שפה לנאמנים· רבי יהודה ליב אדל
דבור שני: [הפעל והטיותיו]
א. הפעולות נתלות (באחד מן הזמנים הנזכרים) בשני מינים, מין זכר ומין נקבה. וכל מין נחלק לשני מספרים: מספר רבים, מספר יחיד. וכל מספר לשלושה גופים, והם: נסתר, נוכח, מדבר בעדו, (ענין פירושו בראש הלוח). ויש לכל חלק מהחלקים אשר זכרנו סימן מיוחד, אות נוסף המתאחד ומתדבק עם שורש הפעל בתיבה אחת.
והנה חלק העבר, לו משפט הבכורה לדבר מחלקיו. ונאמר, למלת פָּקַד אין שום סימן, כי אחר ששאר החלקים זולתו, יש לכל אחד סימן מיוחד, א“כ שלילת הסימן בו הוא סימן ניכר ומבדיל. והטיב אשר דבר הרז"ה בזה, כי בחרו בלשון נסתר, להניחו בלא סימן, לפי שלשון נופל על הלשון, כי לשון נסתר הוא, לכן גם הסימן נסתר ממנו, ע”כ.
ונ"ל כי לסבה זו בחרו בקצת אותיות אהו“י, ולא בשאר אותיות זולתם, לעשות סימן לשאר חלקי הנסתר, פקדה, פקדו. והיינו, כי האותיות כולם אינם נסתרים אף בנחותם בלי תנועה, ובעל הלשון רצה לסמן חלק הנסתר עם אותיות נחים ונסתרים, שיהיה לשון נופל על הלשון, ע”כ בחרו באותיות אהו“י. ה”א פָּקְדָה נגזרת ממלת היא. וי“ו פָּקְדוּ, כתב הרז"ה בלוח הבנין שלו, לפי שהוי”ו שמוש לחבר ולעטף הענינים, ומבואר שכל מחובר הוא יותר מאחד, ומה שהוא יותר מאחד, לשון רבים הוא, לכן גם הוי“ו משמשת לשון רבים. עוד כתב שם דבר המתקבל והוא, כי כל אות ששמה מחובר מב' אותיות דומות, היא משמשת לשון רבים. והנה שם אות ו”ו מחובר משני ווי“ן, וכן מ”ם נו“ן, שאותיות שמושיהן דומות ומכופלות, ומשמשות לשון רבים, אתם, אתן. גם היו”ד, אע“פ שאין אותיותיה דומות בצורתן, מ”מ דומות הן במשקל המספר כי ו' ד' הן במספר עשרה, כמו הי' עצמה. לכן גם היא מורה לשון רבים, דברים, דבריו, דבריך).
ומפני שהנסתרים והנסתרות לא יתכן לדבר מהם אם לא כשיזכרם המדבר במשך דבריו. לכן “פָּקְדוּ”, שוה לזכרים ולנקבות, כי זכירתם היא הנותנת הבדל ביניהם. לא כן בנמצאים, כי אפשר לומר פקדתם מבלתי זכירתם כו' (כן כתב הארקוולטי [ערוגת הבשם, ריש פרק יג]).
פָּקַדְתָּ, פָּקַדְתְּ כו', אות הנוספת מחלק הנוכח נגזר ממלת אַתָּה, אַתְּ, אַתֶּם, אַתֶּן. פָּקַדְתִּי, יו“ד הנוספת נגזרת ממלת אני, והוסיפו עוד תי”ו בזה המשקל, להבדיל בינו ובין המקור עם הכנוי, כמו וביום פָּקְדִי [וּפָקַדְתִּי] (שמות לב, לד). ומה שלא הוסיפו תיבת “ני” על השורש, הנגזר ממלת אני בלי שנוי, היינו להבדיל בין מדבר בעדו בפעלים, ובין מדבר בעדו בכנוים, כמו אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי. פְקָדָנוּ, שימוש “נו” נגזר ממלת אנו. ואין הפרש בין זכרים לנקבות בחלק מדבר בעדו, כי המדברים ניכרים הם בעיני עצמם אם הם זכרים או נקיבות.
והבט נא כי אותיות המשמשות בחלק העבר, אשר סימנם תהימו“ן, מקום מצבם וחיבורם אל השורש הוא אחר שורש התיבה ויסודה. (לא כן באותיות אית"ן שבעתיד). ונ”ל כי בעל הלשון רצה לרמז לנו בחבור אותיות המשמשות, אם הוא מהעבר או מהעתיד, ולכך הניח יסוד ושורש התיבה בחלק העבר קודם אותיות המשמשות אותה, הורה בזה כי זמן הפעולה כבר חלף ועבר. וההיפך בעתיד, אפקד, נפקד. הניח שורש התיבה ויסודה אחר אותיות המשמשות אותה, לרמז כי זמן הפעולה יהיה אחר זמן בעתיד. (שוב מצאתי כי הארקוולטי כתב כן [בערוגת הבשם, פרק י“ג ד”ה והנה]).
ב. בינוני פֹּעֵל, אין בו רק חלק הנסתר. ולא נצריך לסימן נראה ומורגש, מטעם שהתבאר בחלק העבר. אבל שאר חלקיו, כמו חלק הנוכח, וחלק המדבר בעדו יש מלות נפרדות על הוראות סימני גופיהם, אתה פֹּקֵד, אני פֹּקַד, אתם פֹּקְדִים (ונמצא ג"כ הוא פֹקֵד, ואינו רק תוספת באור).
והנה שוטטו רבים ותרבה הדעת למצוא דברי חפץ, מה נשתנה הבינוני מהעבר והעתיד וחלקיו, להשתמש במלות נפרדות, אתה, אני כו‘. ולמה לא נתאחדו ונתחברו אלה המלות עם יסוד התיבה בבת אחת עד שיתהוו שניהם תיבה אחת’ כמו בעבר ועתיד, פָקַדְתָּ ולא נאמר פָּקַד אַתָּה, שהרי גם שם נגזר סימן הנוכח ממלת אַתָּה.
אולם למ“ש באות שלפני זה, טעם הנחת אותיות המשמשות בעבר אחר יסוד התיבה' והמשמשות בעתיד לפני יסוד התיבה' ישמע חכם ויוסף לקח, להבין טעמו של דבר מה שלא חוברו יחדיו שמושי הגופים עם יסוד התיבה גם בבינוני. כי איזה בית אשר תבנה לאותיות המשמשות, ואיזה מקום הנחתם' כי אם יונחו לפני יסוד התיבה, יובן מהתיבה שהיא רומזת על העתיד' ואם יונחו אחרי יסוד התיבה, יובן שהיא רומזת על העבר. ובאמת אין התיבה רומזת רק על זמן בינוני, הממוצע בין העבר והעתיד. וכן אין ראוי לחלק אותיות השורש, ולהניח המשמשות באמצע (וה“ה והוא הטעם בשמושי בינוני פעול, ואף שבינוני פעול נחלק יסוד התיבה, במה שהונחה בוי”ו בין העי“ן והלמ”ד, דע כי אין זה חלוק תיבה כלל, כי וי“ו שרוק”ה או חלומ"ה אינה רק תנועה), ע”כ הונחו מלות המשמשות לגופים בפ“ע, ויסוד התיבה בפ”ע, כדי שתושלל התיבה מזמן מוקדם ומאוחר.
והנה בהוראות זה המשקל הבינוני, שמו מוכיח עליו שהוא רומז על פועל העושה פעולתו עתה בעת הדבור, שהוא הזמן הממוצע בין העבר והעתיד. עוד ישמש זה המשקל להיותו שם התואר, ר"ל כי האדם הפועל זאת הפעולה הוא מתואר ונקרא בזה השם. וההבדל שבין הבינוני ובין התואר הוא, כי הבינוני לא ידובר רק על האדם בעת שהוא עושה פעולתו, תהיה זאת הפעולה מקרה מתדבקת בו מימים ימימה, או לא. אבל שם התואר ידובר על גוף האדם אשר חלה בו זאת המקרה, והרי הוא מתואר בה אף בעת אשר איננו עושה פעולתו.
דרך משל, באמרך ראובן כּוֹתֵב, משמעותו באחד משני אופנים, אם להודיע שראובן עושה פעולת הכתיבה בזמן הבינוני, ויכול להיות כי ראובן הלזה עדיין לא כתב שום מכתב בזמן העבר, וגם בעתיד אפשר שלא יכתוב עוד. ועל כוונה זו, משקל כֹּתֵב בזה בינוני פֹּעֵל יקרא. אבל אם הרצון במאמר ראובן כֹּתֵב להודיע אומנותו, כלומר שהוא אומן ובקי במעשה הכתיבה, אז זה המשקל כֹּתֵב שם התואר יקרא. כי ראובן הוא מתואר בזה השם, ר“ל כותב, לזה נקרא כן אף בעת אשר איננו כותב. כי זה השם אינו רומז עליו בעבור פעולתו זאת המעשה, רק רומז עליו על חלות מעשה הכתיבה בו, והיא מקרה מתדבקת בו, שיהיו ידיו אמונה מעשה ידי אמן בזמן אשר יוציא כלי למעשהו. וא”כ, אחר כי חלות הכתיבה הכחנית אשר בו, לא תמוש ממנו ומניה לא תזוע, מגודר הוא בשם כֹּתֵב על נכון בכל עת ובכל שעה.
ויש סימן מובהק, המבדיל בין התואר והבינוני. סימנו אכבס“ה, נוטריקו”ן: את, כנוי, בכל“ם, סמיכות, ה”א. ר“ל, כי אם יבא אחר משקל פֹּעֵל, מלת את, ודאי הוא בינוני פועל, כי מלת את מורה על הפעול. אולם אם יבא זה המשקל בכנוי, או בחבור אות בכל”ם, או נסמך לאיזה תיבה שלאחריו, או בחבור ה"א המשמשת ידיעה או תמיהה, בלי ספק הוא שם התואר, כי לעולם לא יבאו אלו השמושים בשום פֹעַל.
ג. כתב בספר שורש יהודה וז“ל, ויש פעלים שגם בינוני פועל אין להם, רק שם התואר יבא במקום הבינוני, כמו שֹׁמֵר, בֹּרֵא. (ויש פעלים כו' ע“כ, משמע מדבריו שאין זה מתמיד, ולא כן כתב הראב”ע אשר דבריו לקוחים ממנו.) וז”ל הראב“ע [ל”מ], ולכן השתמשו בו בשם התואר הקרוב למשקל בינוני, כי אין מלה מיוחדת בלה“ק להשתמש במקום בינוני והווה כו', ע”כ.
ולולי דבריהם הייתי אומר להיפך, כי עקר הנחת משקל פֹּעֵל הוא להשתמש נמקום הבינוני אבל לפעמים השאילו אותו להשתמש בו גם לתואר. והמופת לזה, כי לתואר נמצא משקלים רבים ושונים, גנב, גזלן, חכם, והבינוני לא נמצא רק על משקל פֹּעֵל. ואילו היה עקר הנחתו לתואר, רק שבהשתמש בו לבינוני הוא מושאל, לא אשתמיט בשום פעם שישמש מקום בינוני גם במשקל פָּעַל או פַּעְלָן המיוחדים לתואר. אבל למ“ש אנחנו, עקר שמוש התואר הוא ע”י משקלים אחרים זולת משקל פֹּעֵל, אבל לפעמים ישמש גם משקל פֹּעֵל במקום התואר. כן היה נ"ל, אבל דעתם רחבה מדעתנו.
ודע כי יש בינוני פשוט ויש בינוני מורכב. הפשוט, הוא אשר זכרנוהו, שהוא עומד בין העבר והעתיד. והמורכב, הוא אשר נתחבר עמו גם העבר, כמו השמים מספרים כבודו, הוא מורכב, כי השמים סִפְּרוּ כבודו ית' גם קודם זמן המדובר בו. אולם קראוהו בינוני, לפי שכוונת המדבר הולכת וסובבת על זמן הבינוני עכ"פ, יהיה גם בזמן העבר או לא.
ד. בינוני פָּעוּל מדבר מגוף המקבל איזה פעולה בזמן המדובר. וכתב רבי אליהו בחור וז“ל, והוא מורכב מעבר ובינוני. והמשל, כאשר תאמר הבית בָּנוּי, משמע שכבר נבנה ועדיין הוא קיים, ע”כ. רצה לחלק בזה בין בינוני פָּעוּל ובין בינוני נפעל, כי הפעול הוא מורכב מעבר ג“כ, והנפעל הוא בינוני פשוט, ר”ל משולל מזמן עבר. והוא יותר נכון ממ“ש הצוה”ת [צוהר התיבה, תיבת הפעלים, אות ב] בזה (עיין עליו שהוסיף דברים במ"ש וכבר נסתלקה ממנו יד הפותח).
והנה מצאתי עצמי מחויב בדבר לפרש לפי זה דברי רז“ל אשר לכאורה יעמדו נגדו. והוא, במה שהקשו (מגילה טו, ב) וימצא כתוב. כתב מבעיא ליה (עפרש"י) מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב. ולמ”ש הבחור אין כאן קושיא, שהרי הוראת מלת כָּתוּב, משמע שכבר נכתב ועדיין הכתיבה קיימת.
ומה שנ“ל בזה הוא, כי באמת ע”ד הפשט יתפרש מאמר וימצא כָּתוּב כפשוטו, שהוא בינוני מורכב. אבל הוקשה להם, כי לא נמלט מהחלוקה, אם שידע אחשורוש שהסופר כתב את המעשה בספר הזכרון לפניו או לא ידע. ואם ידע, א“כ ודאי היה כתוב גם עתה, ולמה היה א”כ אצלו דבר חדש עד שאמר וַיִּמָּצֵא כתוב, יורה על שלילת ידיעתו קודם המצאו. אלא ודאי שלא ידע אחשורוש גם מתחלת הכתיבה, אם הסופר כתבו תוך ספר הזכרון. לזה הקשה המקשה, א“כ כָּתַב מבעי' ליה, ר”ל, אחר שגם תחילת הכתיבה היה בעיניו לדבר חדש, הי“ל לבעל המגילה להודיענו זה כי נמצא בספר הזכרונות שהסופר כָּתַב אשר הגיד גו'. וע”ז תירצו, מלמד ששמשי מוחק כו'. ור“ל לפי זה עיקר התחדשות הידיעה של המלך היתה שלא הועילה מחיקת שמשי כלום לשלא יהיה כתוב, אבל גם אחר מחיקתו נמצא עדיין כתוב. ודוק. [א”ה ענין זה הועתק ע"י המחבר בספרו איי הים למגילה טו ב (בנדפס סט, א)].
ה. מקור. משקל פָּעוֹל נקרא מקור, לפי שהוא מקור ושורש לכל חלקי הבנין, וכל חלקי הבנין נבנים ומסתעפים ממנו, והמקור הוא מופשט ומשולל מן מין, וזמן, גוף, ומספר. וכ“כ בעל מקנה אברם וז”ל, כאשר ישאלך מי שירצה, איזה שורש למדת, לא תאמר לָמַד כי אם לָמֹד כו', עכ“ל. ור”ל אחר שהעבר נוסף בו המין והזמן וגוף ומספר, יתר על המקור, א"כ איננו מקור לבד.
ונקרא המקור בפי המדקדקים הראשונים, שם הפועל, והוא קרוב לשם המקרה, הנקרא בפיהם שם הפעולה. וההבדל שביניהם הוא, כי שם המקרה יאמר על הפעולה לבדה בעודה בפ“ע ואינה מעוברת עדיין עם איזה פועל, כי באמרך זְכִירָה, שְׁמִירָה, זה השם רומז מציאת הזכרון והשמירה בלתי חלה עדיין באיזה גוף. (ובאמת אין מציאותה שייך בפועל, רק בשכל.) אבל באמרך זָכוֹר, שָׁמוֹר, כבר תלינו הזכרון או השמירה באיזה גוף אשר הוא עוסק בענינה, אבל עדיין מופשט ממין וזמן כו'. כי האומר זָכוֹר, לא רמז במאמרו מי יזכור, אם זכר או נקבה, וגם באיזה זמן, ואם גוף נוכח מצווה בזה או נסתר, רבים או יחיד. ולסבת התפשטותו מכלם, נקל לו לקבל הוראת כולם (כי הוא כמו דבר הספיריי, אשר הוא עלול לקבל כל המראות) כי יתפרש לפי פעלים הסמוכים לפניו או לאחריו. וכ”כ ר"א בחור בספר מסורת המסורה בהקדמה שלישית, ע"ש.
ובזה יתפרשו לנו דברי רש“י פסוק (שמות ג, י) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי גו', וז”ל, וא“ת מה תועיל, והוצא את עמי, יועילו דבריך ותוציאם משם, עכ”ל. (ועיין ברא"ם שנדחק בכוונתו).
ונ"ל דעתו, שלא רצה לפרש תיבת והוצא שהוא צווי כמשמעו, לפי מ“ש אות שאח”ז כי הצווי הוא קודם בזמן מהעתיד, וא“כ יקשה איך אמר להם וְאֶשְלָחֲךָ בלשון עתיד, שהרי השליחות היא קודם ההוצאה בזמן. לזה פירש שמלת וְהוֹצֵא הוא מקור, ואז יתפרש לפי פעלים הסמוכים לו. והרי כתוב לפניו תיבת ואשלחך, שהוא עתיד, א”כ פי' והוצא, כמו ותוציא. גם לא רצה לפרש שהוא עתיד המצווה, שהרי עקר משמעותו יצא לו ממלת ואשלחך אשר היא עתיד המודיע (עיי' פי' זה לעיל, דבור ראשון אות ט). ע“כ הוצרך רש”י ז"ל לומר, יועילו דבריך ותוציאם, כלומר, שגם מלת והוצא יתפרש לעתיד המודיע ודוק.
ו. הציווי, הוא חלק אחד מהבנין בפ"ע, ואף שנמצא צווי גם בלשון עתיד, גדילים תַּעֲשֶׂה לך (דברים כב, יב), ההוא אינו נקרא צווי לבד, אבל נקרא עתיד המצווה. וההבדל שבין הצווי לעתיד המצווה הוא זה, שהצווי יורה שהנוכחי יעשה פעולתו אשר נצטווה בה, תיכף ומיד, אולם עתיד המצווה יורה שהמצֻוה יעשה פעולתו בעתיד.
ולסיבת זה ההבדל יומשך עוד הבדל אחר ביניהם, והוא שהצווי לא נמצא בו רק חלק הנוכח, ולא ימצא בו לשון נסתר. והיינו אחר שגוף הנסתר אינו מקבל הדבר מפה המצַווה לאזנו, רק ע“י שליח, א”כ המאמר היוצא מפי המצַווה לא יתכן שיהיה בלשון צווי אמתי, אשר יורה על עשיית הפעולה מיד, שהרי גוף המצֻווה אינו כאן שיעשה פעולתו מיד. לזה יצוייר שיהיה לשון המאמר רק בלשון עתיד, והיינו בהגיע דבר לאזנו. ומה שאמר יוסף (בראשית מא, לד) יַעֲשֶׂה פרעה וְיַפְקֵד גו‘, בלשון נסתר אף כי דבר אתו מפה לאוזן’ היינו כי אין זה מצד מוסר הלשון לדבר אל המלך או אל השלטון כאשר ידבר איש אל רעהו' ע"כ ימשילו הדבור כאלו הוא מסיב אל ממוצע בינותם והמלך נסתר הוא מנגד עיני המדבר, וכן הוא בלשונות העמים.
ודע, כי מה שכתבתי שהצווי יורה על עשיה מיד, אין רצוני למעט העשיה בעתיד' אבל ר“ל שהמצֻווה יתחיל עכ”פ בעשיית הדבר מיד' ואפשר שכוונת המצַווה שגם בעתיד לא יניח ידו מעשותו. אולם העתיד המצֻוה אינו רק על העתיד. וע“ד המליצה נאמר בזה, אין צו אלא זירוז מיד ולדורות [א”ה על פי קדושין כט, א].
הנך רואה שכל מצוות עשה נאמרו בלשון עתיד, מצות תֹּאכֵלוּ (שמות יב, טו), בסכות תֵּשְׁבוּ (ויקרא כג, מב), רק מעטים אשר נאמר בהם לשון צווי אמתי או מקור הקרוב למשקל צווי (והוראתו כאשר יבא זולת בכל"ם גם אינו סמוך לפעל אחר), זכוֹר את יום השבת (שמות כ, ח), שָׁמור את יום גו' )דברים ה, יב), כבד את אביך (שם טז), שמע ישראל (דברים ו, ד) גו‘, והיינו כי כי על הרוב לא חל צווי המצוות עדיין בזמן נתינת התורה ובשעתה, שהרי מצות אכילת מצה לא חל עד יום ט“ו בניסן, וכן ישיבת הסוכה ודומיהם, אבל מצוות שבת חל מיד בעת הדיבור, כי בשבת נתנה תורה, ע”כ נאמר בו זכור, לא תזכור. (גם מסכים לדברי חז"ל באמרם [ראה ביצה טז, א] זכרהו תמיד, שאם נזדמן לך חפץ יפה כו’ וא“כ חלה הזכירה מיד, טרם יגיע יום השבת. וע”ד זה שמור את יום גו‘, כי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ובאופן אחד. וכן כבד גו’, חל הצווי מיד למי שיש לו אב ואם. וכן שמע ישראל, קבלת עול מלכות שמים ויחודו חל מיד על ישראל, ע“כ נאמרו בלשון צווי. אמנם, מה שלא נאמרו הלאוין בל' צווי בשום פעל, ותוקדם לו מלת השלילה, הארכנו בזה במכתבנו, ועיי' מ”ש ג"כ האלקי מוהר"ע מפאנו.
ז. הקשה הבנין שלמה [בית הפעלים, חדר שלישי, חלון ו] על הכלל אשר הונח באות שלפני זה, ממה שארז“ל (יומא כב, ב) ה' מקראות שאין להם הכרע, ומנה בהדייהו (שמות יז, ט) צא הלחם בעמלק מחר אני נצב, גומר. שאין למלת מָחָר הכרע, אם ר”ל הלחם מחר, או מחר אנכי נצב. אבל לפי זה הכלל המונח, יש לו הכרע, דקאי ודאי אאנכי נצב, דאיך נאמר שר"ל הלחם מחר, שאז יהיה מאמר סותר עצמו, דהא מלת הִלָּחֵם הוא צווי ופירושו מיד, לא מחר. ורצה ליישב זה בדברים של מה בכך (כמ"ש במכתבנו).
אבל באמת לא ידע דעת הקדמונים בזה, כי אף אם נאמר שמלת מחר שבה על מלת הלחם, מ“מ יתפרש כעין צווי האמתי, ור”ל הלחם מחר מיד. והיינו שאם היה כתוב ותלחם מחר, בלשון עתיד המאוחר, היתה הכוונה מחר אחר התחלת היום, באמצעיתו או בסופו. ע"כ כתוב הלחם מחר, בלשון עתיד התכופיי, להורות שהצווי הוא על מחר בהתחלת היום מיד.
והנה לברור הענין בזה, אציגה לפניך מה שיש לדקדק במאמר הש“י למרע”ה, כי בראשונה אמר (שמות ז, טו) לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו וגו‘, בלשון עתיד, ובפעם שניה ושלישית אמר לו הש"י (שמות ח, טז ושם ט, יג) השכם בבקר והתיצב לפני גו’, בלשון צווי. ולמה היה זה השנוי. הוא הדבר אשר דברנו, כי מאמר לך אל פרעה בבקר, אף שהוא צווי, ופירושו לך מיד, עכ“ז אינו סותר למשמעות לשון בקר אשר באותו מאמר עצמו, כי ירצה בו לך בבקר מיד. אבל לפי שהוצרך הש”י להודיע למשה בפעם ראשונה כי פרעה יוצא המימה, וע“כ היה למאמר הנה יוצא המימה, אז משפט הבכורה בערך מאמר ונצבת. ןכיון שהפסיק מאמר ההתיצבות מן תיבת בקר הכתוב קודם, א”כ ידובר ציווי ההתיצבות בערך זמן אשר הוא בו בעת הצווי (כאלו לא אמר תיבת בבוקר מעולם), וא“כ הוא עתיד. לזה אמר ונצבת בלשון עתיד. אמנם בצווי השני, אִחֵר למאמר הנה יוצא המימה אחר מאמר ההתיצבות, אחר שכבר נודע למשה כי פרעה יוצא המימה, ולסבה זו, בצווי השלישי לא אמרו כלל. אם כן, מאמר ההתיצבות הוא סמוך למאמר בבקר, לזה הוא כתוב בלשון צווי אשר יתפרש מיד, כי בערך זמן הבקר הוא מיד, וק”ל.
ולא מבעיא דלא קשיא לן דברי חז“ל, אלא דאפילו סיוע מסייע לן, והוא מ”ש (חולין ו, א) וז“ל, פשטיה דקרא במאי כתיב, בתלמיד היושב לפני רבו, דתני רבי חייא כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך גו'. אם יודע תלמיד ברבו שיודע להחזיר לו טעם, בין (פירש רש"י, שאל). ואם לא, תבין את אשר לפניך (פרש"י, מעצמך, ואל תשאל ותביישנו). והנה לא ידענו היכן רמיזא במלת בין שפירושו שאל, או במלת תבין שפירשו מעצמך. וא”ל בעבור מאמר את אשר לפניך, הסמוך לו, שהרי הוא חוזר גם על מילת בין. אמנם כן נ“ל, שהם ז”ל פירשו מלת בין לצווי (על משקל שים לפניך אכול (שמואל א ט, כד)), אשר פירושו בין מיד, והיינו שאל, והרב ישיב לך אמרים אמת, ותבין מיד. ואם אינו יודע להשיב לך, תבין מעצמך טעמו של דבר, אחר העיון וההתישבות, וא“כ ההבנה תבוא לו אחר זמן, לזה אמר תבין בלשון עתיד, כנ”ל כוונתם.