שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שנים עשר · דף ק.
בגמ' א"ל ר' אשי כו' קשיא. אפשר דתיובתא לא הוי דבאמת י"ל דלר"י גם ליל קבורה אסור דמ"ש רש"י דהכרח הגמ' משום דאנינות לילה יליף ר"י מאהרן ושם יום מיתה הוי. אין זה הכרח גמור דמ"מ ס"ל לר"י דמסברא אין לחלק בין מיתה לקבורה כלל דכל שמתו לפניו אונן הוא רק דר' אשי לא מסתברא לי' הכי. אבל ר' מרי לא חש על קושיא זו כנ"ל:
שם בגמ' ורמינהו לאחותו כו'. יש להקשות דהא האי עובדא דטמאוהו בע"פ י"ל דהי' אחר שהביא קרבן פסח ואכילה לא מעכבא. וע"כ כוונת הגמ' מדתני בברייתא שהי' בערב פסח ע"כ להשמיענו בא דטומאת קרובים דחי' פסח. מיהו אכתי קשה למאי דמוקי קודם חצות דחל עליו אנינות ואינו מביא פסח כלל אכתי הדרא קושיא לדוכתא למה נקט ע"פ ודוחק לומר דמשמיענו דין זה דאונן קודם חצות אינו מביא פסח דאין ענינו לדין טומאת קרובים. ולולי פירש"י הי' נראה דהאי תנא לא ס"ל כלל כר"ש ואונן מביא קרבנותיו. אבל החילוק בין קודם חצות לאחר חצות לענין טומאת קרובים אי דוחה פסח או לא. אבל רש"י שפי' דמטעם אנינות אתי עלה קשה. ואפשר לשון אונן ברש"י ט"ס וצ"ע:
ברש"י ד"ה ולמול את בנו דמילת זכריו מעכבתו מלאכול פסחו. לא ידעתי למה לא פי' כפשוטו דהוא דבר בפ"ע דקמ"ל דפסח או מצות מילה אפי' כל השנה דוחה טומאת קרובים. דלפירש"י קשה מה נ"מ אי לא יהי' שהות לעשות פסח כשיטמא או יתבטל הפסח מטעם מילת זכריו אבל לפי' הפשוט א"ש דקמ"ל דלא זו דעשה דפסח דיש בו כרת דוחה טומאת קרובים אלא גם עשה דמילת בנו דלית ב' כרת נמי דוחה טומאת קרובים. שוב ראיתי בברכות (ד' י"ט:) מביא רש"י ב' פירושים או כפשוטו משום מצות מיל או מטעם מילת זכריו. מיהו לשון רש"י כאן מעכבתו מלאכול פסחו משמע אפי' כבר שחט הפסח כגון שהבריא הילד אחר זריקה [כעין דאי' ביבמות (ע"א:) ע"ש] ג"כ דוחה טומאת קרובים. וזה צ"ע דאין אכילה מעכב והוי רק מ"ע שאין בה כרת א"כ כל המצות ידחו עשה דטומאת קרובים והכא משמע דוקא פסח ומילה דאע"ג דמילת בניו אין בו כרת מ"מ מצות מילה חמורה וגם נכרתו עלי' י"ג בריתות וצ"ע לדינא בזה:
בתוס' ד"ה הא ר"י כו' ול"ד לעשה דהשלמה כו' ולא ביארו הטעם ודברי בה"ז אינם מובנים לי. והנלע"ד דעשה דהשלמה היא כמו ל"ת דהוא לאו הבא מכלל עשה כן דעת הרמב"ם (פ"ו מה' יבום) דחייבי עשה שהם לאו הבא מכ"ע נדחה מפני עשה. וכמ"ש בשאג"א (סי' ל"ג) ע"ש]. ולכן עשה דפסח דיש בה כרת דוחה ל"ת דהשלמה. [ואע"ג דיש לו תשלומין. כבר כתבו הרמב"ן והרשב"א שבת (כ"ד) דלא חשיב אפשר לקיים שניהם משום דחביבה מצוה בשעתה]. אבל הכא עשה דטומאה הוא עשה ממש ולכן בא עשה דאין לה תשלומין דחמיר וידחה עשה דיש לה תשלומין דקיל כנ"ל: