אור ברסלב
שפת אמת על זבחים פרק שלישי › דף לב.

שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שלישי · דף לב.

פרק שלישי

במשנה וכולן שקיבלו הדם כו' עתוי"ט בשם הרע"ב בפ"ק דמעילה דטמא שקיבל לית לי' תקנתא משום דעושה שירים. אך שם במעילה מסיק התוי"ט דדוקא קיבל וזרק א"כ א"ש הכא וכולן גם על טמא וקיבל בלבד ע"ש. איברא דלשון הרמב"ם (פ"א מפסוה"מ) משמע כמו שהבין הראב"ד דאפי' קבלה בלבד עושה שירים. ומ"ש הכ"מ דסמך הרמב"ם עמ"ש בה' מעילה אינו הכרח דבה' מעילה מיירי בשאר פסולים וכ' דאפי' קבלו וזרקו אינו עושה שירים אבל הכא בטמא משמע אפי' קבלה גרידא עושה שירים. אך מסברא תימא לומר כן דודאי אפי' נשפך הדם שקיבל יכול לקבל שאר דם הנפש ולמה יהי' דין שירים עליו קודם הזריקה. והנה לכאורה הי' נראה כמו דטמא עושה שירים משום דכשר בציבור א"כ ה"ה ניתנין למעלה שנתנן למטה אפי' למ"ד לאו כמקומו דמי כיון דג"כ כשר בהנך דלמטה יעשו שירים. והא דתנן בסיפא נתן שלמעלה למטה אם יש דם הנפש יחזור ויקבל היינו בנתנו פסול. אך למ"ד שלא במקומו לאו כמקומו מפרש הסיפא בכשר כדאיתא לעיל כ"ו:] מוכח דפסול זה דלמטה אינו עושה שירים ונראה הטעם דדוקא טמא דכשר בציבור עושה שירים אבל הנך דלמעלה לא הוי עבודה כלל למטה ואע"ג דכשר בהנך דלמטה שם מצותן בכך:

שם במשנה נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר. לכאורה הי' נראה מדשינה ונקיט לשון דיעבד. וברישא אמר יחזיר לימין. לכלי שרת. וכאן לא אמר יאספנו. הי' נראה דאין נכון לכתחילה לאסוף מן הרצפה דאינו דרך כבוד וישחוט בהמה אחרת. דאין בזה הפסד קדשים כל כמה דלא זרק הדם. אכן בתוס' לקמן (לד ע"ב) ד"ה כל שבידו כתבו דמצוה לאסוף. והי' אפשר לחלק דאם נשפך כל הדם מצוה לאסוף אבל אם עוד נשאר בכלי לכתחלה לא יאסוף. אך א"כ מתניתין דתנן ואספו ע"כ מיירי שנשפך רק מעט א"כ אכתי תקשה דהוי דיחוי כיון דכ' התוס' דכל שבידו לא הוי דיחוי הוא דוקא במקום מצוה. ואפשר לומר דדיחוי לא שייך רק כשכל הדם נדחה וקושית הגמ' להוי דיחוי משום דמתניתין מיירי בכל גווני אפי' נשפך כל הדם וע"ז משני כל שבידו דהוי מצוה לאספו והא דתנן לשון דיעבד בנשפך רק מעט נהי דכה"ג לאו מצוה הוא מ"מ לא שייך דיחוי כיון דהנשאר בכלי כשר וממילא אפי' אסף גם הנשפך כשר מ"מ דוחק לחלק בהכי דמ"מ זה הנשפך נדחה מן הזריקה וצ"ע לדינא וגם הרמב"ם העתיק כלשון המשנה רק דיעבד ובאמת אין דברי התוס' מוכרחין בזה די"ל אפי' שלא במקום מצוה כל שבידו לא הוי דיחוי וכמ"ש לקמן מזה בס"ד:

שם בגמ' לכתחילה לא ורמינהו כו'. אע"ג דגם במשנה תנא השחיטה כשרה א"כ לשון כשרה דיעבד הוא מ"מ בברייתא דלא תני ששחטו ותנא סתמא כשרה משמע אפי' לכתחילה מיהו למסקנא דעכ"פ טמאים לכתחילה לא ובברייתא נמי תני טמאים ע"כ דבדיעבד מיירי ע"כ נראה דעיקר קושית הגמ' הואיל ויליף מקרא להכשיר מהיכי תיתי למיפסלינהו לכתחילה ומשני משום שמא יגע בבשר מיהו י"ל דחכמים אסרו לכתחילה בכל הפסולין שחיטה אטו שאר עבודות. ואפשר לא ניחא להגמ' הכי כיון דשחיטה כשרה בזרים א"כ מצוה בו יותר מבשלוחו ואין סברא שהחכמים יבטלו המצוה מן הבעלים:

שם בגמ' קסבר ביאה במקצת שמה ביאה. הקשה בס' פנמ"א א"כ למה לא קדשו שערי ניקנור כיון דהתירה תורה ביאה במקצת ע"ש. ולדידי לק"מ דנהי דבמקצת שמה ביאה מ"מ אדרבה מה שמכניס כל הגוף הוי כבא אל המקדש והתורה התירה רק ראשו וידו נמצא הוי כנכנס בכל הגוף חוץ מראשו וידו וכיון דביאה במקצת שמה ביאה אסור כיון שהוא שלא לצורך כנ"ל פשוט. שוב ראיתי כן מפורש בתוס' יבמות (ז':) דביאה בכולו לא אשתרי מידי דהוי הי' לו דרך קצרה ובא בארוכה ע"ש: ]:

בתוס' ד"ה מ"ש סמיכה והקשה ר"י דאורליניש כו'. ויש ליישב קצת דמ"מ כיון דכל הסמיכות היו בעזרה לפני ה' א"כ לא מצינו סמיכה רק לפני ה' ולכן בבמה א"צ סמיכה והא דשחיטה בעינן משום דבחולין נמי בעי שחיטה ובעינן ממשקה ישראל ומן המותר בפיך:

בא"ד מיהו לקמן בשמעתין משמע כפי' הקו' כו'. נראה דבלא"ה נמי יש להוכיח כפירש"י מהא דמוקמי' ברייתא דמה שחיטה בטהורין אף סמיכה בטהורין כשמעון התימני דס"ל דהשוחט צריך להיות לפנים והשתא קשיא ל"ל למילף סמיכה משחיטה כי היכי דדריש שמעון התימני ושחט לפני ה' דהשוחט צריך להיות לפני ה' כמו כן בסמיכה לפני ה' וסמך נימא דהסומך צריך להיות בפנים א"ו דבסמיכה עצמה לא כ' לפני ה' רק מטעם תיכף לסמיכה שחיטה ולכן אפי' הסומך עומד בחוץ לית לן בה [אי לא הקישא דסמיכה לשחיטה]:

תוכן העניינים

שפת אמת על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה