שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שנים עשר · דף צח:
במשנה טבו"י ומחו"כ אין חולקין בקדשים לאכול לערב. נסתפקו התוס' אי גם מחו"כ אין אוכל עד אחר הערב שמש או דלערב קאי רק אטבול יום. ולכאורה יש להוכיח ממאי דמוקי לקמן מתני' גבי אונן] ביום ערב פסח הואיל ואשתרי לפסח אשתרי לקדשים וקשה למה נקט לערב ובע"פ לינקוט לאכול למחר. אלא משמע דנקט לערב משום מחו"כ. ואפשר לדחות דרבותא קמ"ל אפי' אונן שאוכל מיד לערב כגון בע"פ מ"מ אינו חולק ועי' לקמן (צ"ט:) ברש"י ד"ה ורמינהו שכתב דמחו"כ א"צ להמתין עד לערב. ולפ"ז יש לדקדק בדברי רש"י בסמוך דפי' בהא דתני אפי' טמא בשעת זריקה וטהור בשעת הקטרה שהעריב שמשו והקטיר בלילה. אע"ג דגם במחו"כ שייך האי דינא ביום, שאחר שהביא כפרתו הקטיר האימורים ואפ"ה אינו אוכל והוי רבותא טפי] ואין לומר משום דלשון טמא לא משמע לי' במחו"כ דהרי גם טבו"י לא נקרא סתם טמא דלעיל ריש פ"ב כל הזבחים שקיבלו דמן כו' נקט טבו"י ומחו"כ כו' טמא ע"ש. א"כ הכא דקאי ארישא שפיר שייך לשון טמא גם אמחו"כ:
שם בגמ' כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר. קשה למאי דמסיק הגמ' דתלי' בראוי לאכילה א"כ מאי נ"מ בהאי כללא דאינו ראוי לעבודה. ואפשר דקאי אקטן ואשה דאע"ג דאוכלין אתמעטו מאיש כאחיו וס"ל להתנא דהטעם משום דאין ראוין לעבודה:
בתוס' ד"ה טבול יום בסוף הדיבור כיון דהוזקק להטביל בי"ג משום טומאה דאורייתא כו'. אין דבריהם מובנים לי דשמא לא הי' בו חשש טומאה דאורייתא רק טומאה דרבנן והניחוהו עד י"ד וצ"ע. (כן הקשו התוס' בחגיגה (כ"א ותי' דהוי ספד"ר ולקולא ועוד דרגילות להטביל מאורתא כו' והתי' הב' לא ס"ל הכא. אבל תי' הא' י"ל גם לשיטתם כאן]: