אור ברסלב

שפת אמת על כריתות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שלישי

פרק שני

דף יא:

בגמ' אימא מציעתא כו' טעמא דמכחיש. ק"ק דילמא בלא מכחיש אע"ג דפטור מחטאת דכתיב או הודע אבל באשם תלוי חייב ולהכי קאמר לא אכלתי פטור אפי' מאשם. ומשמע מהכא דפשיטא לגמרא דכל היכי דאינו נאמן לגבי חטאת ה"ה לאשם. ועיין בלח"מ (פ"ח משגגות) מענין כזה באומר איני יודע ע"ש:

בתוס' ד"ה אמרו לו כו' כ"מ שהאמינה תורה כו'. יש לפקפק ע"ז דדוקא היכא דהאמינה תורה לדבר זה בפרט כגון בסוטה ובעגונה ובעגלה ערופה שייך דהוי כתרי. אבל הכא הא דע"א נאמן באיסורין הוא בין להקל בין להחמיר ואה"נ אי אומר א"י וע"א אמר לא אכלת נמי פטור. וא"כ לא האמינה תורה להאומר אכל יותר מלאומר לא אכל וצ"ע לדינא. ועי' ביו"ד (סי' א' סעיף י"ד) ובש"ך שם (סי' קכ"ז) מחלוקת הפוסקים בזה]:

בא"ד וצ"ל כו' שותק כו'. כן שיטת התוס' בכל הסוגיא אבל הסברא קשה להבין מה בין שותק לאומר א"י, וגם למה לא נשיילי' על מה שותק. וראייתם יש לדחות דהברייתא דוהודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים מיירי בכל גווני אפי' בתרי משום דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה. והלא לפי שיטת הבעיא בגמ' דטעמא דחכמים דנאמן על עצמו ודאי צריך טעמא א"כ נראה דהוא מדרשא דהודע אליו. רק הסיפא דיכול אפי' אין מכחישן ת"ל והודע מ"מ. זה מיירי ג"כ בכל גווני אפי' בחד כדדייק הגמרא דאי בתרי פשיטא. ולעולם מיירי סיפא בחד ואומר א"י. וקרא דרישא קאי בתרי. ומתחלה הי' בעיני דוחק קצת לפרש כן מלשון הגמ' דמסיק אלא לאו בחד כי אין מכחישן מהימן משמע קצת דכל הברייתא בחד מיתוקמי. אכן אח"ר עיינתי בתורת כהנים ומפורש שם בהדיא כמ"ש דברישא ממעט אפי' בשנים אי מכחישן וקאמר הטעם דנאמן ע"ע יותר ממחה ובסיפא מרבה אפי' בא' ואינו מכחישו ע"ש. והגם דלשון הגמ' ק"ק לפי דברי התו"כ מ"מ בע"כ צ"ל הפי' כמ"ש. והברייתא שם אתיא אליבא דר' יהודה דס"ל טעמא דנאמן ע"ע. ומהכא נמי סייעתא לפרש"י לקמן דלמסקנא טעמא דר"י משום נאמן ע"ע רק חכמים ס"ל טעמא דמזיד הייתי. אבל ר"י ס"ל טעמא דנאמן ע"ע. א"כ לא זו דאין ראיית התוס' מוכרחת. רק משמעות התו"כ שם בפי' דבלא הכחישן ב' וא' דין א' להם. ולתוס' בב' אפי' אמר א"י חייב ובא' דוקא אי שותק. וצע"ג לדינא. [ועי' ברשב"א ובר"ן בקדושין פרק האומר. ובש"ך יו"ד (סי' קכ"ז ס"ק ט"ז) הרבה חולקים ע"ד התוספות:

גם מקושית הגמ' אלא דקמכחיש להו ומני ר"מ משמע דבא"י אפי' בחד דינו כשותק כמ"ש תוס' עצמם ד"ה אלא בקושיא זו. ומה שתירצו דא"כ פשיטא לא משמע הכי בתחלת הסוגיא דאמר אילימא דשתיק כו' ולא מקשו א"כ פשיטא. וכן נראה לע"ד בדעת הרמב"ם שכתב (בפ"ח מה' שגגות) א' אמר חלב וא' אמר לא אכל כיון דהוא אינו יודע מביא אשם תלוי. א"כ נראה דגם מ"ש שם (בפ"ג) א' אמר אכל והוא שותק חייב. פי' שאומר א"י. והלח"מ שם רצה לחלק בין חטאת לאשם בזה. ולבסוף חזר לומר דא"י שכתב הרמב"ם ל"ד. ול"נ להיפך דשותק דכ' בפ"ג לאו דוקא דפשיטא לי' להרמב"ם דשותק וא"י חד מילתא הוא. דאם הי' סובר כשיטת התוס' איך לא אשתמיט לכתוב האי דינא דבאומר א"י פטור דהא לתוס' כל הדרש דהודע אליו אתי לזה ולמה השמיטו הרמב"ם אלא ודאי כמ"ש. מיהו קצת קשה לי לשיטה זו הא דכ' בתורה לא יקום ע"א כו' ולכל חטאת מה הכוונה. אי במכחיש הא גם בשנים ומכחישן פטור לדידן. מיהו למסקנא דדוקא היכא דמצי לומר מזיד הייתי א"ש. אבל לר"י משום נאמן ע"ע יותר מק' קשה:

בד"ה שאם אכל כו' וי"ל דהתם לענין מלקות. נראה כוונתם משום לאו דכל שבקודש פסול (כדאי' שם במעילה] וקאי למ"ד דלוקין על לאו שבכללות. ואפילו אי אין לוקין נ"מ דלהוי בלאו דחצי שיעור אינו בלאו [ועי' בזבחים (ע"ח.) תוס' ד"ה הפיגול]. ושמעתי להקשות ע"ז דא"כ ל"ל קרא לצירוף הא בקדשים היתר מצטרף לאיסור. ונראה ליישב דאפילו אי היתר מצטרף מ"מ ברוב היתר אינו מצטרף [כדאיתא בנזיר (ל"ז) בשלמא כו' דנפישי חולין]. א"כ נ"מ הכא בשליש זית פיגול ושליש נותר ושליש היתר כנ"ל. מיהו ק"ק דלמה קאמר ל"ש אלא לטומאה הו"ל למימר ל"ש אלא לקרבן:

דף יב.

בתוס' ד"ה או דילמא כו' וא"ת כו' אין ממשכנין כו'. ולכאורה נראה פשוט דהוא אומר שיודע בנפשו שלא אכל אבל מ"מ הוא ציית דינא ואם יאמרו לו הב"ד שחייב להביא ע"פ העדים יביא מעצמו. ואולי ס"ל לתוס' דזה א"י לפסוק לו דאפילו יודע בעצמו שלא חטא יביא דזה הוי חולין לעזרה רק הא דר"מ מחייב משום דאין מאמינים לו ואומר שקר אבל שיאמרו לו הב"ד שאפילו אתה יודע שהאמת אתך תוכל להביא זה אינו. אכן לפ"ז גם תי' התוס' אין מספיק במ"ש שהוא סבור להיות פטור כו'. דאי באמת משקר איך סבור להיות פטור. ולכן נראה דמכח העדים אנו תולין שהוא שכח משום דלא רמי' עלי' מלתא ואומר בדדמי. ולהכי הוא סובר באמת שלא אכל ואנן אמרינן שבודאי אכל. ולפ"ז י"ל שפיר בפשיטות שיציית לדברי הב"ד והב"ד אומרים לו שהגם שאתה סובר בברי שלא אכלת טועה אתה וצריך אתה להאמין לעדים ולהביא:

בד"ה ומודים כו' והך סוגיא דהכא קשה לפר"ק דב"מ כו' מה שסמכו זה לדבריהם הראשונים משום דלפרש"י לכ"ע אליבא דר"י אדם נאמן ע"ע יותר ממאה רק בשיטת חכמים מפלפל הגמ' בכאן א"כ סוגיא דב"מ אתיא אליבא דר' יהודה. אך למאי שפי' בתוס' דגם לר"י הטעם משום מזיד הייתי הקשו שפיר. מיהו עיקר הקושיא אין מובנת לי כלל דהא ר"ח יליף העדאת עדים בהכחשת הבעלים בק"ו מפיו שמודה מקצת ואין מי שיכחישנה. וע"ז מקשה הגמ' שפיר מה לפיו שמחייב קרבן בלא הכחשת עדים. אבל עדים בהכחשת בע"ד שאין מחייבו קרבן גם שבועה לא יחייבו. ואולי יש ליישב כוונתם ולומר דס"ל דבמודה במקצת כה"ג נמי אפי' העדים מכחישין אותו. כגון שטענו מנה נ' לויתיך בבוקר ונ' בערב והודה שלוה בבוקר נ' ועדים מעידין שבבוקר לא הי' באותו העיר כלל. מ"מ כיון דהודאת בע"ד כמאה יחייב הנ' של בוקר חיוב שבועה על נ' של ערב. וא"כ י"ל דר"ח יליף ממודה בפיו שיש מכחישין דכה"ג אינו מחויב ג"כ קרבן. ומ"מ מחויב שבועה וה"ה עדים בהכחשת בע"ד. מיהו אין דין זה מפורש בתורה שילמוד ר"ח ק"ו מזה:

דף יב:

בגמ' דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות. מ"ש תוס' דבלא נתכוין לעדות אין בעדותו כלום. תמוה כמ"ש כל הפוסקים. אבל זה אפשר להוכיח מן הגמ' דבלא נתכוין להעיד אינו חייב קרבן שבועת העדות. וזה אפשר כיון דכתיב והוא עד כו' משמע שהזמינו לעד או עכ"פ נתכוין בראיתו להיות עד. וצ"ע גם בזה:

דף יג.

בגמ' לא התירו לו לירד ולטבול כו'. אין מובן הלשון אטו נאסר לו טבילה מה"ט. והרמב"ם (פ"ח מה' אה"ט) לא הביא רק עיקר הדין דירד וטבל והשלים לכשיעור אסיר בתרומה. מיהו למאי דמשמע מלשון התוס' בעוברה שהתירו לה פחות מכשיעור. דגם פחות משיעור פרס יש עכ"פ קצת איסור לאכול בתרומה אע"ג דכל האיסור מדרבנן שנטמא כשאכל פרס מ"מ יש איסור לכתחילה אפילו בפחות. וא"כ יש לפרש לא התירו לו לירד ולטבול ולאכול תרומה. משום שיבוא מזה לומר דאין אכילה דקודם טבילה מצטרפת ולהכי אסור לאכול לכתחילה בתרומה אפילו אחר טבילה וגרע מאילו אכל כשיעור דטובל ואוכל ובפחות אסור לטבול ולאכול. מיהו נראה דהיינו לטבול מיד אבל כשממתין בכדי אכילת פרס יכול לטבול דתו ליכא חששא:

דף יד.

בתוס' ד"ה פקע פיגולו כו' וקשה דא"כ פקע פיגולו כו'. ואפשר ליישב ע"ד פלפול דיש להבין מ"ט דעולא דפקע פיגולו דנעשה לחמו של מזבח. דזה מספיק לענין דלא ירד אבל למה לא יתחייב האוכלה משום פיגול. לכן י"ל דהא במתיר עצמו פטור משום פיגול כדתנן הקומץ והלבונה כו'. א"כ הא דבחלב חייב משום פיגול אע"ג דמתיר נמי הבשר לאכילה רק משום דאינו מתיר גמור דכשנטמא או נאבד החלב רשאין לאכול הבשר לא חשיב מתיר וכמ"ש התוס' בזבחים (מ"ג.) ד"ה והלבונה]. אבל כשכבר קרבו על המזבח י"ל דחשיב נמי מתיר. כיון שלא נאבד והקטירו והקטרה זו מתיר הבשר חשוב מתיר ולהכי פטור האוכלו. וא"כ א"ש תי' רש"י דהוצרך למעט קומץ מטעם דמתיר הוא. דאי ה"א דעל מתיר נמי חייב רק משום דלא קרב המתיר א"כ במשלה בו האור היה חייב דלא הוי ס"ל דעולא כלל לפטור האוכל] כנ"ל. ומיושב בזה קושית הצ"ק ופמ"א שם בזבחים דהיכי מחייב הכא משום נותר הא גם איסור נותר נפקע ולהנ"ל דפטור האוכל הוא משום דהוי מתיר. א"כ בנותר דחייב גם על המתיר גם כאן חייב]:

דף טו:

בגמ' קיבלה מיני' כו' ת"ש דתניא אכל ה' חתיכות נותר מזבח א' בהעלם א' בחמשה תמחויין כו'. תמהני על זו הסוגיא כיון דתני מזבח א' משמע דאע"ג דס"ל דתמחויין אין מחלקין מ"מ ה' זבחים מחלקין טפי ולהכי דוקא מזבח א'. ור"י נמי קאמר שהדברים ק"ו א"כ ה' זבחים מסתבר טפי דמחלקין מה' תמחויין. ולהכי שאל ר"ע מינייהו ה' זבחים ולא שאל ה' תמחויין דאפשר בתמחויין הוי פשיטא לי' לר"ע דאין מחלקין. רק בה' זבחים דהוי ה' גופות אפשר דמחלקין כמו ה' נדות. וא"כ מה מסיק הגמ' לאוקמא בתרי תנאי משום דקשיא רישא לסיפא אדרבא לק"מ דברישא נמי משמע דה' זבחים מחלקין כמו דסיים בסיפא. ולולי דמסתפינא הו"א דט"ס נפל בספרים וצריך לגרוס גם ברישא ה' חתיכות מה' זבחים ואפי' מה' תמחויין ג"כ מ"מ אין מחלקין. ולהכי מקשה שפיר רישא לסיפא. וגם יש ראי' לזה מהרמב"ם (פ"ו מה' שגגות) שהביא הדין דאפי' ה' חתיכות מה' זבחים ומה' תמחויין אעפ"כ אין מחלקין. ואין דרכו של הרמב"ם להוסיף מה שאינו מפורש בגמ'. ולהכי נראה דהי' גורס כאן מה' זבחים:

והנה הרמב"ם פוסק כר"ע דאין תמחויין מחלקין. ואין מבואר הטעם. והכ"מ כ' משום דשתיק לי' ר"י. וזה דוחק כיון דבגמ' לא אפשיטא אי קיבלה מיני'. ומ"ש בבה"ז בכאן אין מספיק לתרץ מה דכ' הרמב"ם דגם ה' זבחים אין מחלקין ע"ש. וגם מ"ש בלח"מ כיון דהגמ' מסופק בדעת ר' יהושע אין ספיקו של ר"י מוציא מידי וודאי של ר"ע. גם זה אין מספיק ואדרבא אמינא דגם ר"ע מסופק דהא שאל מהם הדין בה' זבחים א"כ משמע דלא ברירא לי' בעצמו הדין בה' זבחים. ולכן הי' נראה דהרמב"ם מכח ספק כ' דאין חייב אלא אחת. ונ"מ לפ"ז לקולא באכל מב' זבחים כזית א'. דמשמע מסקנת הגמ' לעיל (י"ב:) דלר"י דמחלקין גם לקולא מחלקין. וא"כ אי הוי ספק בכה"ג יהי' ג"כ פטור מקרבן דשמא תמחויין מחלקין. אכן הרמב"ם כ' בהדיא שם (בפ"ו מה' שגגות) דב' תמחויין מצטרפין לחייב חטאת (וכ"כ בפיה"מ כאן] א"כ מוכח דבוודאי ס"ל כר"ע דאין תמחויין מחלקין. וצ"ע:

והנה במעילה כ"ע מודים דתמחויין מחלקין. וכ"כ הרמב"ם שם (פ"ט) בפי'. מיהו יש לעיין אי גם לקולא מחלקין במעילה באכל כחצי פרוטה מתמחוי א' ושוה ח"פ מתמחוי אחרת. או נימא כיון דבמעילה אר"ע הטעם משום דחמורה מעילה לכמה דברים. וכן הביא הרמב"ם שם ג"כ זה הטעם. משמע דלהכי הביאו הרמב"ם לרמוז דדוקא לחומרא תמחויין מחלקין ולא לקולא ולהכי חייב בכדי ש"פ מב' תמחויין וכן הדעת נוטה. ואי נימא כן יש להסתפק באכל מתמחוי א' שוה חצי פרוטה. ומתמחוי ב' חצי פרוטה ומתמחוי ג' ח"פ וד' ח"פ וכדומה טובא אי נימא לצרף ב' תמחויין לחיוב. ולחייב ג"כ ב' קרבנות. או דכה"ג הוי תרתי דסתרי דאי תמחויין מחלקין פטור לגמרי וכל החיוב משום דאין מחלקין א"כ סגי בקרבן א' על כל האכילות. וצ"ע בזה. שוב ראיתי בתוס' רע"א ז"ל שהוכיח דלמסקנא ר"י לא קיבלה מיני' משום דהגמ' מסיק לעיל דגם לקולא לר"י תמחויין מחלקין. א"כ לא שייך פירכא דר"ע דהא גם לקולא מחלקין ע"ש. ואין דבריו מספיקין דא"כ מה פריך ר"ע כיון דכוונת ר"י הי' דשמע דתמחויין מחלקין במעילה גם לקולא. לכן נראה יותר כמ"ש לעיל דר"י שמע סתם תמחויין מחלקין לחומרא. וממילא מסברא ה"ה לקולא וה"ה בשאר חטאות. אבל ר"ע שבא לומר הטעם מכח חומרא דמעילה אין ללמוד שאר חטאות וג"כ אין ללמוד לקולא. וא"כ שפיר י"ל דקיבלה מיני'. שוב עיינתי בלשון תוס' רע"א הנ"ל ונראה שלא נתכוון כלל למ"ש. רק דמוכח לעיל דלר"י גם בשאר חטאות תמחויין מחלקין כנ"ל.ע ואם כן כוונתו אין דבריו מוכרחין כלל דהגמ' לעיל דאמר ר"י הוא היינו ר"י קודם שקיבלה ממנו. וזהו פשוט בכל הסוגיא הכא דה' זבחים וה' תמחויין מדמי להו לגמרי בגמ'. וכמ"ש לעיל מזה. ולכן לא עמדתי על כוונתו בזה:

דף טז.

במשנה ומה נדה שאין בה תוצאות הרבה פרש"י דר"א לטעמי' דחייב על כל ביאה. ותמוה דלכל הפירושים בגמ' לקמן (י"ז) אין הפי' כן. דמאן דגרס נדות מיירי בה' נשים. ומאן דגריס נדה מיירי בימים טהורים בינתים ע"ש. ואפשר כוונת רש"י דוודאי ר"א לטעמי' אזיל דאפי' נדה א' חייב. ור"ע לא חש להשיב ע"ז דפליגי על ר"א החכמים בזה. רק דאכתי איכא למילף מב' נדות או בימים חלוקים. וע"ז השיב דגם מנדות וימים חלוקים ג"כ ליכא למילף:

דף טז:

בגמ' ר"ח אמר כו'. והנה הרמב"ם הביא (בפ"ז משגגות) דימים שבינתים הוו הפסק ואי עשה בכל שבת תולדה א' מעין אב א' הימים מחלקין ע"ש. והכ"מ כ' דפוסק כר"ח. ויש לתמוה דא"כ אפי' מלאכה אחת שעשאה בכמה שבתות חייב על כל שבת ושבת. וכן תמה הלח"מ שם וגם קשה דבפי' המשניות כ' להדיא דלא קיבל ר"ע מיני'. ולפ"ז הי' נראה יותר דס"ל דלא כר"ח דלא קיבל מיני'. ולכן במלאכה א' בכמה שבתות אין הימים מחלקין. רק בתולדות נפרדים אפי' מעין מלאכה א' בזה הימים מחלקין. אך תמוה מנ"ל לחדש דין זה. וגם דבריו בפי' המשנה תמוהים דתפס לו שיטת ר"ח במקצת. וסיים דלא כר"ח לענין דלא קיבל ר"ע מיני'. וצע"ג:

דף יז.

בגמ' והא דתניא חייב כו' דאין ידיעה לחצי שיעור. צ"ע אפי' כן מ"מ למה יתחייב חטאת דהא וודאי נראה דמזיד כה"ג ליכא כרת ולא מלקות כיון דבכל שבת לא עשה מלאכה כשיעור ומה מקום לחייבו חטאת בכה"ג. וצע"ג בזה:

שם בגמ' נדה מה ימים בינתים כו' אמר רבא שטבלה כו' יש לתמוה דמ"מ קשיא בהמה מה ימים בינתים איכא (דהא כ' התוס' בשבת (ס"ז:) דבעי' ימים של היתר בינתים ובבהמה לא משכחת ימי היתר]. ומה קאמר ר"א בהמה תוכיח. ואפי' נדחוק דר"א לטעמי' קאמר דאפי' נדה אחת ממש חייב על כל ביאה מ"מ למה אמר בהמה יאמר נדה אחת תוכיח. וצע"ג ליישב:

תוכן העניינים

שפת אמת על כריתות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה