שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שנים עשר · דף קב:
בגמ' מתני' דלא כאבא שאול כו'. נראה טעם תנא דידן כיון דהקטרה לא מעכבא דעיקר הכפרה בדם. ויש לעיין לאבא שאול נמי אם באמת נטמאו או נאבדו החלבים ולא הקטירם כלל י"ל דאפי' כהן שנטמא אחר זריקה חולק כיון דבאמת לא הקטירו או אפשר דמ"מ צריך להיות ראוי להקטיר. מיהו את"ל בבעיא דרב אשי דאפי' טהור בשעת זריקה ובשעת הקטרה ורק בינתים הי' טמא נמי אינו חולק א"כ כ"ש בדין הנ"ל דעכ"פ הי' שעה אחת שלא הי' ראוי להקטיר זולת אם נטמא אחר שנאבדו החלבים. בזה פשיטא דחולק:
שם בגמ' אמר רבא האי דינא מר"א גמירנא דאמר בבה"כ כו' רש"י פי' דר"א אמרה בבה"כ ותימה לפרש כן דמה שייך ע"ז לאונסו לפלפל כל כך ואי מתוך ההרהור דאונס שכח שהוא בבה"כ הו"ל לרבא להזכירו. ולכן נראה דרבא הי' בבה"כ ושמע שם פלפול דר"א. וע"ז מקשה הגמ' דאסור להרהר ומשני לאונסו שאני ולשון דאמר בבה"כ לאו דוקא או דט"ס הוא וצ"ל גמירנא בבה"כ מר"א דאמר כו' כנ"ל:
בתוס' ד"ה בעל מום וא"ת כו'. ואפשר ליישב דהא באמת ראב"ש לא יהיב טעמא למה לא נלמד זה מזה במה מצינו רק דדוחה דק"ו ליכא אבל למה לא נלמד במה מצינו. ולכן י"ל דהוא באמת מכח ריבוי דכל זכר דאי לא הוי כ' מיעוט על טבול יום בחד מינייהו הוי מרבינן בי' ט"י מריבוי דכל זכר ולא הוי מוקמי' על בעל מום כולהו קראי. רק עכשיו דכ' מיעוט בכולהו על ט"י ע"כ כל זכר כולהו על בעלי מומין קאי כנ"ל: