שפת אמת על בכורות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שני · דף יד.
בגמ' קסבר קדושת דמים מדחה פרש"י דכמו קדושת הגוף לא חל עליו בכורה ומתנות ה"ה קדושת דמים. ותוס' הקשו ע"ז דגם אחר פדיון ממעטין בקדושת הגוף מצבי ואיל מקדושת בכורה והכא דוקא בלא נפדו]. משמע דס"ל לתוס' דכל הדין דאין בכורה חלה בקדשים הוא מצבי ואיל [עי' מ"ש בזה לקמן דף ט"ו]. וצ"ע טובא לשיטת התוס' דהטעם בקדושת דמים משום שאינו שלו ולשון הגמ' קדושת דמים מדחה לא משמע הכי דהו"ל למימר בקרך וצאנך כתיב. ותו דהא שלמים הוי ממון בעלים למאי דקי"ל כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים]. וא"כ בהקדישן במומן לדמי שלמים הוי שפיר ממון בעלים. לכן נראה עיקר דודאי יש איזה מיעוט דאין בכור חל על קדשים ואפשר מדכתיב כל הבכור תקדיש לאפוקי מי שכבר קדיש כמ"ש רש"י בחולין (ק"ל.) בגמ'. ושם במשנה פי' משום דאין קדושה חלה על קדושה]. או דרש אחר. ודוקא פסולי מוקדשין ממעט הגמ' לקמן מצבי ואיל. אבל קודם פדיון אינו בכלל צבי ואיל כלל, וקסבר האי תנא דקדושת דמים מדחה כמו קדושת הגוף ואפי' הוי ממון בעלים פטור מן הבכורה ומתנות. ולשון רש"י דמפרש לקמן מקראי קשה:
שם בגמ' אלא דאיעבר לפני פדיונן כו' פי' אבל אחר ההקדש נתעברה. ואם הקדיש בהמה בעלת מום מעוברת נראה לשון הגמ' דולד מקרב קרבי שהרי הקדיש הולד עצמו ג"כ והוא עיקר קרבן ולא טפל. (כר"י דפליג אבר פדא בתמורה (י"א.) וס"ל קדושה חלה על עוברין ע"ש וכ"פ הרמב"ם (פט"ו מה' מעה"ק) בסופו ע"ש]: