שפת אמת על בכורות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שני · דף יד:
בגמ' טעמא שלא יהא טפל כו'. משמעות הגמ' דאי לאו ה"ט דטפל הוי הולד קרבן ממש. וקשה קצת דא"כ בעל הבעיין דבעי אי נפדין תמימים טפי הו"ל למבעי אי מקרב קרב (כיון דולד בע"מ מרבינן ליקרב כדאי' בתמור' (י"ז:) וכ"פ הרמב"ם (פ"ד מה' תמור') ע"ש בכ"מ ולח"מ]:
שם ר"א מתני חייב ומוקי לה בבמת יחיד דאר"א כו' תמהני בסוגיא זו דנהי דר"א מחייב בזובח בעל מום בבמת יחיד. מ"מ הכא חידוש אחר איכא בדבר דאפי' הקדישו אחר שהי' בו מום ולא הוי קדושת הגוף. מ"מ יהי' חייב על השחיטה אע"ג דהוי כמו חולין. וגם בשוחט קדשי ב"ה שיש בו מום פטור כמ"ש הכ"מ ומל"מ (פ"א מאיסורי מזבח). רק דקמ"ל הכא דבהקדישו לקדושת הגוף לדמי מזבח] אפי' הי' בו מום עדיף מקדושת בדק הבית וחייב עליו. א"כ האי דינא כמו כן הו"ל להשמיענו בפנים ממש. דמאי נ"מ לענין זה אי במקדש או בבמת יחיד. ולמה נקט התנא בחוץ. ומה מקום הכא לכלול דינו דר"א דחייב בבמת יחיד. והנה הרמב"ם השמיט ב' הדינים עיקר דין דר"א ודין החדש הכא דבמקדיש בעל מום קבוע ושחטו חייב על השחיטה. ואין לומר דזה מוכח ממילא מדהביא הרמב"ם (שם ה' ד') דמקדיש בעל מום והקריבו חייב ד' מלקות על ההקדש ועל השחיטה וזריקה כו'. דז"א די"ל דמיירי דבשעת הקדש הי' בו מום עובר דחל שפיר הקדושה וחייב ד' מלקות. אבל במום קבוע בשעת הקדש דלא חלה הקדושה אין לנו. אך י"ל מדכ' סתם משמע אפי' במום קבוע. והא דהשמיט הך דר"א י"ל משום דהביא הרמב"ם שם דמום עובר חייב על הזביחה מהאי קרא דלא תזבח וא"כ לית לן הך דר"א. [כיון דקרא אתא לדרשא אחרינא]. וצ"ע דמהיכי תיתי נימא דלא תזבח לה' לא הוי במת יחיד בכלל ולמה צריך ע"ז ריבוי כלל. [כיון דמומין נוהג גם בבמת יחיד כדאי' בזבחים (ק"כ.) וכמ"ש רש"י שם משום דלא אשכחן דשרינהו בבמה קטנה וא"צ קרא לאסור. א"כ ממילא הוי בכלל הלאו]:
שם השתא רע בטוב כו'. בלא"ה המ"ל טוב ברע ל"ל קרא בלא"ה איכא לאו שלא להקדיש בעל מום **כמשמעות לשון הגמ' בתמורה (ז'.) אי בתמורה ששה הוין, ופי' המנ"ח (מצוה רפ"ה) אינו מוכרח ודוקא דרך חילול מבע"מ על בע"מ ליכא איסורא כדמשמע שם (כ"ז.) וגם ע"ז קשה מדברי התוס' (שם ו':) ד"ה וקרא כמ"ש במנ"ח שם. אבל דרך התפסה ודאי לקי וכ"ש במתפיס תם בבע"מ:** וצ"ל דאתי לעבור עליו בב' לאוין: