שפת אמת על זבחים· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק עשירי
דף פט.
במשנה התמידין קודמין למוספין. לכאורה הי' נראה דהיינו דוקא תמיד של שחר אבל של בה"ע כיון דזמן מוספין קודמין אין לדחות מצוה המוטלת לפנינו ואם ליכא כבשים מרובים יעשו המוספים ולא תמיד הערב. אכן מפורש בגמ' מנחות (מ"ט.) דמיבעיא להו מוספין דיומא ותמידין דלמחר הי קדים אי תדיר או מקודש ע"ש. ויש לתמוה דלא נסתפקו כלל רק מכח מקודש ולא משום דעיקר חובת הזמן שלפנינו הוא במוסף וגם בתמיד של הערב לא נסתפקו כלל. וע"ש במנחות מ"ש התוס' בזה]. ומתוך הדחק אפשר לי לומר דדוקא בקרבן תמיד משום דכתיב תמיד לכן ביטול הקרבן אפי' למחר נוגע גם בכל יום כיון דצריך להיות תמיד ודו"ק. ולפ"ז אפשר דמוסף ר"ח שחל בע"ש קודם למוסף דשבת דלמחר וצע"ג בזה:
שם במשנה דם חטאת קודם לדם עולה פירש"י בששניהן שחוטין ועומדין ליזרוק. פי' לאפוקי אי עולה נשחטה וחטאת עדיין לא נשחט אבל ודאי ה"ה בשניהן חיין שוחטין החטאת קודם בשביל הדם שהוא עיקר והוא מכפר כ"מ מדברי התוס' לקמן (צ'.) ד"ה חטאת בהמה. אבל הכ"מ (פ"ט מה' תו"מ) בשם הרי"ק לא כתב כן ועי' בתיו"ט ובצ"ק]. והא דלקמן דחטאת קודם לעולה. נראה דאין ענין לכאן דהתם בששניהם של איש א' דצריך להביא החטאת לכפרה מקודם ואח"כ העולה דהוא דורון. ושם נראה דאפי' כבר שחט העולה לא יזרוק הדם עד שיביא החטאת מקודם כנ"ל:
שם במשנה הבכור קודם למעשר. צ"ע בפסח אי קודם לבכור ומעשר הואיל ויש בו כרת וגם מרובה מצותו לאכול על מצה ומרור ועד חצות וצלי ולמנויו. או בכור דקדוש מרחם עדיף ומעשר נמי דמקדש לפניו ולאחריו. ונ"מ בנשאר אימורים דבכור ומעשר עד אחר שחיטת הפסח איזה מהן קודמין והתנא שייר פסח ולא ביאר דינו:
שם במשנה מעשר קודם לעופות מפני שהוא זבח. פירש"י ועופות במליקה וזבחים חשיבי כו'. ועדיין צ"ע דהא עופות חשיבי מזבחים דשחיטת זבחים כשרה בזר ומליקה דעופות בעי כהונה [עי' תוספתא מנחות (פ"א) חומר בשחיטה כו' וחומר במליקה כו']. ויותר י"ל המעליותא דזבח בעל מום פסול בו ובעופות אין מום פוסל בהם:
בתוס' ד"ה כל התדיר תימא כו'. נראה ליישב דנ"מ באם אין להם כבש לתמיד דלא שייך קדימה לתדיר רק אם שניהם לפנינו אבל כשאין כבש לתמיד אין לבטל חטאת וקרבן אחר. רק מטעם עולה ראשונה צריכין להמתין עד שיביאו כבש לתמיד. מיהו אם כל היום לא נמצא כבש **באוה"ח ריש פ' צו כתב דאם אין כבש לתמיד כגון בימי מצור אין רשאים להקריב שום קרבן. אבל דבריו תמוהין והם נגד גמ' מפורשת בערכין (י"א:) ע"ש:** אפשר דלא שייך טעם עולה ראשונה ג"כ והוי כמו דיעבד רק אם יבואו עוד כבשים ועדיין אינן לפנינו ע"ז צריכין קרא דעולה ראשונה כנ"ל. גם מ"ש התוס' ויש לתמוה אמאי לא נפקא לן דתמידין קודמין מדכתיב בבוקר כו' נראה דתוס' סמכו עמ"ש מקודם דמתני' מיירי בשניהם לפנינו אבל לענין חוסר כבשים שפיר צריכין למילף דכבש דתמיד של בה"ע קודם למוסף אע"ג דהוא אחר המוסף:
דף פט:
בגמ' איבעיא להו כו' אלא מהא ליכא למישמע מינה. ] נראה דהכא לא נשאר בתיקו רק כיון דדיקא דרישא וסיפא קשיין אהדדי. איכא להוכיח דבאמת שניהן שוין כה"ג ואין לזה קדימה ולא לזה קדימה. ולכן א"ש שני הדיוקים דרישא וסיפא כנ"ל וכ"פ הרמב"ם (פ"ט מה' תו"מ) אלא שהכ"מ שם כ' דהוי בעיא דלא אפשיטא ויותר נכון כמ"ש:
שם בגמ' איבעיא להו דם עולה ודם אשם כו'. צ"ע לשון הגמ' דהא לגבי דם חטאת נמי איכא האי מעליותא דעולה שבא מצד כליל ומ"מ דם חטאת קודם שמרצה. א"כ עיקר הספק אי גם אשם חשיב מרצה כמו חטאת או לא. וגם עיקר ספק הגמ' איני מבין דלמה לא חשיב אשם מכפר ומרצה כמו חטאת. ומאי דמסקי' לא אאימורים דייקא נמי כו'. קשה ג"כ דלמא מיירי מתני' מחיים קודם שחיטה ולהכי תנא שדמה ניתן: שם בגמ' בשר קדשים קלים כו' ר"י אמר כשר הואיל וסופו לצאת. נראה ודאי דלר"י מותר הבשר באכילה ג"כ כיון דסופו לצאת אין עליו איסור יוצא כלל וא"כ בהדר עיילי' קודם זריקה ודאי דמותר באכילה. ומזה נ"ל ראי' לשיטת הרמב"ם (בפ"א מה' פסוה"מ) שפסק דאימורים שיצאו לפני זריקה אם החזירן מקטירין אותן והראב"ד חולק עליו. ואי נימא כשיטת הראב"ד קשה מאי מקשה הגמ' ע"כ לא פליגי אלא בבשר. הא בבשר כשר ומותר לאכול ובאימורים אסור להקטיר אלא ודאי דאפי' להקטיר שרי והא דאמרי' ספ"ק דמעילה דאע"ג דזריקה מועלת ליוצא מ"מ לשריפה קאי היינו בלא החזירן קודם הזריקה אבל בהחזירן נראה דמקטירן ואולי הבין הראב"ד בכוונת הרמב"ם דהחזירן אחר הזריקה אך בודאי לא הי' כן כוונת הרמב"ם וע"ש ודו"ק:
בתוס' ד"ה לימא מסייע לי' תימא כו'. והנה ביותר יש לתמוה למסקנת הגמ' הכא דבאמת אפי' אימורים כשרים איך תתפרנס ברייתא דהתם. והנה תוס' לעיל (ד' כ"ו) כתבו לתרץ דאפי' לר"פ דמסיק דלא פליגי בהדר עיילי' היינו לענין דמועלין בה ולחייב משום פיגול אבל מיפסל עכ"פ ע"ש. ובאמת זה דוחק גדול כיון דבס"ד דגמ' ס"ל בפשיטות דכל דפסול תו אין מועלין ויהי' שיטת ר"פ היפוך מסברת הש"ס הקודמת. וגם הרמב"ם סתם באמת (בפ"א דפסוה"מ) היפך הברייתא דשם דפירכסה ויצאה כשרה מה"ט דאפי' אימורין שיצאו לא נפסל הזבח ע"ש. אבל זה תימא לחלוק על הבריית' ותימה על הכ"מ ולח"מ שלא עמדו בזה כלל. ומתוך הדוחק הי' נראה דמכח ברייתא הנ"ל הכריע הרמב"ם דבאמת אין הלכה כר"פ דהכא ופליגי באמת בין הדר עיילינהו בין לא הדר עיילינהו. והא בהא תליא דאי זריקה מועלת ליוצא ממילא לא נפסל ע"י היציאה והכי קיי"ל כר"ע ולת"ק דאין זריקה מועלת פסול ביציאה וברייתא דלעיל דלא כר"ע כנ"ל:
דף צ.
בגמ' איבעיא להו מנחת סוטה כו' נדבה קדמה שטעונה שמן ולבונה כו'. צ"ע אמאי לא אמר בעל הבעיין ג"כ הטעם דבאה מן החטים כדתני בברייתא לקמן. ויש לעיין במנחת כהן וישראל דנראה דכהן קודם שכולו כליל. אע"ג דשל ישראל בעי קמיצה מ"מ מסתבר דכליל עדיף מיהו מנחת חוטא דישראל ומנחת נדבה דכהן א"י מי יקדים די"ל דלכפר עדיף מכליל אע"ג דאברי עולה קודמין לאברי חטאת הוא משום דאין הכפרה באברים אבל בהקטרת הקומץ דהוא מכפר במנחת חוטא י"ל דעדיף מכליל וצ"ע:
בתוס' ד"ה למקראה כו' וקשה לפירושו כו'. ויש ליישב דמאי דקאמר הגמ' דמשום דעולה קדמה א"צ למשכנה. הפי' דהכהנים לא יקחו ממנה חטאת קודם לעולה וכיון דהחטאת מוכרחת להביא ע"כ תביא גם עולה. וע"ז דחה הגמ' דלא הקדימה אלא למקראה ונהי דצריכה להקדיש קודם העולה זה דין תורה היא וע"ז חשידא שתבטל כל קרבן העולה ומכ"ש זו מצות הקדימה של העולה. וכיון דהקרבת חטאת קודם כשתביא לנו חטאת נקריב לה ומה לנו לידע איזה מהן הקדישה תחילה. ומסתמא נימא דעשאה כמצותו. וע"ש ברש"י דפי' עוד יותר דלפי ס"ד דגמ' הי' מעכב הכפרה ולפ"ז מיושב טפי. אך דוחק לומר כן:
דף צ:
בגמ' השתא דאתית להכי אפי' תימא פרים דחג כו'. וכן סתם הרמב"ם (פ"ט מתמידין) דבקרבנות החג עולות קודמין לחטאת. מיהו לא נתבאר אי דוקא בחג דכתי' כמשפטם או בכל ר"ח ורגלים דינא הכי **בפנ"י (בר"ה ל':) הביא ראי' מכאן ומד' הרמב"ם דדוקא בקרבנות החג עולה קודמת ומפני זה הניח דברי התוס' שם בצע"ג. ואינו מוכרח די"ל כנ"ל וא"ש דברי התוס'. וגם מיושב נוסח תפלת מוסף ר"ח. זבחי רצון ושעירי חטאות כו' עולת ר"ח כו' ושעירי עזים. דגם בר"ח עולה קודמת לחטאת:** דאין לומר חג דוקא דגם בר"ה כתיב כמשפטם. ותו דביום ראשון דחג נמי' לא כתיב כמשפט א"כ נראה דגמר במה מצינו כל קרבנות דרגלים וצ"ע. ובתוס' ד"ה תדיר ומקודש . כתבו וי"ל כיון דעולת מוסף דשבת קודמ' לעולת מוסף דר"ח כו' קודמת נמי לחטאת שהשוה הכ' כו' ולשיטת רבינא הכא א"צ לדחוק דהשו' הכתוב רק כיון דעולת ר"ח קודם לחטאת א"כ בשבת דעולת ר"ח אחר השבת ממילא החטא' ג"כ אחריו ואולי קאי דברי התוס' אליבא דרבא ב"מ:
שם בגמ' ר"מ אומר לא יתן לתוכו תבלי תרומה. וכ"פ הרמב"ם (פ"י מה' מעה"ק). ולכאורה י"ל דהלכה כר"ש לגבי ר"מ. כמ"ש הלח"מ שם]. וי"ל משום דמשמע לעיל (ע"ו) מסקנא דגמ' דלר"ש בכ"מ לית לי' דאסור להביא קדשים לבית הפסול וכיון דאנן קיי"ל התם דאסור כחכמים דפליגי עלי' ממילא הכא הלכה כר"מ. הגם די"ל דבתבלי תרומה דרבנן אין לגזור מ"מ כיון דאין הלכה כר"ש מסברא אין לחלוק על ר"מ וגם י"ל דהוי בכלל הלכה כר"מ בגזירותיו:
בתוס' ד"ה שלמים של אמש כו'. הי' להם גירסא אחרת ברש"י אבל ברש"י שלפנינו פי' דמיירי שהביאו אמש לעזרה קודם שחיטה וכ' שכ"ה בתוספתא. מיהו בגמ' לקמן משמע בהדיא דמתניתין שנשחטו מאמש מיירי דקאמר הא דיום כעין אמש דהיינו אחר שחיטה ע"ש. ובאמת בתוספתא ב' הדינים נאמרו שם. ומשמע דהיכי דבאו לעזרה אמש לכו"ע של אמש קודמין לשוחטן אפי' לחכמים שלמים קודמין לחטאת וכן סתם הרמב"ם דכל הקודם קודם בד"א שבאו כא' אבל בא א' קודם יקריבנו ע"ש. אבל בענין אכילה אי נשחטו שלמים אמש פליגי חכמים וס"ל דחטאת דהיום קודמת וכן פסק הרמב"ם. ומ"מ צ"ע הטעם למה באכילה לא נימא דהבא לפנינו קודם יקדם גם לחטאת וכיון דנראה לאכילה שלמים של אמש יוקדמו גם לחטאת. מיהו יש ליישב טעם החילוק. דודאי כשבא לפנינו אין להניחו ולעסוק בדבר אחר אפי' מקודש טפי אבל לענין אכילת חטאת דהיום כיון דהוא מקודש קודם לאכלו. דשלמים דאתמול כבר עשו בו מצות עבודה וגם אכילה אין קפידא להניח קצת אכילתו עד אחר החטאת כנ"ל:
דף צא.
בגמ' תדירה במצות פירש"י דחוק. ויותר נראה לפרש דמצות מילה נקראת תדירית דלעולם רושם המצוה בגוף האדם דלא ככל מצוה. דהיא רק בשעת עשייתה:
שם בגמ' דקדים ושחיט לתמיד ברישא פירש"י שלא נמלך כו'. משמע דאחר שחיטת הפסח שחט התמיד ואע"ג דשחט כבר הפסח כיון דעתה שניהן שחוטין התמיד קודם וכן מסתבר וצ"ע לשון הרמב"ם (פ"ט מתו"מ) שכתב שחט שניהם כאחד תדיר קודם. ויותר הו"ל להשמיענו ולומר שחט התדיר אחר שאינו תדיר קודם התדיר. ואולי לאו דוקא נקיט הכי שהרי ברישא כתב שחט שאינו תדיר מקריבו ואח"כ שוחט התדיר א"כ משמע דוקא קודם שחיטת התדיר וכן עיקר:
בתוס' ד"ה דשחטינן תימא כו'. ולענ"ד לק"מ די"ל בשחטו שלמים וחטאת חי אפי' לחכמים שלמים קודמין ולא מצי נקיט התנא בכה"ג רק בשניהם שחוטים פליגי חכמים דחטאת קודם. ומה שתי' התוס' די"ל של אמש קרוי כו' תמוה דא"כ למה לא משני הגמ' הכי דשל אמש פי' היום דומיא דאמש:
דף צא:
בגמ' א"ל אביי אימא סיפא כו'. תמהני הא בפשיטות א"ש סיפא בכהן שהתנדב שמן דלשמואל נמי כולו לאישים כמו מנחת כהן וצע"ג:
שם בגמ' ומה נסכים כולו לספלים כו'. תמהני ל"ל למילף מיין ולא משמן דנסכים ולולי פירש"י נראה דהגירסא ומה נסכים לאישים ואוקי באתרי' הוא על השמן שבא חובה בנסכים כמו כן נדבת שמן דמרבינן דינו כדין שמן חובה כנ"ל. וכ"מ לשון הרמב"ם במשניות. ולפירש"י קשה נימא ממש כנסכים להיות לספלים גם בשמן. והנה הרמב"ם (פי"ז ממעה"ק) פוסק לא יפחות מלוג ע"ש. ומביא הרמב"ם שם בהתנדב שמן וא"י כמה התנדב דמביא כיום המרובה כמו ביין כדאיתא במנחות (ק"ז.) ע"ש. ויש לעיין בזה דלמ"ד דון מינה ומינה א"כ דין שמן כמנחה אבל דין יין כנסכים ומ"ט יהי' שמן כיום המרובה בנסכים כיון דנדבת שמן לא הוי כלל במיני נסכים. ומתניתין דמנחות הנ"ל י"ל דאתיא אליבא דרבי דבעי ג' לוגין ואוקי באתרא הוי ממש דינו כיין או דיליף מאזרח. אבל למ"ד לוג צ"ע בזה:
שם בגמ' והא קמכבי. הא דלא מקשי הכי בשמן אפשר משום דהוי רק קומץ נותן טפה טפה או דבשמן חוזר ודולק עוד ולא חשיב כיבוי כמו ביין:
דף צב.
בגמ' נסכים שנטמאו כו' וכ"פ הרמב"ם (פ"ו מה' איסורי מזבח). וצ"ע דהרמב"ם ס"ל משקי בית מדבחיא דכן כמ"ש (בפ"י מה' טו"א) וא"כ היכי משכחת טומאה בנסכים: