הא שייך בה אשר תקריבו על הקטרה זו. ובלי ספק דלהקטיר על המזבח אחר החימוץ עוברין בכל שאור לא תקטירו אע"ג דכבר העלוה על גבי המזבח. א"כ מאיזה טעם לא יתחייב על החימוץ. וגם יש לדקדק מה שייכות לבעיא זו הכא. ולכן הי' אפשר לפרש דקאי אהא דכשרה ולא פסולה משום דאינו ראוי להקריבה לה'. על זה מיבעיא חימצה בראשו של מזבח פי' דנפסלה שם ואח"כ חימצה. מי נימא דשפיר לוקה על החימוץ דאע"ג דנפסלה הא כבר נקרבה על המזבח קודם הפיסול. וכמו על השיריים דחייב אפי' נפסלו אח"כ. או דלמא מחוסר הקטרה כמחוסר מעשה דמי וליכא שם הקרבה במה שהעלה על גבי המזבח. מיהו רש"י ותוס' והרמב"ם פירשו כפשוטו אבל הדין שכתבתי לענין השיריים נראה ברור:

שם בגמ' רעק"א לרבות לחם הפנים לחימוץ. תמהני איך מתרבי לחה"פ מאשר תקריבו אדרבא אשר תקריבו משמע מה שיש ממנו לגבוה ומלחה"פ ליתא לגבוה. דמה"ט כתב רש"י דהו"א דלה"פ לית בה איסור חימוץ א"כ מה מקום לרבות מאשר תקריבו עי' בפי' הראב"ד בתו"כ שכ' כיון דאיכא בזיכין דקרבי. אשר תקריבו קרינא בי']. ומתוך הדוחק אפשר לומר כיון דבלאו קרא נמי הוי ממעטין מה שאין בו לגבוה כדפירש"י. ולכן אשר תקריבו דהוי ג"כ מיעוט. הוי מיעוט אחר מיעוט והיא לרבות. ובאמת הרמב"ם (פי"ב מה' מעה"ק) הביא לרבות לחם הפנים מכל המנחה. וע"ש בכ"מ שהקשה עליו:

שם בגמ' מנחת נסכים מי פירות הם. פי' רש"י דשאר מנחות שאין שמנן מרובה נותן בהן מים. ותמוה לי כיון דבס"ד דגמ' ס"ל דנפסלה בנתינת מים וכן פסק הרמב"ם באמת דרע"ק דלא דרש לרבות מנחת נסכים ס"ל דאי מגבלה במים פסולה והוי כמחמץ מנחה פסולה דפטור. וא"כ למה מתכשר במנחת סולת עם מים מה בכך דמעט שמן יש בה. ובאמת הרמב"ם (פי"ב ממעה"ק) הביא ג"כ הדין במנחת נסכים בלבד דאם גיבלה במים פסולה ובמנחת סולת לא דיבר מזה אבל הטעם נעלם ממנו:

תוכן העניינים

שפת אמת על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה