שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שלישי · דף לה.
בגמ' והלא דם התמצית מעורב ר"י לטעמי' דם התמצית קרי דם. צ"ע הא בלא"ה מעורב עם השירים דכל הפסחים ושירים ודאי אין מכפרין ובע"כ צ"ל דאין דם מבטל דם:
שם בגמ' שבח הוא לבני אהרן כו'. ק"ק למה נקט לבני אהרן טפי הול"ל שבח הוא לבנ"י דהא כל העזרה נתמלא דם ולא הי' צריך לדחוקי בהולכת עצים טפי י"ל דכהנים כל הליכתם על אצטבאות רק כל בנ"י העומדים בעזרה ע"פ נתלכלכו עד ארכובותיהן בדם. מיהו עיקר הענין שפקקו מטעם זה תמוה גם הרמב"ם בה' ק"פ לא הביא כלל שפוקקין העזרה בע"פ:
שם בגמ' וכ"ת דמדלי והתניא מדו כמדתו כו'. כ' התוס' דצ"ל דס"ל אבנט מיגז גייז ואפשר לומר דהכא לכו"ע פסול הואיל וא"א להיות בלא הגבהת האבנט דיהיו מטושטשין להכי פסול אבל בראוי להשתלשל עד למטה אין פסול בהגבהה שע"י האבנט כענין כל הראוי לבילה א"ב מעכבת בו:
שם במשנה לאכול כח"ז ולהקטיר כח"ז כשר כ' תוי"ט צ"ע דכבר שנינהו לעיל סוף פרקין. ונראה דקמ"ל הכא דאפי' ר"א דפוסל בלאכול מה שראוי להקטיר והטעם דב' אכילות אקשינהו הכתוב א"כ הו"א דגם אכילה והקטרה מצטרפין קמ"ל דמודה ר"א דלהכי לא אקשינהו ועי' מנחות (פ"ג) מ"ש תוי"ט שם. ולע"ד נכון כמ"ש. וכן מוכח בגמ' פ"ב דלר"א זה הדין רבותא רבה:
שם במשנה ומן העצמות וגידין כו'. צ"ע בלהקטיר בעולה אי ג"כ כשר כיון דכל זמן דלא פירשו עצמות וגידין מעלין אותן כדאיתא לקמן (פ"ה:) א"כ י"ל דראוי להקטיר מקרי:
שם במשנה לאכול שליל כ' הרע"ב דלאו גופא דזבחא הוא. ועי' תוס' רע"א במשניות דבגמ' מסקינן דהוי גופא דזבחא רק משום דמאיסי לפי' הרמב"ם בפיהמ"ש ולפירש"י אין דרכן לאכול. והנה במקדישה כשהיא מעוברת דהקדיש גם הולד בהא איכא למימר דהוי גופא דזבחא אבל בנתעברה אחר ההקדש למ"ד ולדות קדשים בהווייתן קדושים והולד שבקרבה נאכל בחוץ א"כ ודאי לאו גופא דזבחא הוא לכו"ע. אלא דנראה דהכא לא מיירי מזה דא"כ לכתחילה נמי שרי לאכלו בחוץ כדאיתא בתמורה (כ"ה:) ולא שייך שחישב לאכול בחוץ. וע"כ מיירי דהקדישה כשהיא מעוברת ובזה מסקינן דגופא דזבחא הוא:
בתוס' ד"ה פיגל בזבח כו' ושם דחק בחנם כו'. וי"ל דרש"י כ' כן משום חטאת העוף דנאכל ובזה צ"ל הטעם דאין מוראה ראוי לאכילה מיהו תוס' לשיטתייהו שפי' בדיבור שאח"ז דמיירי בעולה [ורש"י לשיטתי' אזיל שפי' בחולין (קכ"א.) גיד הצואר דשייך גם בחטאת וע"ש בתוס']: