שפת אמת על בכורות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ראשון
דף ב:
בתוס' ד"ה שמא כו' ואע"ג שמשתתף ש"ש וד"א כו' דב"נ לא הוזהרו על כך. רבים הבינו כוונתם דאין ב"נ מוזהר על ע"ז בשיתוף. ול"נ כוונת התוס' דאין ב"נ מצווה על לא ישמע ע"פ ומה שנשבע לע"ז אין זה עבודה זרה ואינו מוזהר על כך כנ"ל. וכמדומה לי ג"כ שראיתי כן באיזה ספר (כן הוא בשו"ת מעיל צדקה (סי' כ"ב) ובנוב"י מהד"ת חיו"ד סי' קמ"ח]:
דף ג:
בגמ' בשלמא מום קל קמ"ל כדר"ה ולאפוקי כו'. ולכאורה זה עצמו ג"כ רבותא דצריך דוקא דבר שנעשה בו מום. ובדר"ה י"ל אזנו דנקט לאו דוקא. וגם הרמב"ן הביא בהלכותיו דהוכיחו הפוס' מהא דר"י דדוקא מידי דעושה בו מום. משמע ג"כ דמלשון ר"ה אין ראי' ע"ז. י"ל דלשון אפי' מום קל משמע דהתירא קמ"ל וצ"ל לאפוקי מדר"ח ורבא:
בתוס' ד"ה דקא מפקע כו' פר"ת כו'. קשה להבין החילוק ולכאורה הי' נ"ל כוונת ר"ת דמקנה חלק בהאם קודם שנתעברה. אבל בעובר נהי דקודם שנולד רשאי להטיל מום אבל למכור להפקיע נתינה דבכור אסור. אך בסוף הדיבור משמע דר"ת מיירי במקנה חלק אם אחר שנתעברה. [וטעם החילוק מבואר באו"ז (סי' ת"פ) דבמקנה חלק באם רחוק מן העובר לא מחזי כמפקיע בכור עצמו ע"ש]:
דף ד.
בגמ' מבכור בהמה טהורה ליפטרו פרש"י דבמדבר פטרו גם בכורי בהמה טהורה. ותמהני דבחומש פרש"י דלא פטרו רק פטרי חמורים ע"ש. ואפשר דכאן כ' רש"י כן רק בס"ד. אבל לבתר דמסיק הגמ' דהוקשו שעה לדורות לענין שה. ממילא כמו דלדורות אין פוטרין בהמה טהורה ה"ה אז במדבר לא פטרו. ושוב ראיתי שהמזרחי עמד בזה בפ' במדבר שם:
בתוס' ד"ה פטר רחם כו' לגמרי מתרצא כו'. וצ"ע לפי' התוס' מה דקאמר הגמ' הלוים הוקשו הלוים זה לזה והדר קאמר כהנים מנ"ל. והלא כל הקושיא לא הי' על הלוים. ולכן משמע כפרש"י ושני רק הקושיא דלוים לענין לוי דלא הי' לו שה וכן פחות מבן חודש. ועל אהרן משני אח"כ כנ"ל:
בד"ה ואהרן כו' וא"ת כו'. ולע"ד נראה פשוט פי' הגמ' כיון דאהרן לא הי' במנין הכ"ב אלף א"כ לא פדה אהרן באמת שום בכור. דאם הי' פודה לא הי' צריך רע"ג בכורים ליתן חמשת שקלים רק רע"ב. א"ו אהרן לא פדה א"כ בדידי' ליכא ק"ו. כנ"ל פשוט דעיקר הקושיא מאהרן דלא הי' בכור. אבל על הבכורים ל"ק דהא הם הפקיעו את עצמן משא"כ אהרן:
דף ה.
בגמ' ולא מנה אלא בפרוטרוט ויל"ד דבפ' מטות בנדיבות ראשי הפקודים כתי' ט"ז אלף שקלים ולא חשיב לככרים. וי"ל דשאני התם דלא נזכר כלל ככר אבל הכא דחשיב מאת ככר הי' לכלול גם הככר הנצטרף מן השקלים:
דף ה:
בגמ' ת"ל אך חלק. קצת קשה דבכ"מ אכין ורקין מיעוטין וכאן האך מרבה. הגם דממעט מן הדרש דהוא שור ובכורו שור מ"מ בגוף הפסוק ריבוי הוי. ואפשר דהדרש מכח מיעוט אחר מיעוט דבכור שור ממעט כשאין בכורו שור ואך ג"כ ממעט. ומיעוט אחר מיעוט לרבות כשדומה במקצת לשור:
שם בגמ' צריכי דאי כ' רחמנא בכור שור ה"א כו'. קשה לי לא ליכתוב פרט כלל רק בכור בהמה הטהורה והוי כולל שור כשב ועז כדהתחיל בקרא בכור בהמה טמאה תפדה. ואין לומר דהו"א כל מין בהמות אפי' חיות דחי' בכלל בהמה דהא כבר כתי' כל הבכור כו' בבקרך ובצאנך וצ"ע:
בתוס' ד"ה אך חלק תימא כו'. ואפשר לומר דדוקא למאן דיליף מבכור שור הוא שור ובכורו שור משמע שיהי' הולד ממש כמוהו לכן צריך אך לרבות דומה במקצת. אבל פטר פטר בב' פרשיות הם. רק פטר חמור א' אתי שיהי' אמו חמור ופטר ב' שיהי' הולד חמור. וכל שדומה במקצת לחמור שפיר שם חמור עליו וא"צ קרא לרבות. ומה שרצו תוס' לומר דמתניתין פליגי אהדדי דוחק גדול. ומה שנסתייעו לזה מדמקשה הגמ' מנה"מ כו'. אינו מוכרח דבאמת רב יהודה עלה דההיא מתניתין דלקמן אמרו. והגמ' מייתי כאן המשנה ומה דאמר עלה ר"י להקשות עליו ממתני' דהכא. וזה פשוט:
בד"ה והא תנא כו' וקשה כו'. והנה למאי דמסיק הגמ' דעיקר שור כשב ועז מצרך צריכי ורק מבכור בכור נפקא לן הוא שור ובכורו שור א"כ בכור ראשון ושני ע"כ צריך קרא למכתב. רק בכור שלישי י"ל דאי הוי כ' בכור שור ובכור כשב ועז הוי משמע להדיא דכשב ועז כחדא הם. ובכור כשב הדומה לעז הוי מחייבין להכי צריך למיכתב גם בכור עז עז כנ"ל:
דף ו.
בגמ' ת"ל פטר חמור פ"ח ב"פ פ"ח אמרתי ולא סוסים וגמלים. קצת קשה דאכתי י"ל פ"ח הוא דצריך עריפה ולא סוסים וגמלים אבל פדיון צריכי וצ"ל דחידוש דשה ועריפה חדא מילתא חשיב להו:
שם בגמ' פריך ר' אחאי כו'. ק"ק לי דל"ד לכל דבר שהי' בכלל שהם עכ"פ דברים פרטים כמו שלמים (דהוי דבר שהי' בכלל כדאי' בריש תו"כ בברייתא דר"י] דנהי דבכלל כל הקדשים הם אבל כמה דינים בשלמים שאין בשאר קרבן, וכשפרטה תורה דין פיגול בפרשת שלמים ללמד על כל הקרבנות אבל הכא כיון דבפ' קרח כ' סתם בכור בהמה טמאה והוא כולל כל הטמאים. למה פרט בפ' קדש פטר חמור. לכתוב בהמה טמאה כיון דאין שום חילוק בין חמור לשאר טמאים:
שם בגמ' או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור כו'. בתו"כ שלפנינו אין הגירסא כן רק או אף טמא הנולד מהטהור. וגי' זו היתה נכונה דהו"א דשניהם אסורין הן הבא מן הטמא והן כשהוא עצמו טמא ת"ל טמא הוא כו'. אבל לפי הגי' שבגמ' קשה מה ראי' מטמא הוא. שמא גם מיעוט זה הכוונה כן טמא הוא לאפוקי הנולד ממנו אם יהי' מין טהור אינו טמא אף שנולד מן גמל. וכ"ת תרי קראי ל"ל הא גם כפי דרש האמת קשה תרי קראי למה לי וע"כ צריכין לומר דגם לפי הגי' שבגמ' הא דצריך תרי קראי דלא נימא דבין הנולד מטמא ובין הטמא הנולד מן הטהור יהי' טמא לכן צריך תרי קראי. וע"ש בתו"כ דדורש אח"כ את זה ל"ת לאסור טריפה ע"ש. וקשה דכבר דרשו לדהכא לטהור היוצא מן הטמא. ולפמ"ש י"ל דאה"נ לבתר דמייתי טמא הוא א"צ לדרשא קמא דאת זה לא תאכלו ואתי רק לאסור טריפה. [בקרבן אהרן שם מגי' בתו"כ ולא גריס אף טמא ע"ש. וכן הוא בפי' הראב"ד. וגם כתב הראב"ד דהאי דרשא לאיסור טריפה אסמכתא היא:
דף ו:
בגמ' חלב מנ"ל דשרי כו'. ק"ק דלא מייתי מחמאת בקר וחלב צאן בפ' האזינו. ואין לומר משום די"ל כפי' התרגום שם. חדא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ועוד דא"כ גם מה דמייתי בגמ' מדכתי' זבת חלב ודבש י"ל כדאי' בכתובות (קי"ב.) שפירותי' שמנים מחלב ומתוקים מדבש]:
עיין ברמב"ן בשם בה"ג דביצים דשרי נלמד מדכתי' בת היענה לאסור ביצת טמאה מכלל דביצת טהורה שרי. והרא"ש הביא ראי' מדכתי' הבנים תקח לך דממעטין ביצים טמאים דאין ראוין לך מוכח דטהורים ראוין לך. ויש להשיב ע"ז דביצים טהורים ראוין להוציא מהם אפרוחים ולעולם אימא לך דהם עצמם אסורים דמתקיים בהו תקח לך משום האפרוחים שיצאו מהביצה משא"כ ביצת טמאה גם האפרוח היוצא ממנה אסור [דמסתמא מביצת טמאה תצא אפרוח כמוה מין טמא ולא שייך תקח לך. ועי' בהה"מ (פ"ג מהמ"א ה' י"ג) מ"ש בזה]:
דף ז.
בגמ' יכול אפי' עיבורו מן הטמא כו'. צ"ע אי לר"י אין איסור רק בדומה לאביו או אפי' יש לו סימני טהרה נמי **בתוס' (ב"ק ע"ח.) מבואר דאפי' בי"ל לגמרי סימני טהרה אסור. אכן משמע מדבריהם שם דטעמא דר"י משום זוז"ג אסור. וכבר תמה עליהם בפנ"י דל"מ כן הכא בגמ' למסקנא רק מיתורא דקרא דריש לאסור. ושוב י"ל בבכה"ג מותר** כיון דדריש שה כבשים. וגם לטעם זה וזה גורם אסור לס"ד דגמ' לקמן ג"כ אין חילוק ובא בסימן א' דקתני י"ל דאורחא דמילתא הכי וצ"ע: בגמ' מיתיבי דבש דבורים כו' הוא דאמר כר' יעקב כו' משמע מן הסוגיא דר"ש פשט ממתני' דהיוצא מן הטמא היינו אפי' לא ממצא מגופי' נמי אסור. והכי נמי ס"ל לר"י ולהכי צריך קרא להתיר דבש אע"ג דלאו מגופי' הוא. אבל האי תנא דברייתא ס"ל דכל דלאו מגופי' א"צ קרא דשרי. ולהכי אפי' דבש גזין וצרעין נמי שרי. וממילא למאן דס"ל דבש גו"צ נמי שרי כמתני' דמכשירין יש להתיר ג"כ מי רגלים דחמור. אך למ"ש הה"מ (פ"ג מה' מ"א) בתי' הב' לא משמע כן] מ"מ אכתי מידי ספיקא לא נפקא דשמא מי רגלים מגופי' הוא ואסור מספק. ועי' ברא"ש שכ' דדבש דבורים ל"ד למי רגלים דחמור דעכירי. ואין דבריו מובנים דפשיטא דדבש נשתנה טפי מכמו שהי' שנעשה דבר חדש לגמרי. ואיך שייך בזה מיא על מיא נפיק וצע"ג:
שם ר"א אמר רוב דגים במינן משריצין כו' רש"י ותוס' פי' דלא בעינן לידע שבלע. ולולי דבריהם י"ל דגם לר"א דיוקא דמתני' אמת דידעינן דבלע. ומטעם דרוב במינן משריצין לא חיישינן דנעכל. אבל בלא חזינן כלל אפשר דאסור כיון דלפעמים משריצין אפי' באין מינן. ומ"ש וכמי שבלע בפנינו דמי הפי' כאילו בלע עכשיו בפנינו וצ"ע ועי' בשטמ"ק שהביא גירסא אחרת. ומדבריו משמע דלגירסא שלנו יש לפרש בדחזינא דבלע כנ"ל]:
בתוס' ד"ה דג טהור ותימא כו'. ולולי דבריהם הי' נלע"ד לחלק בין אכילה לבליעה דשם דג שאכל הבשר ולעסו נתעכל מיד אבל בליעת דגים י"ל דחיין תוך הדג כדאשכחן ביונה שהי' ג"כ במעי הדג ועכ"פ בדרך בליעה כמו שהיה כולו י"ל דלא נתעכל כלל שוב ראיתי שהרא"ש הביא כן:
דף ט:
בגמ' והרי שביעי' כו' דאמר מר אחרון אחרון נתפס. נראה דהמקשן נמי ידע זאת אעפ"כ מקשה דמצינו דהנפדה חמור מן הפודה דפירות שביעית לעולם אסורין אע"ג דחללו ופדיונה מותר ע"י חילול. והתרצן השיב לו דמ"מ לא מצינו כשפדיונה מותר לגמרי בלי פדיון יהיה הנפדה אסור ובזה מיושב קושי' הטו"א בהקדמה ע"ש. אכן רש"י לא פי' כן]:
שם בגמ' דר"י לטעמי' דשותפות עכו"ם חייב בבכורה כו'. והנה לפ"ז לדידן דקיי"ל דשותפות עכו"ם פטור בע"כ אתי קרא דל"ת בכור צאנך למעט פטר חמור א"כ פ"ח מותר בהנאה. והרמב"ם (פי"ב מה' בכורים) פוסק דאסור. ובע"כ צ"ל דס"ל כלשון ראשון דבסברא פליגי. אך יש לתמוה כיון דמפורש בברייתא דפליגי בקראי א"כ נדחה לישנא קמא. ונראה ליישב דבאמת י"ל דהפי' בברייתא אבל אתה גוזז פ"ח דליכא לאו על הגזיזה דבכל הקדשים חייב על הגזיזה אפי' אינו נהנה ממנה כלום והכא מיעט קרא. וא"כ י"ל דבהא פליגי ובהא באמת הלכה כר"ש דאינו חייב על גזיזת פטר חמור. אבל באיסור הנאה שפיר בסברא פליגי ולהכי יש לפסוק שפיר כר"י כנ"ל. ומ"מ צריך עוד ראי' להכריע לדינא כלישנא קמא. ואפשר משום דסתם מתני' הכא כר"י וסתם מתני' נמי דשותפות עכו"ם פטור א"כ משמע כלישנא קמא:
שם בגמ' דתניא הערלה כו' ופטר חמור כו' פרש"י בלשון א' ששחטו. ותמהני דלמ"ד דמחיים מותר א"כ נאסר רק ע"י עריפה וכששחטו לא חל עליו שם איסור כלל. ולכאורה הי' אפשר לומר כמו בעגלה ערופה משעת הורדה לנחל איתן נאסר (כדאי' בקידושין (נ"ז.) למ"ד דנאסר מחיים] ה"ה בפטר חמור משעת שבאין לעורפו וכשנשחט אחר הכנה זו נאסר. אך לא משמע כן שם בקידושין דפליגי ר"י ור"ל בציפורי מצורע דלמר משעת שחיטה נאסר ולמר משעת לקיחה ע"ש דאמרי' כמו דהתם בשעת הורדה מחיים נאסר ה"ה בציפורי מצורע משעת לקיחה. וכתבו שם התוס' כיון דנזכר בכתוב לקיחה הוי כמו הורדה לנחל בעגלה ע"ש. אבל הכא דלא נזכר רק עריפה לא משמע דליתסר מקודם. ע"כ נראה פי' ב' ברש"י עיקר דמיירי אחר העריפה. ועי' מנחות (ק"א:) ברש"י. מבואר דפי' א' הוא למ"ד דפ"ח אסור מחיים. ובחנם הגי' בצ"ק שם ומהפך הגירסא. וכמ"ש לפנינו היא הגירסא הנכונה ומיושב קושיא הנ"ל):
בתוס' ד"ה לאפקועי דלפוטרו ממצות עריפה וכו'. ואין דבריהם מובנים דמ"מ מצות פדי' בשה למה לא יהי' מחויב לקיים להפריש שה ויהי' לעצמו. ואפשר לומר לע"ד דהא הגאונים תיקנו בסדר פדיון לומר מאי בעית טפי ליתן לי בנך או לפדותו. ואין מובן דאטו הבן של הכהן. ולכן נראה כיון דכתי' בפ' קרח כל פטר רחם יהי' לך אך כו' בכור אדם כו' בהמה הטמאה תפדה. א"כ משמע דבאמת הבכור של הכהן רק שצוה הקב"ה לאהרן שיקח פדיונו חמשה סלעים וכן שה לפדיון פטר חמור. וא"כ כל הפדיון הוא כדי להוציאו מן הכהן. א"כ כיון דמספק א"צ ליתן לכהן ממילא א"צ לפדותו כלל. ולפ"ז י"ל דבנותן גוף הפטר חמור לכהן א"צ שום פדיון ולא עריפה. והא דקי"ל דגם כשנותנו לכהן צריך הכהן לפדותו כדלקמן (י"ב.) היינו למ"ד דמחיים נאסר. אבל למ"ד דשרי מחיים י"ל דא"צ שום פדיון כמ"ש:
בד"ה מכל האוכל וא"ת כו'. וי"ל דכיון דכתי' מכל האוכל הוי משמע דצריך להיות ראוי לאכילה. וכיון דכתי' תו אשר יאכל משמע דכל שיכול להאכילו לאחרים סגי. עוד י"ל כיון דשחיטה שא"ר יש ללמוד מטבוח טבח דלא הוי שחיטה. ומשחוטי חוץ יש ללמוד דהוי שחיטה כדאיתא התם. א"כ נהי דושפך את דמו אינו לשון שחיטה ממש מ"מ כיון דכ' אשר יאכל הוי גילוי מילתא לדמות האי שפיכה לטביחה דצריך להיות שחיטה ראוי' כנ"ל:
ומ"ש התוס' וי"ל כו'. עיקר כוונת התוס' כיון דכתי' מכל האוכל מרבינן אפי' שא"ר לאכול בעצמו רק שהוא ראוי להאכילו לאחרים וכ"מ להדיא בתוס' חולין שם ע"ש. ובתוס' מנחות (ק"א:) ע"ש]:
דף י:
בגמ' רישא בהנאת דמיו סיפא בהנאת גופו הרמב"ן לא הביא הדין דהנאת דמיו וי"ל הטעם דס"ל כר' יוחנן דמסיק דעדיין היא מחלוקת ולדידי' י"ל דחד מחיים וחד בלאחר עריפה וא"כ אין הוכחה לאסור הנאת דמיו. אבל הרמב"ם (פי"ב מה' בכורים) וכן הרא"ש הביאו דהנאת דמיו אסור. דס"ל ככל הני אמוראי דמסקי דלאחר עריפה אפי' ר"ש מודה וא"כ לר"י אסור אפילו הנאת דמיו:
והנה האחרונים תמהו על הרמב"ם מסוגיא דקידושין דאמרו הא דבפ"ח אינה מקודשת כמאן דלא כר"ש ומשני לאחר עריפה וד"ה. א"כ בס"ד דגמ' ס"ל דאתיא כר"י וקודם עריפה. ומ"מ איתא במשנה אם מכרן וקידש בדמיהם מקודשת הרי דדמיו מותרין. ע"ש בתוס' רע"א ז"ל בקידושין. ונראה ליישב דבס"ד דגמ' שם מסתמא ס"ל כרי"ו דגם לאחר עריפה מחלוקת ולהכי מוכרח לומר דלא כר"ש. וא"כ לפי שיטת רי"ו לר"י ג"כ אין דמיו נאסרין כמ"ש לעיל דפליגי חדא מחיים וחדא לאחר עריפה. אבל למסקנא דשם דלאחר עריפה וד"ה שפיר פוסק הרמב"ם דדמיו אסורין כנ"ל. ומתני' דקידושין לאחר עריפה ואז לכו"ע דמיו מותרין כמ"ש בשו"ת רעק"א (סי' ק"ס) ע"ש]:
וחתני מ' יעקב מאיר נ"י תירץ דהא הראב"ד תמה על הרמב"ם למה יהי' דמיו אסורין הא א"ה אין תופס את דמיו ויש לתרץ למאי דמסיק הגמ' לקמן (י"א.) דפ"ח ממון בעלים א"כ שפיר תופס את דמיו. דבשלמא כל א"ה אינו שלו ולהכי לא חל המקח וכמ"ש הראשונים שם בקידושין בשם הירושלמי דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת שאין תופסין דמיהם ע"ש בריטב"א. אבל פ"ח דממונו הוא שפיר תופס דמיו. וא"כ למאי דאמרינן בסמוך דהא דקדשה בפ"ח אינה מקודשת מיירי באינו שוה רק שקל וכריב"י דאין פודין רק בשקל. ולהכי שפיר אינו שוה כלל וכה"ג שפיר לא חשוב ממונו ואינו תופס את דמיו. ולהכי אמרו מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. אבל לדידן דפודה בכל שהו שפיר חשוב ממונו ותופס את דמיו. והוא נכון. רק לע"ד נראה דהמקשן שם לימא דלא כר"ש ס"ל כרי"ו דעדיין היא מחלוקת. וכתבתי בזה באריכות בקידושין שם:
דף יא.
בגמ' לר"י הא אמר הקפידה עליו תורה בשה אלא כר"ש. משמע מכאן דס"ל עיקר כלשון קמא דגמ' לעיל (ט':) דר"י ור"ש בסברא פליגי ולא בקראי. ולכן פוסק הרמב"ם והרמב"ן כר"י אע"ג דס"ל דשותפות עכו"מ פטורין כמ"ש לעיל:
דף יא:
בגמ' דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם. פרש"י שהי' לו אריס ישראל. ודעת רש"י דאפי' התבואה של העכו"ם אם מירחו ישראל חל עליו חיוב תו"מ כיון דאין קנין. ולפירש"י א"ש הטעם דהן שלו דאתי מכח מי דלא מצית אשתעי דינא בהדי'. כיון דהחיוב חל בשעת מירוח רק עכו"ם לאו בר ציית דינא. א"כ נתיאש הכהן מתרומה והוי כמו יאוש וש"ר גבי הלוקח. אבל תוס' פי' דאחר שלקחן הישראל מירחן לפ"ז קשה הטעם כיון דחיוב תרומה חל עתה כשהיא ברשות ישראל. מיהו גם הרמב"ם (פ"א מה' תרומות) פי' כשיטת התוס' וצ"ע:
שם בגמ' ת"ק סבר ודאי חלפינהו כו'. צ"ע אי יהי' ודאי תרומה גם נוכל להפריש חזה על מקום אחר **בירושלמי דמאי (פ"ג ה' ד') ר"י בעי קומי ר"ז מה כפירותיו ממש פוטר טבל ברור במקום אחר. ועי' בשו"ת הר"ב אשכנזי (סי' א') פי כן דהספק הוא אם יכול להפריש על מקום אחר:** הא מידי ספיקא לא נפקא אטו ודאי החליפן. ואפשר דזה הוי קשיא לר"א לכן הוסיף דכוונת ת"ק נמי דהוי ודאי לענין להצריך ליתן לכהן. אבל ודאי גמור לא הוי כמ"ש:
שם בגמ' דמית ביה כהן. צ"ל דתנא דמתני' סתם לן הכא כחכמים דלקמן. דלר"א דחייב באחריות ועיקר הפדיון בשעת נתינה לכהן. א"כ במת צריך שה אחר. וצ"ע מה דמקשה פשיטא:
דף יב.
בגמ' מהו לפדות בב"פ אליבא דר"מ לא תיבעי לך כו'. משמע דפשיטא לגמ' דיתום פודין בו. וצ"ע הטעם הא כמו דמבעי לי' בנדמה לקמן ה"ה ביתום דפסול להקרבה. והלא במעשר נדמה חייב בו כנראה בדברי הרמב"ם (פ"ו מה' בכורות) וכמ"ש בסמוך] ויתום פטור ממעשר וצ"ע למ"ש הרשב"א (בחולין ע"ד:) דהא דאמרי' דלר"מ פודין בב"פ הוא קמי דידעי' גז"ש שה שה מפסח. א"ש דבלאו גז"ש פשיטא דפודין ביתום דשה מעליא הוא. אך התוס' שם לא ס"ל כפי' הרשב"א הנ"ל. שפיר קשה כנ"ל]:
שם בגמ' א"ל ר"א למ"ז מאי דעתיך דילפית מפסח כו'. כל הסוגיא תמוה אטו ר"א לא ידע מברייתא דבן בג בג ואדמקשה אמר זוטרא ליקשי אבן בג בג. ותו מה דשני לי' מ"ז א"כ שה שה מאי אהני. הלא אהני לטריפה וכלאים. ואפשר לומר דעיקר קושי' ר"א הכי הוי כיון דע"כ לא לכל דבר מקשינן שה שה לפסח א"כ מנ"ל למעט גם בן פקועה. ומר זוטרא שני לי' מדברי בן ב"ב כיון דמשמע דבן בג בג יהיב טעמא דשה שה גם על שחוטה דפרט לכל השמות הללו שחוטה בכללן. ואי בשחוטה ממש מיירי מה אהני לן שה שה בלא"ה שחוטה לאו שה היא. ומדיהיב בן ב"ב טעמא דשה שה ע"כ דאהני לן לענין בן פקועה כנ"ל. ולפ"ז נראה דרב אשי ס"ל דשה שחוטה נמי בכלל שה ולא הוי ממעטין שחיטה לולא דרשה דשה שה, ועיין ביומא (מ"ט:) דפליגי אי פר אפי' דמו של פר או לא ומקשה מר זוטרא שם מדתנן אין פודין בשחוטה ומתרץ הגמ' שאני התם דגמר שה שה. ולכאורה הלא מר זוטרא בעצמו הכא מכח שה שה אתי עלה. ולמ"ש א"ש דהיא הנותנת דמ"ז ס"ל דשחוטה עצמו לאו בכלל שה היא ושה שה למעט בן פקועה אתי. ורב אשי מסיק שם דאפי' בדמו של פר להכי מתיר הכא בבן פקועה ע"ש ותבין. ולפ"ז הי' מקום להכריע לדינא כר"א כיון דקי"ל התם דאפי' בדמו של פר. מיהו י"ל דשאני התם כדקאמר ר"א גופי' שם דאטו בקרנו מעייל לי' וע"כ בפר פי' בדמו. אבל בעלמא שפיר י"ל דשחיטה לא מקרי שה:
שם בגמ' קמ"ל תחת תחת מקדשים גמיר פרש"י ובקדשים פסול דהוי מום כו'. וזה תמוה דהא מום גמור במעשר רבי קרא בפי' ל"י בין טוב לרע. ונדמה דהוי כמום יהי' פטור ממעשר הא ע"כ לענין מום לא הוקשו לקדשים. ולולי פרש"י נראה דבכל הקדשים דממעטין נדמה אפי' מקצת סי' דומה נמי נדמה היא. רק בבכור גלי קרא אך לרבות מקצת סי' דומה לאמו. ולהכי חידש ר"י לעיל (ג':) דמ"מ מום קבוע הוא גם בבכור להיות פסול להקרבה אע"ג דקדושת בכור חל עליו אבל בכל הקדשים לעולם הוי נדמה ולכן הקיש הכ' תחת דמעשר דאין עליו חיוב מעשר במקצת סי' דהוי כנדמה כנ"ל. והרמב"ם לא הביא דין נדמה במעשר. ואדרבא משמע מדבריו (פ"ו מה' בכורות) דמחויב במעשר ע"ש שכ' הכל נכנסין להתעשר אפי' אסורין לגבי מזבח חוץ כלאים טרפה יוצא דופן ויתום כו' משמע דנדמה חייב. וזה תמוה דהוא היפוך הסוגיא דהכא. ואפשר לומר קצת דהא הכא בפדיון פטר חמור כ' הרמב"ם (פי"ב מה' בכורים) דאין פודין בנדמה ואם פדה פדוי. ותמוה ג"כ למה מספק יהי' פדוי הלא הוי ספק איסור הנאה דאורייתא. ומ"ש הכ"מ כיון דאין בו קדושת הגוף מתיר בדיעבד. תימה מ"ש מכל ס' דאורייתא לחומרא בפרט דיכול להפריש עליו שה עכ"פ. ולכן אפשר דהא לשון הגמ' הכא ת"ש דתני רבה ב"ש כו' אלא כו' דשויוה רבנן כי כלאים כו' אלא לפטר חמור. משמעות הלשון דרבנן פסלוהו כמו כלאים דבעי למיפשט דמן התורה שה היא לפדיון פ"ח רק רבנן שוי' ככלאים. אולי כדי דלא נימא דגם בכלאים פודין כיון דדומה ככלאים. וסבר הרמב"ם דהגם דהגמ' דחה לעולם למעשר דחוי בעלמא היא, והעיקר כפשטא דגמ' דמיירי לפ"ח ומדרבנן אין פודין. ולהכי אם עבר ופדה פדוי כיון דמדאורייתא שה היא. אבל לענין מעשר לא מיירי רבה ב"ש כלל. וטעם הרמב"ם משום דסתם מתני' לקמן סוף מכילתין (נ"ז.) דהכל נכנסין להתעשר כו' משמע אפי' נדמה ולא ס"ל כמ"ש התוס' שם. ועי' (פ"ג מה' אסה"מ ה' ה') בכ"מ ומל"מ]:
שם בגמ' מהו לפדות בפסולי מוקדשין כו'. לכאורה הי' נראה לפי הטעם דאין איסור חל על איסור א"כ אפי' אם רוצה לפדות בשוי' דשה הפסולי מוקדשין שוה כמו הפטר חמור ג"כ אין פודין. ודלא כהני בעי' דלעיל דפרש"י דבשוין לא מבעי לן דכל הס' אי נקרא שה. אבל הבעיא דהכא הוי אפי' בשוין. אך לפ"ז יש לתמוה מה קאמר ר"מ מי זוטר הא דכ' כצבי וכאיל כו' הלא אכתי נ"מ בבעיא דילן בשוי' דמה בכך דצבי ואיל הוא מ"מ בשוי' אפי' בשלקי מצי לפדות. וצע"ג ליישב זה:
דף יב:
בגמ' אי מה בכור אדם מותר בהנאה ה"נ כו' והתנן מת כו' יקבר כו'. מכאן קשה ג"כ למאי דמשמע לעיל (ט' סוף ע"ב) בפרש"י לחד לישנא דאפי' שחט פט"ח הוי כעריפה דגם לר"ש אסור בהנאה ע"ש. דא"כ מה מקשה הכא. לעולם ר"א ס"ל דמותר בהנאה כבכור אדם. אבל אחר עריפה מהיקשא לעגלה עריפה אסור וה"ה אחר מיתה. א"ו דמיתה לא הוי כעריפה וכ"מ בירושלמי קידושין (פ"ב ה' ח') דמיתה לאו כעריפה ומותר בהנאה לר"ש] ור"א דאמר יקבר ס"ל כר"י דגם מחיים אסור בהנאה ופריך הגמ' שפיר. ולכן פרש"י שם בלשון שני עיקר כמ"ש שם:
בתוס' ד"ה ודאי כו'. יש לגמגם בדבריהם דשאני הכא דהכהן הנוטל שה דשביעית ינהג בו קדושת שביעית. ורק מה שקונה עי"ז הפטר חמור חשוב איסור סחורה בפירות שביעית.. ושם בכביסה ענין אחר היא דקדושת שביעית הוא באותן הדברים שמכבס בהם:
דף יג.
בגמ' אלא אמר רבא ל"ק הא ר"א הא רבנן כו'. נראה דמ"מ דינא דברייתא אמת גם לרבנן דמצוה לפדותו תוך ל' וכן פסק הרמב"ם בה' בכורים. ודברי הכ"מ שם תמוהים שכ' דפוסק כר' ששת והדברים ברורים דפוסק כרבא ועי' בב"ח סי' שכ"א ובביאור הגר"א] אך על הרמב"ן כאן צ"ע דלא הביא הברייתא כלל: