שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שמיני · דף עה:
בגמ' הזאה לחוד ונתינה לחוד. מקשים למ"ש רש"י וכן הוא לקמן בגמ' (פ'.) דאפי' אי יש בילה מ"מ הוי ספק אי מליא השיעור מכל א' א"כ אפי' יש כדי לזה ולזה אכתי למה יצא. וצריכין לפרש אם יש כדי לזה ולזה היינו שנתן יותר מכל הדם של א' מהן ועוד כדי שיעור מן השני ודו"ק:
שם בגמ' מהו שישקול בליטרא. ומסיק בגמ' כלום הקנה זה אלא מה שקנוי לו. והי' אפשר לומר דזה דוקא לענין לשקול בליטרא כיון דע"י שמוכר מעט מעט שוה יותר והוא לא הי' לו רשות למכור מעט מעט בליטרא נמצא דאין זה שלו להקדישו אבל לענין למכור באיטלז דבמקום רוב עם נתברר כל שוי' נמצא עכשיו דימכרנו באטליז ונתברר דבאמת שוה יותר וכל זה הי' שלו ושפיר יכול להקדישו דאם יבוא איש נאמן שיודע באמת השוי' יתן כך ושפיר הוי בידו להקדישו אכן הרמב"ם (פ"א מה' אסוה"מ) כ' בפי' דהן למכור באטליז והן לשקול בליטרא אסור וצ"ע בזה:
בתוס' ד"ה בכור כו' ואי לענין למיתבי' לכהן הא תנן בהדיא בתמורה כו' דנאכל במומו לבעלים אבל הרמב"ם בה' תמורה (פ"ג) כתב בפשיטות תמורת בכור לכהן ומ"ש במשנה דנאכל במומו לבעלים, אין ראי' כלל דגם בסיפא שם בבכור ומעשר עצמו נמי איתא הכי ואם בע"מ יאכלו במומן לבעלים ופי' הרמב"ם ורע"ב לבעלים היינו בכור לכהן ומעשר לבעליו. והא דתנן ברישא תמורת בכור נאכל במומו קמ"ל דהו"א כיון דבלא"ה אינו קרב ומ"מ אסור לאכלו אפי' במומו נמי לא יתאכל קמ"ל דנאכל במומו. וע"ז הוי כבכור דאסור לאכלו עד שיבא בו מום ולעולם לבעלים היינו בכור לכהן ומעשר לבעליו כמו בסיפא. ולכאורה הי' נראה לפרש האיבעיא אי צריך פדיון דנהי דבכור נאכל במומו בלי פדיון מ"מ התמורה שנעשה קרבן בפ"ע י"ל דדינו ככל הקדשים דצריך פדיון כשנפל בו מום. מיהו לפ"ז קשה מה פשיט מהך ברייתא דכשהוממו עושין תמורה ותמורתן כיוצא בהם דודאי כשהמיר אחר שהי' בבכור מום ודאי גם תמורתו א"צ פדי'. אבל כשהמיר בכור תם אכתי תיבעי לן. ולתרץ קושי' תוס' אפשר לפרש בעיא זו באת"ל דתמורת בכור אינו מאכילו לנדות אי יש לו פדיון לגבי זה. וצריך עיון על הרמב"ם שהשמיט זו הברייתא דבכור ומעשר שהוממו עושין תמורה:
בד"ה התפיס בכור כו' בפירש"י כ' בהדיא דהוי רק דרבנן משו"ה בשאר פסוהמ"ק הקילו עליהן] וראיית התוס' מעיר הנדחת אינו מוכרחת דעיקר הפי' שם דשם הקדש עליו כדפירש"י בחלק ואית לי' שם לווי] ושם לא מסיים הגמ' כלל כדתנן. ואפי' בתמורה דמסיים הגמ' כדתנן מייתי הגמ' ראי' דאכילתו לשם הקדש מדאסור למכרו באטליז ולעולם האיסור הוא רק מדרבנן, גם עיקר קושי' התוס' אינו מובן דאפי' יהי' איסור בזיון קדשים מדאורייתא מ"מ כיון דלטובת הקדש מותר שפיר מיבעיא לי' בהקדישו לבדק הבית דיהי' מותר. ובפרט למ"ש התוס' בבכורות (ל"א.) דמקרא נפקא שאין נוהגין בזיון בדבר שאין בו הנאה להקדש] ומה נ"מ אי דאורייתא אי דרבנן. וצ"ע:
במשנה נתערבו חתיכות בחתיכות. צ"ע אי נתערבו הבהמות קודם הזריקה אי נשפכין לאמה כדי שלא יביאו קדשים לבית הפסול או כיון דליכא תקנתא ברעי' מודין חכמים דזורקין הדם ונאכל כחמור. והא דנקט חתיכות י"ל כעין חתיכות דהיינו אחר שחיטה כעין דאמרינן לעיל עמוד א' כעין חיים דבאמת בחתיכות ממש קשה פשיטא. וכן הדעת נוטה. אך י"ל דקמ"ל דאפי' שלמים רובא לא מבטל משום דהוי יש לו מתירין לאכלו כחמור (לר"א ביבמות ד' פ"ב]. או דהוי ח"ה להתכבד: