אור ברסלב
שפת אמת על זבחים פרק ראשון › דף ב.

שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק ראשון · דף ב.

פרק ראשון

במשנה אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. פירש"י וצריך להביא אחר וישחטנו לשמו. ואין מובן מה קמ"ל. והי' אפשר כונתו דנהי דסתמא כשר מ"מ כיון שכבר שחט שלא לשמה אי אייתי קרבן אחר צריך לפרש לשמו *) ומיהו קצת דוחק דהא המחשבה הולכת אחר העובד. וסברא הנ"ל לא שייך רק אי שוחט הראשון שוחט גם השני ויותר הי' ראוי לומר סברא זו בהא דאמרי' בגמ' דאסור לשנויי בי' אח"כ בשאר עבודות התם אפשר דצריך לפרש לשמן וצ"ע: כונתו די"ל דס"ל לרש"י בהך פלוגתא דרו"ש במנחות (ט"ז.) אי אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה. דהלכה כרב וכמו שכתוב שם במנחות להקשות על הרמב"ם דפסק כשמואל. וגם בשתי בהמות אמרי' הכי ומ"ש אח"כ דאם אחר שוחט השני לא שייך למימר הכי. מפורש כן בגמ' התם דבשתי דיעות מודה רב:

והנה הרמב"ם והרע"ב כ' במשנה שלא עלו לבעלים דוקא קרבן יחיד אבל בציבור סכין מושכתן למה שהן ותמוה כמ"ש בס' פנים מאירות ושאר מפרשים דשינוי קודש ישנו בצבור כדלקמן בגמ' (ד') ואפשר דדוקא בהנך דכשרין רק שלא עלו לבעלים בזו מחלק הרמב"ם בין יחיד לציבור אבל היכא דפסול כמו בחטאת אפי' בצבור פסול *) ובס' טהרת הקודש מקשה מהא דשתי הלחם ששחטן שלא לשמן לא קידש הלחם וזה י"ל דנהי דסכין מושכתן לשמן אבל התם דבעינן שיהי' שחיטה לשם לחם שפיר הלחם לא נתקדש ע"י שחיטה זו מיהו הרמב"ם בחיבורו (פט"ו מה' פה"מ) לא ס"ל הכי רק בקרבן צבור נמי לא עלה ואפשר לומר דבאמת יש עוד קושיא בלשון הרמב"ם במשניות שכ' ששחט עולה לשם שלמים ואח"כ נודע שהי' עולה משמע דס"ל דכה"ג שלא ידע שהיא עולה הוי ג"כ שלא לשמה ובחיבורו (הל' פסה"מ שם) כ' הרמב"ם דבטעות לא חשיב שלא לשמה עיין שם דס"ל עקירה בטעות לא הוי עקירה ופלוגתא דאמוראי הוא מנחות (מ"ט) וא"כ י"ל דהא בהא תליא דהיכא דטעה אפי' למ"ד דהוי עקירה י"ל בקרבן צבור סכין מושכתן כמו לב ב"ד מתנה *) אבל היכא דעוקר בפירוש שיודע שהיא עולה ושחטו לשם קרבן אחר בזה לא שייך סכין מושכתן ולכן בחיבורו דפסק דלא מיפסל בטעות תו אין נ"מ בין יחיד לציבור אבל במשנה מיירי למ"ד עקירה בטעות פוסל ובהא יש חילוק בין ציבור ליחיד ולשון לשם בעלים משמע לי' דתנא דהכא פוסק דבטעות הוי עקירה: *) כ"מ בפנ"י ביצה (כ') דבחטאת מודה הרמב"ם דפסול אך כאן י"ל כונתו ל"ד פסול אלא דעכ"פ לא עלה לשם חובה והטעם הוא דאע"ג דסכין מושכתן לא עדיפי מסתמא ממילא בחטאת דגם בסתם לא עלה לשם חובה לפי' חזון נחום בדברי הרמב"ם (פ"ד מה' מעה"ק ה"י) הכא נמי לא עלה ומיושב בזה הקושיא מכבשי עצרת שם בביצה ובמנחות (מ"ט) די"ל כמ"ש התוס' לקמן (נ"ה) דכבשי עצרת דאיתקשי לחטאת ראוי לפסול שלא לשמו אך לשיטת הרמב"ם הנ"ל ניחא דהא לחטאת צבור איתקיש להכי כשרין ולא עלו כמו חטאת ציבור וא"ש: אין להקשות מהא דאי' שם במנחות בכבשי עצרת דאר"ח עקירה בטעות הוי עקירה אף על גב דקרבן ציבור נינהו די"ל ר"ח לטעמי' בשבועות (יו"ד) דלית לי' לב ב"ד מתנה ע"ש:

והנה התוס' כ' דה"ה קבלה והולכה וכו' והי' אפ"ל דבהולכה כיון דר"ש מכשיר בחטאת אפי' לרבנן י"ל דעכ"פ בכל הזבחים עלו לשם חובה דלא אימעוט מכאשר נדרת דלא נעשה שינוי בגוף הקרבן כיון דאפשר בלי הולכה וצ"ע:

שם בגמ' אבע"א סברא משום דשני בה כו'. בס' טהרת הקודש מקשה למ"ש הרמב"ם (פי"ח מפה"מ) דעובד שלא לשמה הוי כמטיל מום בקדשים ולהכי כללו חכמים בלאו דלא יחשב ע"ש א"כ כיון דמטיל מום בבעל מום איננו לוקה א"כ שפיר י"ל סברא דכששינה כבר לא יהי' תו איסור לשנות עיי"ש ונראה דהכא כיון דהקרבן כשר לא דמי לבעל מום דכבר נפסל להקרבה ובמום עובר נראה ג"כ דאסור א ו' להטיל בו מום א) אפי' מום עובר א) כמ"ש בחי' מנחות ונ"ו) נמי אסור כיון דעדיין ראוי ם להקרבה ואפי' אי נימא דמום וכן משמע ברמב"ק פ"ב אפי' בצבור פסול א) ובס' טהרת הקודש מקשה מהא דשתי הלחם ששחטן שלא לשמן לא קידש הלחם וזה י"ל דנהי דסכין מושכתן לשמן אבל התם דבעינן שיהי' שחיטה לשם לחם שפיר הלחם לא נתקדש ע"י שחיטה זו. מיהו הרמב"ם בחיבורו (פט"ו מה' פה"מ) לא ס"ל הכי רק בקרבן צבור נמי לא עלה. ואפשר לומר דבאמת יש עוד קושיא בלשון הרמב"ם במשניות שכ' ששחט עולה לשם שלמים ואח"כ נודע שהי' עולה. משמע דס"ל דכה"ג שלא ידע שהיא עולה הוי ג"כ שלא לשמה. ובחיבורו (הל' פסה"מ שם) כ' הרמב"ם דבטעות לא חשיב שלא לשמה עיי"ש דס"ל עקירה בטעות לא הוי עקירה ופלוגתא דאמוראי הוא מנחות (מ"ט) וא"כ י"ל דהא בהא תליא דהיכא דטעה א) כ"מ בפנ"י ביצה (כ':) דבחטאת מודה הרמב"ם דפסול. אך כאן י"ל כונתו ל"ד פסול אלא דעכ"פ לא עלה לשם חובה. והטעם הוא דאע"ג דסכין מושכתן לא עדיפי מסתמא ממילא בחטאת דגם בסתם לא עלה לשם חובה לפי' חזון נחום בדברי הרמב"ם (פ"ד מה' מעה"ק ה"י) הכא נמי לא עלה. ומיושב בזה הקושיא מכבשי עצרת שם בביצה ובמנחות (מ"ט) די"ל כמ"ש התוס' לקמן (נ"ה.) דכבשי עצרת דאיתקשי לחטאת ראוי לפסול שלא לשמו. אך לשיטת הרמב"ם הנ"ל ניחא דהא לחטאת צבור איתקיש להכי כשרין ולא עלו כמו חטאת ציבור וא"ש:

אפי' למ"ד דהוי עקירה י"ל בקרבן צבור סכין מושכתן כמו לב ב"ד מתנה א) אבל היכא דעוקר בפירוש שיודע שהיא עולה ושחטו לשם קרבן אחר בזה לא שייך סכין מושכתן ולכן בחיבורו דפסק דלא מיפסל בטעות תו אין נ"מ בין יחיד לציבור. אבל במשנה מיירי למ"ד עקירה בטעות פוסל ובהא חילוק בין ציבור ליחיד ולשון א) אין להקשות מהא דאי' שם במנחות בכבשי עצרת דאר"ח עקירה בטעות הוי עקירה אע"ג דקרבן ציבור נינהו. די"ל ר"ח לטעמי' בשבועות (יו"ד.) דלית לי' לב ב"ד מתנה ע"ש: שם בעלים משמע לי' דתנא דהכא פוסק דבטעות הוי עקירה:

רתוס' כ' דה"ה קבלה והולכה וכו'. והי' אפ"ל ולכה כיון דר"ש מכשיר בחטאת. אפי' לרבנן י"ל: חים עלו לשם חובה דלא אימעוט מכאשר שה שינוי בגוף הקרבן כיון דאפשר בלי הולכה וצ"ע לשם נמוך מהם פסולים כיצב כו'. יש לעיין דלא חשיב רק בין קדשי קדש עזן נ ב עובר במום עובר לא לקי משום דאכתי עכ"פ לא חזי להקרבה כל שהמום בו אבל הכא כיון דכשר הקרבן איסורא דעביד עביד ולא נשאר שם פסול על הקרבן ולהכי אסור לשנויי בי' תו. מיהו מה' איסוה"מ ה' ט"ו) כמ"ש הרי"ט אלגזי בבכורות פ"ה ע"ש אבל הרא"ש שם והטוש"ע יו"ד לסי' שי"ג) כתבו דמה"ת שרי להטיל מום בבע"מ עובר: גם בס' הנ"ל מתרץ שפיר עיי"ש:

שם בתוס' ד"ה כל הזבחים י"ל דבשעת הקטרה לא שייך לשם זובח. בס' טהרת הקודש מביא ספרי פ' קרח בפסוק תשאו עון המקדש דאי זרק והקטיר וא"י לשם מי זרק וא"י לשם מי הקטיר הכהנים נושאים עון עיי"ש דמשמע דבהקטרה נמי בעי לשם בעלים ולע"ד הי' נראה כוונת הספרי שאם אין הכהן בר דעת לידע לשם מי זורקין ומקטירין היינו לשם ה' בזה נושא עון. דלפי הנ"ל קשה הא גם אי א"י שם הבעלים כשר דזורק לשם מי שהוא וכה"ג לא חשיב שינוי בעלים. כמ"ש רש"י ותוס' לקמן (ד' ע"א) לכן נ"ל כמ"ש:

בד"ה לשם גבוה כו' שייך חילול משום פסח וחטאת. הא דפשיטא להו דהכא בלשם גבוה א"א להכשיר גם בחטאת לשמעון אחי עזרי' משום דחטאת היא משמע עיכובא לפסול כל שלא שחטו לשם חטאת א"כ דרשא דלא יחללו במורם מהם כו' בודאי לא קאי אחטאת כנ"ל:

תוכן העניינים

שפת אמת על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה