שפת אמת על כריתות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ששי
שם במשנה ונודע לו שלא חטא כו'. יש לעיין בעבר עליו יוה"כ אחר הפרשת האשם כיון דיו"כ מכפר יהי' דינו כמו נודע שלא חטא. אך באמת הכא לא שייך דהוי הקדש טעות א"כ ודאי ר"מ מודה דירעה והוי כמו אשם שנתכפרו בעלי'. אך אפשר דכיון דהפרישו קודם יו"כ וחל עליו שם אשם חייב לקיים נדרו ואין יו"כ מכפר תו עליו וצ"ע בזה:
שם בגמ' גמר ומקדיש. לכאורה משמע דמקדישו לשם עולה אם באמת לא חטא. אך לפ"ז קשה למה ירעה הוא עצמו יקרב עולה. ואפילו אי נדחק לומר דהוי רק ספק שמא הקדישו ומספק אמרו ירעה. אכתי קשה יקדישנה עתה שנית לשם עולה ולמה ירעה. ולכן צ"ל דגמר ומקדישו לשם אשם אפי' אי באמת לא חטא וחל ההקדש לענין זה דיהי' כמו מותר אשם דהדין ירעה. (וכ"מ לשון המשנה ויפלו דמיו לנדבה דהוי עולת קיץ. וכמ"ש התוס' דהנסכים משל ציבור. כדין מותר אשם] ועדיין צ"ע בזה:
דף כד.
בגמ' במפריש ב' אשמות לאחריות ונתכפר בא' מהן. לפי גירסא זו משמע דלא מיירי כלל דנודע שלא חטא. רק כוונת הגמ' כי היכי דס"ל לחכמים הכא דגמר ומקדיש וחל עליו שם אשם. ה"ה במפריש לאחריות מודה ר"מ דגמר ומקדיש השני לשם אשם. ול"א כיון דלא נאבד הראשון הוי הקדש טעות דכיון דגמר ומקדיש חל עליו שם אשם ורועה. אבל לגי' התוס' דנודע צריך לגרוס בגמ' ירעו עד שיסתאבו לשון רבים. והרמב"ם העתיק סתם (פ"ד מה' פסוה"מ) המפריש אשם תלוי לאחריות ונתכפר בא' השני ירעה ומכ"ש אשם ודאי ע"ש. ונראה ודאי דלא מיירי כלל בנודע שלא חטא. רק דמביא עיקר הדין דעכ"פ נשמע מכאן דהשני ירעה. דבחטאת מפורש דהשני ירעה וקמ"ל דה"ה באשם תלוי כדמוכח הכא. ולכן סיים וכ"ש אשם ודאי דדינו כמו ב' חטאות לאחריות. ואפי' אי הי' גורס הרמב"ם הכא כגי' התוס' מ"מ אין לו להביא הדין בנודע כיון דבלא"ה קי"ל כחכמים ורבותא דגמ' הכא היא רק לר"מ. לכן השמיט זה הדין והביא רק עיקר הדין דמוכח הכא דב' אשמות השני ירעה. ובמל"מ האריך להקשות ע"ש והנלע"ד כתבתי:
שם בגמ' בא"ת שהוזמו עדיו. פרש"י שהבעלים יודעין שלא אכלו צ"ע למה פי' כן דלכאורה נראה דביודעין שלא אכלו ודאי לא גמר ומקדיש. ואפי' לא הוזמו כלל רק נודע שלא חטא תצא ותרעה בעדר דודאי לאו לבו נוקפו כלל כיון שיודע שהעדים משקרים. רק הכא מיירי שאין הבעלים יודעין רק כיון דיש ג"כ חשש שמא ימצאו העדים זוממין לכן אין לבו נוקפו כ"כ, ויש ראי' לפי' זה דלפרש"י מה מקשה מסיפא דשור הנסקל דמיירי בהזמה דילמא מיירי באין הבעלים יודעין. אלא ודאי דאפילו באין יודעין ס"ל לר"י דיצא וירעה בעדר:
שם בגמ' מאי חזית דציית לבתראי כו'. ותמוה טובא כיון דאתי סהדי דמכחישין א"כ גמר דין הראשון הוי בטעות שלא ידעו הבי"ד שיש עדי הכחשה. ותוס' הקשו רק לשיטת ר"ת דמחיים לא נאסר משמע דזה אתי להו שפיר דאי נשחט נאסר מספק שמא הי' הגמר דין כראוי. ולכאורה הסברא תמוה דאפי' הראשונים אמרו אמת מ"מ הדין הי' בטעות אכן הרמב"ם (פ"ד מה' מ"א) כ' נודע כו' כגון שהוזמו העדים יצא וירעה בעדר ע"ש. משמע דאם הוכחשו ולא הוזמו אסור), וצע"ג לדינא בכה"ג. ולע"ד הי' נראה לפרש בגמ' דקאי ג"כ על הרישא דא"כ דכוותי' באשם נמי בהכחשה דתרי ותרי א"כ מאי חזית כו' דהכא הוי עכ"פ ס' וחייב אשם. והנה תוס' כ' בזה בפשיטות להיפוך דבאשם הוי א"ש לאוקמי בהכחשה, ונראה דהם קאי בשיטת רש"י דמיירי דבעלים מכחישין וכה"ג אי יהי' תרי ותרי י"ל דפטור מאשם. אבל למאי שפרשתי דמיירי באין הבעלים מכחישין דסתם אשם היינו שאין הבעלים יודעין. א"כ שפיר יש לפרש כמ"ש:
שם בגמ' ור"י כו' מנחת קנאות לא לכפרה קאתיא כו' קצת קשה לר"י למה תניא נמצא עדי' זוממין לאשמעינן רבותא טפי אם נמצא שנטמאת האשה. בשלמא לר"א דוקא בזוממין אבל לר"י קשה. והנה באמת איתא בסוטה (ו':) אלו שמנחתיהן נשרפת באו עדים שנטמאה. ומשמע דמיירי אפי' קודם שנקמצה. וכ"כ הרמב"ם (פ"ד מה' סוטה). ולכאורה תמוה כיון דקי"ל כר"י א"כ כמו בנמצא עדי' זוממין תצא לחולין ה"ה באמרו עדים שנטמאה דהוי כמו נודע שלא חטא באשם. ובמנחת קנאות דלא בא לכפרה לר"י לא שייך גמר ומקדיש. אכן מצאתי בגמ' דסוטה שם ישוב לזה למסקנת הגמ' שם דכיון דהי' בכלי שרת גזרו חכמים שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחולין. ומקשה מנמצא עדי' זוממין ומשני זוממין קלא אית להו. א"כ בעדי טומאה י"ל דליכא קלא לכן נשרפת מטעם גזרה כנ"ל. וע"ש בתוס' דיש לפלפל עוד בזה ואין כאן מקומו:
דף כד:
בגמ' אלמא חולין שנשחטו בעזרה בשרפה כו'. פי' תוס' הסוגיא רק אליבא דר"מ. וזה דוחק. גם מ"ש תוס' דמודה ר"מ דבשעת שחיטה גמר ומקדיש לא משמע הכי. ולולא לעד"נ להיפוך דאפי' לרבנן דכיון דלבו נוקפו גמר ומקדיש היינו שאם יהי' נודע לו קודם שחיטה שלא חטא יהי' הקדש עכ"פ ויביא בדמיו עולה. אבל כשיתודע אחר שחיטה דלא יהי' לו תקנה כלל למה יקדישנה ולהכי גם לרבנן בנודע אחר שחיטה הו"ל חולין בעזרה. רק התרצן מחדש דגם כה"ג לחכמים גמר ומקדיש. ובהכי מיושב הגירסא שלפנינו בגמ' בתירוצא דרב אשי רישא דקתני באשם תלוי כו'. וכפרש"י ורע"ב במשנה משום דמחזי כזבח פסול. והתוי"ט תמה עליהם. וכן פרש"י במנחות (ק"ב:) ובתמורה (ל"ד.) דהוי חולין שנב"ע] אכן למ"ש א"ש דרב אשי חולק על סברת רבה וס"ל דגם לרבנן כשנודע אחר שחיטה הוי חולין. ולכן הטעם רק משום דמחזי כזבח פסול כנ"ל:
שם בגמ' נזרק הדם הבשר יאכל אמאי והא הויא לי' ידיעה כו' בשעת סליחה כו'. יש לעיין אי מקטירין גם האמורים דהקטרה היא ג"כ קצת כפרה וכפרה לא שייך אחר הידיעה ומדלא תני רבותא טפי יקטיר האמורים אפשר דאין מקטירין. ומ"מ הבשר יאכל כמו נטמאו האמורים או שנאבדו מיהו אכילת הבשר לכהנים אע"ג דג"כ כהנים אוכלין ובעלים מתכפרים. מ"מ אפי' כה"ג דליכא כפרה למה יהי' נאסר באכילה כיון דדם התיר הבשר לכהנים. אבל הקטרה כשאין בו כפרה לא מצינו וצ"ע בזה:
שם בגמ' עומד לזרוק כזרוק. צ"ע בטעם זה דמ"מ וודאי אם נשפך הדם אין לו סליחה ע"י שהי' עומד לזרוק. א"כ אכתי בשעת סליחה הו"ל ידיעה ואינו מכפר:
שם כלי שרת מקדשין הפסול ליקרב. פי' א"כ עומד עכ"פ לזרוק וממילא עומד לזרוק כזרוק ולהכי הוי כנודע אחר זריקה דהבשר נאכל. אבל אם לא יסבור עומד לזרוק כזרוק נהי דוודאי הדם יזרוק משום דעלה לא ירד. אבל הבשר אינו נאכל דגם האברים אין מקטירין דרק מה שעלה לא ירד אבל כפרה ליכא כלל בזריקה כזו שהיא פסול רק מכח עלה לא ירד. ולהכי צריכין נמי לטעמא דעומד לזרוק כזרוק וכ"מ ברמב"ם בפיהמ"ש וברע"ב. אכן במנחות (ק"ב:) משמע דלריב"ח לא ס"ל לרי"ו דכזרוק דמי. וכ"מ שם ברש"י] ותוס' ד"ה קסבר כו' שכתבו ליישב לחכמים אפי' יסברו דכלי שרת מקדשין פסולין היינו מה דאמרו ישפך הדם. אבל במה דאין הבשר נאכל ל"ק בלא"ה כמ"ש. ולהכי א"ש שיטת הרמב"ם שכ' (בפ"ג מפסולי מוקדשין) דדם פסול שנתקבל בכלי שרת מתקדש ליקרב. ובדין דהכא כתב דדוקא נזרק הדם ואח"כ נודע הבשר יאכל משמע דאפי' נתקבל בכלי אין הבשר נאכל. ונתקשה בזה בלח"מ שם. ולק"מ דנהי דס"ל דמתקדש אבל עומד לזרוק כזרוק לית להו. ולהכי לא הביא הדין בנודע אחר שנתקבל דוודאי הדם יזרק שכבר כ' זה דכלי שרת מקדשין. אבל הבשר אינו נאכל. וזה ברור. ושוב ראיתי בבה"ז דנחית לתירוץ זה וכ' שהוא דוחק. ואיני רואה בזה שום דוחק:
דף כה.
בגמ' תצא ותרעה בעדר כו' והא איתסרא לה מחיים. יש לתמוה טובא דלא עדיף איסור זה דהורדה לנחל איתן טפי מהקדש דאשם ומ"מ בנודע קודם שחיטה תצא ותרעה בעדר. ותוס' כתבו דמקשה לרבנן דפליגי אדר"מ בא"ת]. ואכתי תמוה דטעמא דרבנן באשם דגמר ומקדיש לפי שלבו נוקפו. וטעם זה לא שייך הכא כלל דלית בי' קדושת בעלים כלל רק גזה"כ דהורדה לנחל אוסרת וכיון דנודע ההורג הוי למפרע היתר. ואדרבא איפכא קשיא לי' לרבא דלא נאסרת רק בשעת עריפה ומקודם לא הוי רק הכנה להתערף מאי קמ"ל בנודע עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר הלא גם בלא נודע יכולין לעשות בה כל צורך ואטו ע"י הזמנה נאסרה כדאיתא בסנהדרין (מ"ז:) דס"ל לרבא הזמנה לאו מילתא]. וכמו כן באשם אם לא יקדישנה לאשם רק יקנה בהמה להכין לצורך האשם ונודע לו קודם ההקדש מימרא בעי דתרעה בעדר וצע"ג:
דף כה:
בגמ' אלא אמר אביי מרישא דקרא כו'. פרש"י כיון דמיותר ומופנה לדרוש דרוב פשעיהם. וקצת דוחק והי' אפשר לומר דבאמת הוי גז"ש מפשעיהם לכל חטאתם דשעיר הנעשה בפנים לפשעיהם דכ"ח דגבי שעיר המשתלח כמו התם פשעים דלאו בר קרבן ה"ה הכא. רק אי לא הוי מופנה פרכינן נמי על הגז"ש מה לשעיר הנעשה בפנים שאין מכפר על מצוה ידועה. אבל השתא דמופנה לא פרכינן כנ"ל:
שם בגמ' חטא שאין מכיר אלא ה'. יש לעיין לר"ש לעיל (י"ט:) דחטא וא"י במה חטא אי בדם אי בחלב מביא אשם אי על אשם כזה יו"כ מכפר די"ל כיון דיודע ומכיר שחטא אינו מכפר. או כיון דאינו מכיר במה חטא הוי בכלל שאין מכיר רק ה' וצ"ע:
דף כו.
בגמ' וא"ר תחליפא כו' חייבי מלקיות שעבר עליהם יוה"כ חייבים פשיטא מ"ש מחייבי חטאות ואשמות ודאין. יש לתמוה דלא מיבעיא למאן דיליף מדומיא דפשעים דאינם בר קרבן. א"כ לפי סברת הגמ' הכא דבר מלקות הוי כבר קרבן א"כ אדרבא נימא דמכפר גם על חייבי חטאות ואשמות ודאין דהוי שפיר דומיא דפשעים דמכפרין ג"כ על חייבי מלקות דהוי כבר קרבן. מיהו רבא לשיטתו דיליף מחטא שאין בו מכיר רק ה' לא קשה זאת. אבל אכתי קשה דהא ע"כ לענין מזידין לא אימעוט דדוקא שאין מכיר. שהרי כל זדונות שאינם בר מלקות כגון בלא התראה ועשין ולאוין הניתק לעשה יו"כ מכפר אפי' במכיר בו. וא"כ מנלן למעט בר מלקות כיון דהאי כללא דחטא שאין מכיר לא קאי רק אשגגות ולא אזדונות. ועכ"פ מה פשיטותא דהגמ' בזה. וצריך ליישב בדוחק דפשיטא לגמ' דכיון דחילקה תורה דבשגגות אין יו"כ מכפר רק באין מכיר בו. ע"כ הטעם משום דמכיר מצי להביא קרבן ועל בר קרבן דרוש לו כפרה מיוחדת שאין יו"כ מכפר לו. וא"כ ה"ה והטעם לבר מלקות דזה כפרה שלו תו אין יו"כ מכפר. ועדיין צ"ע:
שם בגמ' ספק יולדת כו'. נראה דודאי אי נודע לה אח"כ שילדה ודאי אין יו"כ מכפר דאפילו באשם תלוי בנודע אח"כ מביא חטאת. רק קושית הגמ' בס' יולדת ועבר יו"כ ועדיין לא נודע לה לא תיתי. וע"ז סובב כל פלפול הגמ' לבתר הכי דלר"ש דחוטאת מ"מ הקרבן הוי רק לאשתרויי בקדשים היינו בס' יולדת היה צריך להיות מכופר ע"י יו"כ שעבר והקרבן דמייתי רק לאשתרויי. וצ"ע על לשון רש"י שכ' דהלידה כיפרה לה. דשפיר י"ל לר"ש הקרבן בא על החטא כמשמעות דברי ר"ש בנדה (ל"א:) וכ"מ בשבועות (ח'.) וע"ש בתוס'] רק בספק דיו"כ מכפר הוי הקרבן לאשתרויי בקדשים כנ"ל:
שם בגמ' בועל מכיר. צ"ע דטפי הו"ל למימר דהיא מכרת וכן הקשה הב"ש. ותירוצו אין מובן כמ"ש בבה"ז]. גם בתר הכי דקאמר הורג מכיר צ"ע דהא ההורג לא נתכפר בעגלה וכשנתברר אח"כ בעדים נהרג ההורג. א"כ כל הכפרה על הקהל והם אין מכירין:
שם בגמ' אמר קרא ולארץ לא יכופר כו'. פרש"י שאין לו כפרה אחרת. פי' דכתיב כי אם בדם שופכו כו' וע"ז יש לפקפק דהא בעגלה מתכפרת א"כ ע"כ כ"א בדם שופכו לאו דוקא. א"כ י"ל דה"ה יוה"כ מכפר. והי' אפ"ל עיקר הכוונה דכ' ולארץ לא יכופר א"כ כפרה זו לארץ היא. ולא מצינו בכפרת יוה"כ רק על בני ישראל יכפר עליכם. וכפרה ] לארץ לא כ' ביו"כ כנ"ל:
דף כו:
בגמ' אם משנמלקה כו'. אפשר לפרש דפליגי דוקא בעוד שלא היזה רק אחר מליקה נודע. אבל בנודע אחר הזאה י"ל דמודה רב דאין הבשר נאכל כיון דנעשה כל עבודה בתורת חטאת הבא על הספק וכ"מ בתוס' לעיל (כ"ב:) דבכה"ג מודה רב. אך מדבריהם נראה דמדינא מכפר. רק דבהא גם רב ס"ל כר"י משום דאתי למימר חטאת העוף הבא עה"ס נאכלת]:
ברש"י ד"ה יביא סלע וחומשו שמה ששיבח כו' שבח הקדש הוא. איני מבין דבריו ומה קשיא לי'. גם הרע"ב השמיט דברים אלו וצ"ע. עי' במל"מ (פ"ד מהלכות מעילה) מ"ש בזה]:
דף כז.
בגמ' מאי הוי עלה. פרש"י דהתי' דחוק. וצ"ע א"כ מה מייתי למיפשט מברייתא אחרת מ"מ איך יתרץ ברייתא דישלם סלע. א"כ אדרבא נכון יותר תי' הראשון ולא תיקשי הני ב' ברייתות אהדדי דאי פיטמה והוציא הוצאות עד ב' סלעים א"צ לשלם. ואי פיחת צריך לשלם כדשני לעיל. וגם הרמב"ם לא חילק כלל בזה וצ"ע גם צ"ע דבעיא קמייתא אי מתכפר בכינוס חומשין לא אפשיטא כלל. וגם מזה לא הביא הרמב"ם כלום:
דף כז:
במשנה מביאין מכשבה ושעירה תורין כו'. פרש"י והמותר חולין. וצ"ע הטעם. ואולי הבין רש"י דלא הקדיש המעות רק הזמינו לכך ולשון מהקדש כשבה לא משמע כך. וגם ע"ז לא היה צריך לרבות מקרא. וגם בגמ' דאמרינן דהוי ס"ד כיון דלאו מיני' הוא כו' הדין מעות יפלו לנדבה. משמע דהשתא נמי דיכול לשנות מ"מ המותר הוי נדבה. וראיתי בתוי"ט שכתב ע"ז דע"כ המותר חולין דאל"כ מה נ"מ. ואיני מבין כוונתו דהא הוי ס"ד דא"י לשנות וצריך לקנות תורין במעות אחר קמ"ל דיכול לקנות מזה אבל המותר הוי נדבה. ותו דמי לא עסקינן שעדיין לא כינס כל מעות כשבה רק שמקבץ דינר דינר ומקדישו לקנות ממנו כשבה וכשקיבץ כדי תורין רשאי לקנות מזה תורין וליכא מותר כלל. אבל היכא דאיכא מותר אפשר דמותרו נדבה. תו הביא התוס' יו"ט בשם הרמב"ם (פ"ה מפסולי מוקדשין) שכתב שמחלל המעות על תורין וב"י ע"ש. פי' משום דחילול מהני אפי' על ש"פ. ומ"מ צ"ע מנ"ל להרמב"ם זה. והכ"מ שם כתב משום דסותר דין זה דהכא מהא דאיתא בשקלים (פ"ב) מותר חטאת נדבה. לכן מחלק הרמב"ם בין חטאת קבוע לעולה ויורד ע"ש. ואיני מבין מה הוכחה איכא הכא דאין המותר נדבה כמו שכתבתי. ושוב הראו לי בפי' הר' גרשון שפי' ג"כ דהמותר נדבה. וצ"ע:
דף כח.
בגמ' רש"א הוא עצמו יקרב עולה ש"מ בע"ח אין נדחין. ק"ק מנ"ל דילמא שאני הכא דהולד לא נדחה מעולם. בפרט אי בהויתן הם קדושין וכשנולד מיד ראוי. ורש"י פי' טעם הת"ק דבא מקדושה דחוי'. ואפשר ר"ש לא ס"ל האי סברא. מיהו האמת אמרו בגמ' כיון דמסיק דר"ש בעלמא נמי ס"ל דאין בע"ח נדחין:
שם אר"ח אין הקינין מתפרשין אלא בלקיחת בעלים כו'. יש לעיין אי יש לו תורין שלו בשובך ואמר זה לחטאת אי גם בזה לא מהני קדושת השם. או דהקדש זה הוי כבשעת לקיחה. ור"ח ממעט דוקא כשלקחן סתם ואח"כ אמר זה לחטאת כיון דהקדש ראשון חל בסתם. אבל אי מתחילת ההקדש אמר לחטאת שפיר חל. וזה מסתבר יותר. וכ"מ מלשון הילקוט פרשת ויקרא גבי קרבן עולה ויורד שיפרישם הבעלים כו' ע"ש):
שם במשנה כבשים קודמין לעזים בכל מקום יכול מפני שהם מובחרים כו'. לכאורה היה נראה הפי' יכול שהם מובחרים להמצוה דהתורה חשבה הכבשים טפי לקרבן. אבל בגמ' דאמרו דיששכר איש ברקאי לא ידע המשנה משמע דהבינו יכול שהם מובחרים בטעם. ונראה טעם הגמ' דמוכח כן בסיפא דמתניתין דקאמר האב קודם לאם יכול שכיבוד אב קודם כו' ת"ל כו' אבל אמרו חכמים כו'. ולכאורה אין מובן א"כ באמת אב קודם לאם מפני שגם היא מוזהרת בכבודו, ואע"ג דנ"מ בגרושה מ"מ קשה הלשון יכול מפני שכיבוד אב קודם כו'. לכן נראה הפי' דמצד השותפות שיש לשניהם בהבן קאמר יכול דכיבוד אב קודם דכח האב עדיף בחיות הבן טפי מהאם. קמ"ל דצד וכח שניהם שוין בו. רק מפני דגם אמו מוזהרה בכיבוד האב לכן קודם מן הדין. אבל מצד מצות כיבוד שניהם שוין. והשתא דומיא דהכא הוא ברישא דמתני' דיכול שהן מובחרין מצד עצמותן שהם טובים קמ"ל דשניהם שוין. כנ"ל קצת ליישב טעם הגמ'. אבל האי יששכר י"ל דידע המשנה והבין הפי' שכתבתי. והגמ' דקאמר דלא ידע המשנה פי' דלא הבין פי' המשנה. מיהו מאי דמסיק רבינא דאפי' מקרא לא קרי קשה. ע"כ נראה עיקר הראי' מדבאמת לדינא שניהם שוין ע"כ גם בטעמן שוין. דאי הוי חד מינייהו מובחר היה ממילא מצוה להביא מן המובחר. והשתא א"ש הכל אפילו אי נפרש פי' המשנה מובחרים מצד בחירת התורה. מ"מ שפיר השיגו על יששכר כנ"ל:
סוף הספר