אור ברסלב
שפת אמת על כריתות פרק שלישי › דף יא:

שפת אמת על כריתות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שלישי · דף יא:

פרק שלישי

בגמ' אימא מציעתא כו' טעמא דמכחיש. ק"ק דילמא בלא מכחיש אע"ג דפטור מחטאת דכתיב או הודע אבל באשם תלוי חייב ולהכי קאמר לא אכלתי פטור אפי' מאשם. ומשמע מהכא דפשיטא לגמרא דכל היכי דאינו נאמן לגבי חטאת ה"ה לאשם. ועיין בלח"מ (פ"ח משגגות) מענין כזה באומר איני יודע ע"ש:

בתוס' ד"ה אמרו לו כו' כ"מ שהאמינה תורה כו'. יש לפקפק ע"ז דדוקא היכא דהאמינה תורה לדבר זה בפרט כגון בסוטה ובעגונה ובעגלה ערופה שייך דהוי כתרי. אבל הכא הא דע"א נאמן באיסורין הוא בין להקל בין להחמיר ואה"נ אי אומר א"י וע"א אמר לא אכלת נמי פטור. וא"כ לא האמינה תורה להאומר אכל יותר מלאומר לא אכל וצ"ע לדינא. ועי' ביו"ד (סי' א' סעיף י"ד) ובש"ך שם (סי' קכ"ז) מחלוקת הפוסקים בזה]:

בא"ד וצ"ל כו' שותק כו'. כן שיטת התוס' בכל הסוגיא אבל הסברא קשה להבין מה בין שותק לאומר א"י, וגם למה לא נשיילי' על מה שותק. וראייתם יש לדחות דהברייתא דוהודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים מיירי בכל גווני אפי' בתרי משום דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה. והלא לפי שיטת הבעיא בגמ' דטעמא דחכמים דנאמן על עצמו ודאי צריך טעמא א"כ נראה דהוא מדרשא דהודע אליו. רק הסיפא דיכול אפי' אין מכחישן ת"ל והודע מ"מ. זה מיירי ג"כ בכל גווני אפי' בחד כדדייק הגמרא דאי בתרי פשיטא. ולעולם מיירי סיפא בחד ואומר א"י. וקרא דרישא קאי בתרי. ומתחלה הי' בעיני דוחק קצת לפרש כן מלשון הגמ' דמסיק אלא לאו בחד כי אין מכחישן מהימן משמע קצת דכל הברייתא בחד מיתוקמי. אכן אח"ר עיינתי בתורת כהנים ומפורש שם בהדיא כמ"ש דברישא ממעט אפי' בשנים אי מכחישן וקאמר הטעם דנאמן ע"ע יותר ממחה ובסיפא מרבה אפי' בא' ואינו מכחישו ע"ש. והגם דלשון הגמ' ק"ק לפי דברי התו"כ מ"מ בע"כ צ"ל הפי' כמ"ש. והברייתא שם אתיא אליבא דר' יהודה דס"ל טעמא דנאמן ע"ע. ומהכא נמי סייעתא לפרש"י לקמן דלמסקנא טעמא דר"י משום נאמן ע"ע רק חכמים ס"ל טעמא דמזיד הייתי. אבל ר"י ס"ל טעמא דנאמן ע"ע. א"כ לא זו דאין ראיית התוס' מוכרחת. רק משמעות התו"כ שם בפי' דבלא הכחישן ב' וא' דין א' להם. ולתוס' בב' אפי' אמר א"י חייב ובא' דוקא אי שותק. וצע"ג לדינא. [ועי' ברשב"א ובר"ן בקדושין פרק האומר. ובש"ך יו"ד (סי' קכ"ז ס"ק ט"ז) הרבה חולקים ע"ד התוספות:

גם מקושית הגמ' אלא דקמכחיש להו ומני ר"מ משמע דבא"י אפי' בחד דינו כשותק כמ"ש תוס' עצמם ד"ה אלא בקושיא זו. ומה שתירצו דא"כ פשיטא לא משמע הכי בתחלת הסוגיא דאמר אילימא דשתיק כו' ולא מקשו א"כ פשיטא. וכן נראה לע"ד בדעת הרמב"ם שכתב (בפ"ח מה' שגגות) א' אמר חלב וא' אמר לא אכל כיון דהוא אינו יודע מביא אשם תלוי. א"כ נראה דגם מ"ש שם (בפ"ג) א' אמר אכל והוא שותק חייב. פי' שאומר א"י. והלח"מ שם רצה לחלק בין חטאת לאשם בזה. ולבסוף חזר לומר דא"י שכתב הרמב"ם ל"ד. ול"נ להיפך דשותק דכ' בפ"ג לאו דוקא דפשיטא לי' להרמב"ם דשותק וא"י חד מילתא הוא. דאם הי' סובר כשיטת התוס' איך לא אשתמיט לכתוב האי דינא דבאומר א"י פטור דהא לתוס' כל הדרש דהודע אליו אתי לזה ולמה השמיטו הרמב"ם אלא ודאי כמ"ש. מיהו קצת קשה לי לשיטה זו הא דכ' בתורה לא יקום ע"א כו' ולכל חטאת מה הכוונה. אי במכחיש הא גם בשנים ומכחישן פטור לדידן. מיהו למסקנא דדוקא היכא דמצי לומר מזיד הייתי א"ש. אבל לר"י משום נאמן ע"ע יותר מק' קשה:

בד"ה שאם אכל כו' וי"ל דהתם לענין מלקות. נראה כוונתם משום לאו דכל שבקודש פסול (כדאי' שם במעילה] וקאי למ"ד דלוקין על לאו שבכללות. ואפילו אי אין לוקין נ"מ דלהוי בלאו דחצי שיעור אינו בלאו [ועי' בזבחים (ע"ח.) תוס' ד"ה הפיגול]. ושמעתי להקשות ע"ז דא"כ ל"ל קרא לצירוף הא בקדשים היתר מצטרף לאיסור. ונראה ליישב דאפילו אי היתר מצטרף מ"מ ברוב היתר אינו מצטרף [כדאיתא בנזיר (ל"ז) בשלמא כו' דנפישי חולין]. א"כ נ"מ הכא בשליש זית פיגול ושליש נותר ושליש היתר כנ"ל. מיהו ק"ק דלמה קאמר ל"ש אלא לטומאה הו"ל למימר ל"ש אלא לקרבן:

תוכן העניינים

שפת אמת על כריתות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה