שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שני · דף טז:
בתוס' ד"ה שם טומאה. וא"ת שכן במיתה. וי"ל דס"ל באזהרה. וקשה לי דהא באמת גם לחייב מיתה יש ללמוד אונן מזר רק דאין עונשין מן הדין וא"כ ליכא פירכא עכ"פ. וע"כ ס"ל לתוס' דכיון דאין עונשין מן ה חשיב פירכא וא"כ מה תירצו דס"ל באזהרה הא מ"מ מלקות איכא ובאונן דאין עונשין מן הדין ליכא מלקות. ובאמת מבואר ברמב"ם (פ"ב מביא"מ) דאונן שעבד אין לוקה. וע"כ צ"ל דס"ל כמ"ש דזה לאו פירכא כיון דמן הדין יש ללמוד גם מלקות רק דאין לוקין מן הדין נשאר שפיר הק"ו על החילול [וכמ"ש במל"מ (פ"ה מה' יסוה"ת) דלא הוי פירכא ע"ש] ודעת התוס' תמוה. ושוב הראו לי בתוס' ריש פ' הלוקין במכות שכתבו דאונן שעבד חייב מלקות א"כ לשיטתייהו כתבו שפיר אבל תמהני מאין הרגלים דיתחייב מלקות. ואפשר ס"ל לתוס' כיון דמחלל עבודה וכתיב כמה פעמים בתורה לא יחללו נמצא דהמחלל חייב מלקות. אך לפ"ז יהי' עכ"פ לאו שבכללות. וגם הרמ"ה בסנהדרין (ד' פ"ג) כ' בפשיטות דאונן ששימש ליכא מלקות. עוד י"ל כיון דמיתה בטומאה ילפינן חילול מתרומה ושם מחוסר כפורים אוכל א"כ נראה דמחוסר כפורים אינו במיתה וא"כ י"ל מחוסר כפורים יוכיח. מיהו לקמן פליגי בגמ' אי מחוסר כפורים דזב כזב דמי ע"ש. ונראה דתליא בפלוגתא דדון מינה ואוקי באתרה וי"ל דסוגיא דהכא ס"ל דון מינה ומינה ולהכי מחו"כ אינו במיתה כנ"ל:
בד"ה אתיא. תימה מה ליושב שכן לא הותר מכללו. ולכאורה אין מובן די"ל טמא יוכיח. ופי' בפמ"א דכוונתם דמשמעות הגמ' דאי שם יושב לא פריך אין צריך ללמוד במה הצד. וע"ז תמהו דמה ליושב שלא הותר מכללו. ויש ליישב תמיהתם דהא רש"י ותוס' כתבו לעיל דאע"ג דזר הותר בבמה לא חשיב הותר מכללו דלא נאסר מעולם בבמה. והקשו בתוס' דבהקומץ רבה חשיב לי' הותר מכללו. ותירצו דמ"מ אין הותר מכללו ממש כטמא ואונן. והשתא י"ל דדוקא לגבי מה הצד דפרכינן פירכא כל דהו לא חשבו זר בבמה להותר מכללו מטעם הנ"ל. אבל בס"ד דבעי למילף אונן מיושב גרידא שפיר לא חשיב פירכא דיושב לא הותר מכללו דהא הותר בבמה כנ"ל:
בד"ה אבל בקרבן ציבור מרצה. תמהו דחטאת דאהרן קרבן ציבור דר"ח הוי ואפ"ה אם הקריבוה באנינות פסולה לכאורה יש ליישב דהא אמרי' ביומא (ד' ו':) למ"ד דחוי' אי אפשר למיעבד בטהרה לא עבדינן בטומאה ולחד לישנא שם אפי' למ"ד הותרה היכא דאיכא באותו בית אב טהורים לא עבדי בטומאה וא"כ הא כ"ג עובד אונן ושפיר פסול בשאר אוננים כיון דאפשר בכ"ג. אך י"ל דס"ל לתוס' דכל היכי דדחוי' באי אפשר ממילא אפי' באפשר אי עבדי בטומאה לא מפסיל עכ"פ דדיעבד הוי כאי אפשר. ובלא"ה מוכרחין לומר כן. דהא אמרינן ביומא (ד' ז') דהיכא דאיכא שיריים לאכילה לכו"ע טומאה דחוי' ולא הותרה ובחטאת דאהרן לפי שיטת משרע"ה הי' מותר באכילה א"כ אסור לאוננים כיון דאפשר בכ"ג כמ"ש. וע"כ דס"ל לתוס' דמ"מ בדיעבד הורצה. ובהכי מיושב נמי תי' התוס' דמ"מ באכילה אסור. ובתוס' יומא שם כתבו דהיכא דמותר בטומאה נאכל הבשר כל שלא נטמא הבשר ע"ש. רק למ"ד דחוי' כ' שם דאין הבשר נאכל. והכא נמי דחוי' הוא מטעם הנ"ל. והנה בתוס' תי' כיון דלא ילפי' אלא מטומאה דינו כטומאה. והקשה בס' פמ"א א"כ איך ילפי' פסול לאונן מהן הקריבו כיון דהקרבה הי' מותר רק הבשר אינו נאכל ע"ש. ולק"מ דודאי אי אונן פסול רק מטעם ציבור הותר כמו בטומאה לכן אכילה לא הותר. אבל אי אונן כשר בהקרבה למה יאסר באכילה. למאי דהוי סבר מרע"ה דאונן מותר באכילה אפי' בקדשי דורות]:
בא"ד ועוד דבלא"ה סתר שפיר להאי ק"ו. קשה לי דהא הגמ' דוחה דכיון דאיכא למילף היתר אנינות בציבור מק"ו דטומאה ואיכא נמי למילף היתר טומאה בכ"ג מק"ו דאנינות כל חד תיקו אדוכתי' והשתא למ"ש התוס' דאיכא הוכחה מחטאת דאהרן דאנינות לא הותרה בציבור שוב נילף היתר טומאה בכ"ג מק"ו דאנינות וצ"ע:
בד"ה ומה טומאה. תימה למ"ד אנינות לילה דאורייתא איכא למיפרך מה לטומאה דהותר אכילה בפסח תמהני ע"ז דנראה דלרבא דמתיר אנינות בציבור אי הוי רוב ציבור אוננין הי' מותר אכילת פסח גם באנינות כיון דעיקרו לאכילה וכ"ת דלא משכחת רוב ציבור אוננים א"כ אין זה פירכא ואי הי' כך הי' שפיר מומר. שוב ראיתי דלק"מ דהא עיקר הק"ו מכ"ג דמקריב אונן ביחיד ולאכילה לא הותר אפי' לכ"ו א"כ לענין אכילה ליכא למילף ק"ו וממילא הוי זה פירכא ומ"מ אפשר דאין זה תימה דנהי דלאכילה ליכא ק"ו. מ"מ שפיר יכולין ללמוד דמותר בציבור. ולא שייך אכילה יוכיח דאכילה נמי אפשר דהותר רק הק"ו אינו מספיק ע"ז אבל פירכא לא הוי וצ"ע: