אור ברסלב
שפת אמת על בכורות פרק ראשון › דף ז.

שפת אמת על בכורות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק ראשון · דף ז.

דף ו:

בגמ' יכול אפי' עיבורו מן הטמא כו'. צ"ע אי לר"י אין איסור רק בדומה לאביו או אפי' יש לו סימני טהרה נמי **בתוס' (ב"ק ע"ח.) מבואר דאפי' בי"ל לגמרי סימני טהרה אסור. אכן משמע מדבריהם שם דטעמא דר"י משום זוז"ג אסור. וכבר תמה עליהם בפנ"י דל"מ כן הכא בגמ' למסקנא רק מיתורא דקרא דריש לאסור. ושוב י"ל בבכה"ג מותר** כיון דדריש שה כבשים. וגם לטעם זה וזה גורם אסור לס"ד דגמ' לקמן ג"כ אין חילוק ובא בסימן א' דקתני י"ל דאורחא דמילתא הכי וצ"ע: בגמ' מיתיבי דבש דבורים כו' הוא דאמר כר' יעקב כו' משמע מן הסוגיא דר"ש פשט ממתני' דהיוצא מן הטמא היינו אפי' לא ממצא מגופי' נמי אסור. והכי נמי ס"ל לר"י ולהכי צריך קרא להתיר דבש אע"ג דלאו מגופי' הוא. אבל האי תנא דברייתא ס"ל דכל דלאו מגופי' א"צ קרא דשרי. ולהכי אפי' דבש גזין וצרעין נמי שרי. וממילא למאן דס"ל דבש גו"צ נמי שרי כמתני' דמכשירין יש להתיר ג"כ מי רגלים דחמור. אך למ"ש הה"מ (פ"ג מה' מ"א) בתי' הב' לא משמע כן] מ"מ אכתי מידי ספיקא לא נפקא דשמא מי רגלים מגופי' הוא ואסור מספק. ועי' ברא"ש שכ' דדבש דבורים ל"ד למי רגלים דחמור דעכירי. ואין דבריו מובנים דפשיטא דדבש נשתנה טפי מכמו שהי' שנעשה דבר חדש לגמרי. ואיך שייך בזה מיא על מיא נפיק וצע"ג:

שם ר"א אמר רוב דגים במינן משריצין כו' רש"י ותוס' פי' דלא בעינן לידע שבלע. ולולי דבריהם י"ל דגם לר"א דיוקא דמתני' אמת דידעינן דבלע. ומטעם דרוב במינן משריצין לא חיישינן דנעכל. אבל בלא חזינן כלל אפשר דאסור כיון דלפעמים משריצין אפי' באין מינן. ומ"ש וכמי שבלע בפנינו דמי הפי' כאילו בלע עכשיו בפנינו וצ"ע ועי' בשטמ"ק שהביא גירסא אחרת. ומדבריו משמע דלגירסא שלנו יש לפרש בדחזינא דבלע כנ"ל]:

בתוס' ד"ה דג טהור ותימא כו'. ולולי דבריהם הי' נלע"ד לחלק בין אכילה לבליעה דשם דג שאכל הבשר ולעסו נתעכל מיד אבל בליעת דגים י"ל דחיין תוך הדג כדאשכחן ביונה שהי' ג"כ במעי הדג ועכ"פ בדרך בליעה כמו שהיה כולו י"ל דלא נתעכל כלל שוב ראיתי שהרא"ש הביא כן:

תוכן העניינים

שפת אמת על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה