אור ברסלב
שפת אמת על כריתות פרק ששי › דף כד.

שפת אמת על כריתות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק ששי · דף כד.

פרק ששי

בגמ' במפריש ב' אשמות לאחריות ונתכפר בא' מהן. לפי גירסא זו משמע דלא מיירי כלל דנודע שלא חטא. רק כוונת הגמ' כי היכי דס"ל לחכמים הכא דגמר ומקדיש וחל עליו שם אשם. ה"ה במפריש לאחריות מודה ר"מ דגמר ומקדיש השני לשם אשם. ול"א כיון דלא נאבד הראשון הוי הקדש טעות דכיון דגמר ומקדיש חל עליו שם אשם ורועה. אבל לגי' התוס' דנודע צריך לגרוס בגמ' ירעו עד שיסתאבו לשון רבים. והרמב"ם העתיק סתם (פ"ד מה' פסוה"מ) המפריש אשם תלוי לאחריות ונתכפר בא' השני ירעה ומכ"ש אשם ודאי ע"ש. ונראה ודאי דלא מיירי כלל בנודע שלא חטא. רק דמביא עיקר הדין דעכ"פ נשמע מכאן דהשני ירעה. דבחטאת מפורש דהשני ירעה וקמ"ל דה"ה באשם תלוי כדמוכח הכא. ולכן סיים וכ"ש אשם ודאי דדינו כמו ב' חטאות לאחריות. ואפי' אי הי' גורס הרמב"ם הכא כגי' התוס' מ"מ אין לו להביא הדין בנודע כיון דבלא"ה קי"ל כחכמים ורבותא דגמ' הכא היא רק לר"מ. לכן השמיט זה הדין והביא רק עיקר הדין דמוכח הכא דב' אשמות השני ירעה. ובמל"מ האריך להקשות ע"ש והנלע"ד כתבתי:

שם בגמ' בא"ת שהוזמו עדיו. פרש"י שהבעלים יודעין שלא אכלו צ"ע למה פי' כן דלכאורה נראה דביודעין שלא אכלו ודאי לא גמר ומקדיש. ואפי' לא הוזמו כלל רק נודע שלא חטא תצא ותרעה בעדר דודאי לאו לבו נוקפו כלל כיון שיודע שהעדים משקרים. רק הכא מיירי שאין הבעלים יודעין רק כיון דיש ג"כ חשש שמא ימצאו העדים זוממין לכן אין לבו נוקפו כ"כ, ויש ראי' לפי' זה דלפרש"י מה מקשה מסיפא דשור הנסקל דמיירי בהזמה דילמא מיירי באין הבעלים יודעין. אלא ודאי דאפילו באין יודעין ס"ל לר"י דיצא וירעה בעדר:

שם בגמ' מאי חזית דציית לבתראי כו'. ותמוה טובא כיון דאתי סהדי דמכחישין א"כ גמר דין הראשון הוי בטעות שלא ידעו הבי"ד שיש עדי הכחשה. ותוס' הקשו רק לשיטת ר"ת דמחיים לא נאסר משמע דזה אתי להו שפיר דאי נשחט נאסר מספק שמא הי' הגמר דין כראוי. ולכאורה הסברא תמוה דאפי' הראשונים אמרו אמת מ"מ הדין הי' בטעות אכן הרמב"ם (פ"ד מה' מ"א) כ' נודע כו' כגון שהוזמו העדים יצא וירעה בעדר ע"ש. משמע דאם הוכחשו ולא הוזמו אסור), וצע"ג לדינא בכה"ג. ולע"ד הי' נראה לפרש בגמ' דקאי ג"כ על הרישא דא"כ דכוותי' באשם נמי בהכחשה דתרי ותרי א"כ מאי חזית כו' דהכא הוי עכ"פ ס' וחייב אשם. והנה תוס' כ' בזה בפשיטות להיפוך דבאשם הוי א"ש לאוקמי בהכחשה, ונראה דהם קאי בשיטת רש"י דמיירי דבעלים מכחישין וכה"ג אי יהי' תרי ותרי י"ל דפטור מאשם. אבל למאי שפרשתי דמיירי באין הבעלים מכחישין דסתם אשם היינו שאין הבעלים יודעין. א"כ שפיר יש לפרש כמ"ש:

שם בגמ' ור"י כו' מנחת קנאות לא לכפרה קאתיא כו' קצת קשה לר"י למה תניא נמצא עדי' זוממין לאשמעינן רבותא טפי אם נמצא שנטמאת האשה. בשלמא לר"א דוקא בזוממין אבל לר"י קשה. והנה באמת איתא בסוטה (ו':) אלו שמנחתיהן נשרפת באו עדים שנטמאה. ומשמע דמיירי אפי' קודם שנקמצה. וכ"כ הרמב"ם (פ"ד מה' סוטה). ולכאורה תמוה כיון דקי"ל כר"י א"כ כמו בנמצא עדי' זוממין תצא לחולין ה"ה באמרו עדים שנטמאה דהוי כמו נודע שלא חטא באשם. ובמנחת קנאות דלא בא לכפרה לר"י לא שייך גמר ומקדיש. אכן מצאתי בגמ' דסוטה שם ישוב לזה למסקנת הגמ' שם דכיון דהי' בכלי שרת גזרו חכמים שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחולין. ומקשה מנמצא עדי' זוממין ומשני זוממין קלא אית להו. א"כ בעדי טומאה י"ל דליכא קלא לכן נשרפת מטעם גזרה כנ"ל. וע"ש בתוס' דיש לפלפל עוד בזה ואין כאן מקומו:

תוכן העניינים

שפת אמת על כריתות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה