שפה לנאמנים· רבי יהודה ליב אדל
כפולים
זְמַן גּוּף קַל (זכר) קַל (נקבה) נִפְעַל (זכר) נִפְעַל (נקבה) הִפְעִיל (זכר) הִפְעִיל (נקבה) הָפְעַל (זכר) הָפְעַל (נקבה עבר יחיד נסתר סַב (א) סַבָּה נָסַב (ד) נָסַבָּה הֵסֵב הֵסֵבָּה הוּסַב הוּסַבָּה רבים נסתרים סַבּוּ סַבּוּ נָסַבּוּ נָסַבּוּ הֵסֵבּוּ הֵסֵבּוּ הוּסַּבּוּ הוּסַּבּוּ נוכח ליחיד סַבֹּתָ סָבֹּת נְסַבֹּתָ נְסַבֹּת הֲסִבֹּתָ הֲסִבֹּת הוּסַבֹּתָ הוּסַבֹּת נוכח לרבים סַבֹּתֶם סַבֹּתֶ נְסַבֹּתֶם נְסַבֹּתֶן הֲסִבֹּתֶם הֲסִבֹּתֶן הוּסַבֹּתֶם הוּסַבֹּתֶן יחיד מדבר סַבֹּתִי סַבֹּתִי נְסַבֹּתִי נְסַבֹּתִי הֲסִבֹּתִי הֲסִבֹּתִי הוּסַבֹּתִי הוּסַבֹּתִי רבים מדברים סַבֹּנו סַבֹּנו נְסַבֹּנוּ נְסַבֹּנוּ הֲסִבֹּנוּ הֲסִבֹּנוּ הוּסַבֹּנוּ הוּסַבֹּנוּ בינוני פֹּעֵל נסתר סַב סַבָּה נָסַב נְסַבָּה מֵסֵב מְסִבָּה הוּסַב הוּסַבָּה נסתרים סַבִּים סַבּוֹת נְסַבִּים נְסַבּוֹת מְסִבִּים מְסִבּוֹת הוּסַבִּים הוּסַבּוֹת פָּעוּל נסתר סָבוּב סְבוּבָה אין בו פעול אין בו פעול מוּסָב מוּסַבָּה אין בו פעול אין בו פעול נסתרים סְבוּבִים סְבוּבוֹת אין בו פעול מוּסַבִּים מוּסַבּוֹת אין בו פעול אין בו פעול מָקוֹר בכל"ם סוֹב סוֹב הִסֹּב (ה) הִסֹּב (ה) הָסֵב הָסֵב הוּסַב הוּסַב ציווי ליחיד סוֹב סֹבִּי (ב) הִסֹּב הִסֹּבִי הָסֵב הָסֵבִּי אין בו צווי אין בו צווי לרבים סֹבּו סֻבֶּינָה(ג) הִסֹּבוּ הִסֻּבֶּינָה הָסֵבּוּ הֲסִבֶּינָה אין בו צווי אין בו צווי עתיד יחיד מדבר אָסֹב אֶסַּב (ו) אֶסַּב (ו) אָסֵב אָסֵב אוּסַב אוּסַב רבים מדברים נָסֹב נָסֹב נִסַּב נִסַּב נָסֵב נָסֵב נוּסַב נוּסַב נוכח ליחיד תָּסֹב תָּסֹבִּי תִּסַּב תִּסַּבִּי תָּסֵב תָּסֵבִּי תּוּסַב תּוּסַבִּי נוכח לרבים תָּסֹבּוּ תְּסֻבֶּינָה תִּסַּבּוּ תִּסַּבֶּינָה תָּסֵבּוּ תְּסִבֶּינָה תּוּסַבּוּ תּוּסַבֶּינָה נסתר יָסֹב תָּסֹב יִסַּב תִּסַּב יָסֵב תָּסֵב יוּסַב תּוּסַב נסתרים יָסֹבּוּ תְּסֻבֶּינָה יִסַּבּוּ תִּסַּבֶּינָה יָסֵבּוּ תְּסִבֶּינָה יוּסַבּוּ תּוּסַבֶּינָה
א גזרה זו נקראת גזרת הכפולים לפי שהעי“ן ולמ”ד הם דומות ונראות ככפולות בבואם ע“ד השלמים, כָּלְלוּ יפיך (יחזקאל כז, ד) דָּלְלוּ וחרבו (ישעיה יט, ו). אבל לרוב תפול אות אחת מהכפולים, ודגש הלמ”ד משלימה. ולזה, אם הלמ“ד היא אות שאינה מקבלת דגש, אז פ”פ קמוצ“ה, והנח תמורת הדגש, וּבָרוֹתִי מכם (יחזקאל כ, לח) וְאָרוֹתִי את ברכותיכם (מלאכי ב, ב). (ב) ובקמ”ץ חטוף מקום חול“ם נמצא ג”כ, רָנִּי עקרה (ישעיה נד, א). (ג) הפ“א שרוק”ה ולא בחול“ם עכ”פ, לפי שבהוספת מלת נָה תתהווה תנועת הפ“א תנועה שלישית מתנועה אחרונה, וא”כ אינה מקום הנחת הטעם, ואם היה בחול“ם שהוא ת”ג [תנועה גדולה] איך יתכן בוא אחריה דגש המשלים אות הכפל, כיון שאין נגינת טעם על הת“ג, ע”כ נשתנה לתנועה קטנה. וכן הדין בחלקי העתיד אם הפ“א היא תנועה שלישית מתנועה אחרונה תְּסֻּבֶּינָה (בראשית לז, ז). (ד) ולגזרת נִפְעֵל, נָקֵל מהיותך לי עבד (ישעיה מט, ו), נָסֵבָּה אלי (יחזקאל כו, ב) ולגזרת נפעל, וכן נָגֹזּוּ ועבר (נחום א,יב). משקל אחר הִמֵּס ימס (שמואל ב יז, י). (ו) משקל המבורר הוא לגזרת נִפְעַל בזה, אולם רבים נמצאים גם בחול”ם הפ“א, יִתֹּם פריו (יחזקאל מז,יב), וַיִּדֹּם אהרן (ויקרא י, ג), אֶשֹּׁם ואשאף (ישעיה מב, יד). ושלשה בניני הדגש יבואו על רוב ע”ד השלמים, ראה פניך לא פִלָּלְתִּי (בראשית מח, יא), וְשִׁנַנְתָּם לבניך (דברים ו, ז), את אביה היא מְחַלֶּלֶת (ויקרא כא, ט). אולם לפעמים יבואו ע“ד נחי עי”ן וַיְּמֹדֵד ארץ (חבקוק ג, ו), וכן בבנין פֻּעַל, אשר עוֹלַל לי (איכה א, יב), וכן בבנין התפעל, עודך מִסְתּוֹלֵל (שמות ט, יז), והטעם, עיין במ“ש ר”א בחור.