אור ברסלב
שפה לנאמנים דבור ראשון: [הכרת הפועל ושרשיו]

שפה לנאמנים· רבי יהודה ליב אדל

דבור ראשון: [הכרת הפועל ושרשיו]

הערות והארות על הלוחות, מדברי המגיה

א. דע כי הסכימו כל המדקדקים, כי אין שורש בלה"ק, לא פחות משלש אותיות, גם לא יותר. ומה שמצאנו בכתבי קודש איזה שרשים אשר ידמה לכאורה שהם בעלי שני אותיות שרשיות (והם אשר קראום הצרפתיים [א“ה, גם ראב”ע בספר צחות, שער הפעלים], שניים), אין זה רק לפי הנראה בהשקפה ראשונה בתיבה זו וכיוצא בם לבדם, אבל כאשר תחקור ותחפש אחר תיבות אחרות מזה השורש, יוודע לך האותיות השרשיות שלשתן.

דרך משל כאשר תמצא הכתוב אומר דם עבדיו יִקּוֹם (דברים לב, מג), תחשוב מזאת התיבה כי אין בשורש זה רק שני אותיות שרשיות, והם הקו“ף והמ”ם. שפיל לסיפא דקרא, במ"ש וְנָקָם ישיב לצריו (שם), הרי לפניך כי השורש הוא בן שלש אותיות. ותבין זה כי בתיבת יִקּוֹם, נפל אות הראשון מן המכתב (והדגש שבקו"ף משלימו).

וכן על דרך זה, כאשר תמצא מאמר וַיַּעַש אלקים (בראשית א, ז) תחשוב כי אין בשורש הזה רק שתי אותיות שרשיות והם העי“ן והשי”ן. עוד תשוב תראה כתוב אחר אומר עוֹשֶׂה פרי (שם, יא), תבין כי השורש הוא בן שלש אותיות, אבל במלת וַיַּעַשׂ, נפל אות האחרון מן המכתב.

וכן מלות ותיבות ידמה לך בהם שהאותיות השרשיות בהם הם יותר משלש, כמו ולבי סְחַרְחַר (תהלים לח, יא). אבל כאשר תמצא עוד כתוב אחד אומר, עובר לַסּוֹחֵר (בראשית כג, טז), תדע כי אין בזה רק שלש אותיות שרשיות, ושנים מהם נכפלו, וגזרתם נקראת גזרת המכופלים. ועיין מה שנכתב לקמן, דבור רביעי אות ו':

ב. והוצרכנו לפ“ז לְתַאֵר כל אחד משלש אותיות השרשיות, באיזה שם, עד כי ביום שידובר בהם נדע על איזה מהם סובבת כוונתנו. והסכימו המדקדקים [א”ה, ראה ספר הרקמה, שער יא (י), עמ' קכד במהדורת ברלין תרפט, ובהערה 3 שם] לשקול כל שורש משרשי לה“ק על משקל שורש פָּעַל, וקראו לאות הראשון מכל שורש פ”א הפעל, לפי שהפ“א ראשונה בשורש פעל. ולאות השני מכל שורש קראו עי”ן הפעל, לפי שעי“ן היא שניה בשורש פעל. ולאות השלישי קראו למ”ד הפעל, מטעם הנזכר.

ובחרו בשרש פעל, לשקול על משקלו, יותר מבשאר השרשים, לפי שמשמעות שרש פעל והוראתו הוא על פעולת איזה דבר ועשייתו, תהיה איזה פעולה שתהיה, ובבחינה זו כולל שורש פעל כל השרשים אשר יש בהם צד מעשה. אבל לפי שהמדקדקים האחרונים ראו חולשת אות העי“ן, במה שאינה מוכשרת לקבל דגש בעת הצורך, וזה גורם שנויים גדולים במשקל התיבה והתנועעותה, כאשר יתבאר לקמן בעז”ה, ודבר זה הוא מבוכה בעיני המתלמדים, ע"כ בחרו האחרונים שורש פָּקַד, ויציבוהו על לוחות הפעלים, בעבור שלמותו באותיותיו ונקודותיו. וחבל לא איתי בהון, ממנו יראו וכן יעשו, לעשות לכל השרשים משקל.

ג. אתה הראית לדעת, כי שני מיני פעלים יש, פועל עומד (וקצתם [א"ה, ראה מקנה אברהם לרבי אברהם דבלמש, מסילה כו שער ה – הוא תחילת חלק הפועל] קראוהו פועל בודד), פועל יוצא. פועל עומד הוא פעולה העומדת בגוף הפועל ומדובקת בו, ולא תצא לגוף אחר לעשות בו רושם בכח או בפועל. כמו הָלַך, עָמַד, יָשַב, שפעולת ההליכה או העמידה אינה יוצאת מהפועל להתדבק בגוף אחר, רק תשאר בהולך ועומד לבד. אבל אָכַל, שָׁמַר, פועל יוצא הוא, שהרי פעולת האכילה יוצאת אל הלחם ואל הנזיד ואל כל מאכל ועושה בו רושם מעשיי, וכן פעולת השמירה יוצאת אל הצאן ועושה בהם רושם כחניי עכ"פ, לבלתי ישדדם זאב הערבות

והנה המדקדקים [א“ה, ראה ספר הבחור, מאמר א, ענין ז, סימן ב] נתנו סימן להכיר בו איזה (פעולה) [פועל] הוא עומד ואיזה יוצא, ואמרו כי בפועל יוצא שייך שאלת מַה, כאלו תאמר, מַה אכל, מַה שמר, וגם התשובה תצדק על זאת השאלה, אכל את הלחם, שמר את הצאן. אבל בפועל עומד לא שייך לפניו שאלת מַה, כי לא יתכן לומר מַה ישב כו', ע”כ.

והנה לפי שיש בדבריהם אלו מקום לטעות, מוכרח אני קצת להאריך. והוא, כי אנו מצאנו פעלים, אשר שייך לפניהם שאלת מַה ועכ“ז אינם יוצאים, כגון בשורש צָמַח, פִּתַּח, שהם פעלים עומדים (וכ“מ בדברי הבחור באות מ”ט ס"ד) ועכ”ז שייך לשאול מה צָמַח, מה פִּתַּח, ותהיה התשובה צמח שער לבן, פִּתַּח הסמדר.

ע"כ אשיבך מלין להצדיק דברי המדקדקים הנזכרים, ולבאר כוונתם באופן שלא תהיה סתירה בדבריהם. בהקדם להקורא, כי שאלת מִי, לא שייך זולת על האדם (ועיין בראב"ע רות (ג, טז) בפ' מי אַתְּ), אבל כשיצטרך השואל לשאול על גוף זולת אדם, לשיתוודע איזה דבר הוא, יצדק בזה שאלת מַה. א“כ נדע מזה כי שאלת מִי על האדם, ושאלת מַה על זולתו, אחיות הנה, ולזה תצדק שאלת מַה צמח על גוף הצומח, כמו שתצדק שאלת מִי על האדם, לומר מִי הלך, מִי ישב. ואף שכתבו המדקדקים כי לא שייך שאלת מַה לפני פועל עומד, היינו שאלת מַה אשר איננו במקום מִי, וק”ל.

אבל לפי שיש בסימן הנזכר אשר נתנו המדקדקים הנז' מקום ההטעיה, כי לא כולי עלמא מליצה גמירי לדעת איזה מַה הוא במקום מִי ואיזהו עומד בעד עצמו, אבאר לך אני בזה סימן מובהק.

ד. דע כי במקום אשר יצדק שאלת אֶת מַה, לפני הפעולה, תדע נאמנה כי פעולה יוצאת היא, (שהרי מלת אֶת רומז על איזה נפעל המקבל הפעולה) בין אם תהיה תיבת מַה במקום מִי, או לא. אמנם אם לא שייך לשאול אֶת מַה, אף אם יצדק שאלת מַה לבד, תדע כי מלת מַה במקום הזה הוא במקום מִי, כמו מַה צָמַח, וכמ"ש באות שלפני זה.

עוד ראוי שתדע כי גם על זה צריך המעיין לפקוח עיניו, אם מלת אֶת פירושו כמשמעו, או פירושו כמו מֵאֵת, ואז יכול להיות הפעולה בלתי יוצאת, אף אם נשאל עליה, את מַה. ודבר זה למדתי מדברי הראב“ע פ' שמות (א, כא), פסוק ויהי כי יראו המילדות את ה', וז”ל, ודע כי זו המלה, איננה מהפעלים העומדים ולא מן היוצאים, כי הוא על דרך שיקבל האדם היראה מאחר. על כן יראו מאת ד' הוא הנכון, ואחזו דרך קצרה לומר יראו את ד‘, ע"כ. מבואר מדבריו שאם היה שורש יָרֵא פועל יוצא אמתי, היה הנכון יראו את ד’. אבל אחר שאיננו פועל יוצא, הוצרכנו להקל המליצה ולומר כי מלת את במקום הזה הוא כמו מאת, ע"ד הכתוב וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כח, י).

ויראו מזה בטול דעת הרז“ה [הרב שלמה זלמן הענא] בשערי תפלה [סימן רפד], באמרו כי צ”ל אם בִּטַּלְתָּ מן התורה, הבי“ת בחיר”ק, בעבור שהוא פועל יוצא, ע“ש. ולא ידעתי מי הגיד לו זה שהוא פועל יוצא, ולדעתי נהפוך הוא, שהרי ענין הבטילה בגוף ההולך בטל, עומד ולא תצא אל זולתו. ואין לומר כי ענין הבטילה הולך אל הלמוד והשתדלות התורה, דא”כ היה לו לומר אם בטלת אֶת התורה, לא מִן התורה, אבל באמרו מן התורה יורה שעיקר לשון בטול נופל על אדם משולל ונעדר מן ההתעסקות, ואיננו פעולה עד שנחקור עליו אם הוא יוצא או עומד. אבל לפי שתפול שאלה עליו ממה הוא בטל, אם מאיזה עבודה או מן התורה, ע“ז המשיכו המאמר יותר, אם בטלת מן התורה. ע”כ נראה ברור שראוי לנקד בִּטַלְתָּ, מהקל.

ואולי הרז“ה על שבכה יתהלך, ואזיל לשטתו שכתב בספר בנין שלמה [בית הפעלים, חדר ה, חלון ב) (להשיג על הראב"ע שהבאתי), כי כאשר תאמר ראובן רָאָה את שמעון, הוא פועל יוצא, כי שמעון העומד נגדו הוא סבה שראובן רואה. כמו כן אם תאמר ראובן יָרֵא את שמעון, שמעון הוא הסבה שראובן יָרֵא, וא”כ מלת יָרֵא הוא פועל יוצא, עכ"ל שם. ואף בזה הבין, אחר שהתורה הוא סבה שיקרא ראובן הולך בטל, לזה הוא יוצא.

והנה (זולת מה שאין הענינים דומים) שגה ברואה גם שם. כי אין גדר פועל יוצא במה שהפעולה יוצאת וצומחת מפועל אחר זולתו, אבל (אליו) הכוונה הוא שהפעולה יוצאת מפועלו לפעול זולתו. והנה פעולת הראיה יוצאת מהרואה אל איזה נפעל המקבל נצוצי הראיה, אבל פעולת היראה איננה יוצאת לזולתו, רק צומחת לאיש הַיָּרֵא מהמסבב היראה. וא“כ צדקו דברי הראב”ע כי שורש ירא איננו מהיוצאים. עוד האריך שם בדברים של מה בכך, ושארי ליה מאריה, כמ"ש במקום אחר [לקמן דיבור ג' סוף אות ג'].

ה. ועדיין צריכים אנו למודעא, כי אף שאמרנו כי פעולה אשר תשאר בגוף הפועל ולא תצא אל גוף אחר, תקרא פועל עומד, אין זה רק בפעולה הכוללת כל גוף הפועל ע“ד אחד, אבל בפעולה המחלקת במאמר איברי גוף הפועל, ועושה חלק אחד ממנו לפועל, וחלק אחד ממנו לנפעל, גם זה פועל יוצא יקרא. דרך משל, וַיִּתֵּן יד (בראשית לח, כח), אף שפעולת הנתינה לא נעתקה מגוף הולד לגוף זולתו, רק ליד של עצמו, וא”כ נראית בהשקפה ראשונה לפעולה עומדת, שהרי הנתינה בגוף הפועל עצמו עומדת, איננו כן, אבל הוא פועל יוצא אמתי, שהרי בעל המאמר מחלק במאמרו את הפועל לשנים, את הילד עצמו (זולת ידו) לנותן, ואת היד לניתן, כאלו הוה דבר הניתן מיד ליד. וא"כ בבחינה זו פועל יוצא הוא, שהרי תצדק השאלה את מה נתן הילד, ותהיה התשובה, את היד נתן. ועל דרך זה וַיִּשָּׂא יעקב רגליו (בראשית כט, א), תצדק השאלה, את מה נשא. והתשובה אמריה תאמר, את רגליו. (אבל לפי שלא כתב את רגליו כמו וישא אברהם את עיניו (שם לג, א), לכך דרשו רז"ל, נעשה קל ברגליו. כלומר שלא היו רגליו פעולים ונישאים מכח נושאם אשר בגוף יעקב, עד שיפול עליהם מלת את, אבל הם בעצמם נעשים קלים ללכת).

וזה פשוט, אבל הוצרכתי להעיר על זה לפי שראיתי להרז“ה בשערי תפלה סי' ל”א הביא ראיה כי שורש כפף מגזרת הכפולים הוא פועל עומד, ממה שמצא במקרא, הלכוף כאגמון ראשי (ישעיהו נח, ה) ע“ש. חשב המחבר הנזכר שהוא פועל עומד, שהרי פעולת הכפיפה עומדת בגוף הכופף עצמו ולא תצא אל נפעל אחר זולתו. [א”ה ומכח זה רצה רז“ה להגיה בברכת המעביר שינה “וּכְפֶה את יצרנו” משורש כפה, במקום “וכוף” שהוא משורש כפף]. וטעות הוא, כי המאמר מחלק בזה את הכופף לשנים, פועל ונפעל. כח התנועה אשר באדם באיבריו, שעל ידו אל כל אשר יחפוץ יטה אותם, יתייחס בזה לפועל, וראש הנכפף, לנפעל. וא”כ פועל יוצא אמתי הוא, כמו וישא יעקב רגליו. ואין להתעקש ולומר כי הכתוב ייחס בזה פעולת הכפיפה אל הראש עצמו, לא אל האדם הכופפו, ראלו אמר האם ראשו יכוף עצמו כאגמון, ולזה פועל עומד הוא. דזה אינו. (זולת מה שיקשה מנ"ל זה הדוחק עד שיסמוך עליו למחוק כל הספרים) דא“כ איך שייך סיפא דקרא ושק ואפר יַצִּיעַ, וכי דרכו של הראש להציע שק ואפר. אבל האמת כי הפועל האמתי בזה המאמר הוא האדם הנזכר בראש המקרא, יום עַנּוֹת אָדָם נפשו, וא”כ פועל יוצא אמתי הוא. ולפ“ז ממקום שבא יש ראיה להיפך, כי כפף מגזרת הכפולים הוא יוצא. ע”כ אין לזוז מנוסחא הישנה, לומר וכוף את יצרנו. וכן שאר הראיות שהביא שם אינן נכונות, כמ"ש במקום אחר.

ו. כתב בסדור ויעתר יצחק [לאייזיק סטאנוב] (סי' ת"י), וז“ל, “כבר אמרנום” גם זה דרך התלמודיי, לכנות בפועל אמר (ר"ל לעשות בו כנוי), כאמרם אמרוהו רבנן קמיה דרב. משא”כ לשון המקרא, כי לא יכנה בפועל אמר, להיות פועל עומד. ועמ“ש רש”י ז“ל בפסוק דברו לשלום (בראשית לז, ד), ע”כ.

והנה, כאן נכווה בגחלתן של תלמידי חכמים ז“ל, כי מה שחשב לפועל אמר שהוא עומד, איננו כן, שהרי פעולת האמירה יוצאת מן האומר אל המאמר. וגם בחינת המדקדקים תתכן בו, שהרי השואל שאל “מה נאמר לאדוני ומה נדבר” (בראשית מ"ד טו). וא”כ צדקו התלמודיים לכנותו. ומה שהביא מדברי רש“י ז”ל בפסוק דברו לשלום, אין ענינו לכאן, כי מה שפירש דבר עמו ולא דבר אותו כטעם שאר הכנויים, היינו לפי שלא נזכר מקודם איזה מאמר הנדבר עד שישוב אליו כנוי דברו, ע"כ הוצרך לומר שכנויו שב על יוסף המוזכר מקודם.

ומה שכתב “משא”כ לשון המקרא, כי לא יכנה בפועל אמר“, נעלם ממנו מקרא מלא, אשר יֹמְרוּךָ למזמה (תהלים קלט, כ), עיי' רש”י. והראב“ע כתב בפי', וז”ל, השם הוא האמור, ע“כ, ור”ל שפירוש מלת יֹמְרוּךָ כמו ולעמשא תֹּמְרוּ (שמואל ב, יט, יד) שהוא מלשון אמירה, והאל“ף חסר גם מן המכתב, והפי' כאלו כתוב אשר יאמרו אותך [א”ה, עי' היטב לשון האב"ע]. וך' יומרוך, הוא כנוי, כמו ך' על כפים ישאונך (תהלים צא, יב). הרי לפניך כי גם הכתובים מכנים בפעל אמר.

ז. הפעולה נתלית ונעשית באחד משלשה זמנים, והם, זמן עבר, זמן בינוני ההווה עתה, זמן עתיד. ונבאר כל זמן בפ"ע, מה שיש לדבר בו.

כתב ר“א בחור (מאמר א' ע“ד סי' י”ב), ידוע תדע כי בלשונות הגוים יש שלשה מיני עבר, עבר נשלם, ועבר בלתי נשלם (ר"ל שלא נשלם מזמן רב, רק זמן מועט קודם הדבור), ועבר שכבר נשלם. אכן בלה”ק יבאו שלשתן באופן אחד, ולפי הענין יבאר כל אחד ואחד משלשה אופנים האלו כו‘. וכן הוי"ו המהפכת העתיד לעבר, היא מהפכתו לעבר בלתי נשלם כו’, זולת בקצת מקומות כאשר יקדים לו עבר נשלם כו', ע“כ. ואחריו נמשכו כמה מהמדקדקים. ואני בררתי שאין זה עיקר, לומר שוי”ו המהפכת העתיד מהפכתו לעבר בלתי נשלם, כי רוב המקראות יעמדו נגד זה (גם הארקוולטי [ערוגת הבושם, פרק ב, שימושי הוי"ו] יצא בזה בדרך רחוקה). ונשאר לפ"ז לבאר הצורך אשר הביא למניח לשון הקודש להניח שני משקלים בעבר [וכן בעתיד] פָּקַד, וַיִּפְקֹד.

ומה שנ"ל בזה אחר ההשתדלות במקראות הוא, לפי שיש לכל פעולה ופעולה ענין התחברות והתלות עם מעשה או פעולה הקודמתה בזמן, בדרך סבה ומסובב וקודם ונמשך. לזה יאות למדבר להמשיך מאמריו זה אחר זה, יתלכדו ולא יפרדו, ולא יבאו מנותחים פסקי פסקי, אבל יעשה את הסיפור כולו מקובץ ומתאחד להאחד חבל בחבל ונימא בנימא. אם לא במקום שהפעולה המדובר בה היא התחלה חדשה, ואין ענינה עם מה שקדם, לא ידובקו איש באחיהו. אז גם המדבר צריך לרמז במשמעות לשונו שזאת היא פעולה חדשה, לוקחת עצמה לצד אחר, ודבר אין לה עם מה שקדם.

והנה ידענו מדברי הראב"ע בספר הצחות [שער האותיות, באות וי“ו], כי צורת הוי”ו ושמה מוכחת על פעולתה, שהיא החבור והעטוף הענינים זה לזה. מעתה דעת לנבון נקל, להבין הצורך בהנחת שני משקלי העבר, פָּקַד וַיִּפְקֹד. והוא, כי במקום אשר ירצה המדבר להפריד הפעולה המרומזת במאמרו מהקודם בזמן, ישתמש במשקל פָּעַל, יורה על פעולה עומדת בעד עצמה, בלתי נמשכת מזולתה. אבל במקום אשר ירצה המדבר להמשיך פעולה המרומזת במאמרו אל מה שקדם בזמן ולתלותה בו, ישתמש במשקל וַיִּפְעֹל, שהוי“ו המהפכת רומזת ג”כ על העטוף למה שקדם.

ואף שאפשר להשתמש בזה בעבר המוחלט בחבור וי“ו שו”אית, הרומזת ביחוד על החבור, כמו מי פעל וְעָשָׂה (ישעיה מא' ד), עכ“ז איננו משקל מבורר כ”כ, כי הבדל יש ביניהם, כי וי“ו שו”אית אינה רק מצרפת הפעולות זאת לזאת כאלו תאמר זה גם זה, אבל וי“ו פתוח”ה המהפכת מעטפת זאת הפעולה אל הקודמתה (אף אם לא נזכרת במאמר) בדרך קודם ונמשך, ודו"ק.

והבט נא וראה בספורי כתבי קודש כולם הזכיר המספר הפעולות הנשואות על שפתיו בחבור וי“ו המהפכת, וישלח יהושע בן נון גו' מרגלים גו' וַילכו, וַיבאו, גו' וַיאמר גו‘, וַישלח גו’, וַתקח גו' וַתצפנו, וַתאמר גו' (יהושע ב), וכל הפרשה כולה משתמשת בזה המשקל. הוא הדבר אשר דברנו, כי הפעולות הנזכרות בזה הסיפור, נמשכת כל אחת מהם מחברתה הקודמתה, ע”כ גם במאמר משולבות הנה אשה אל אחותה ע“י הוי”ו המעטפת. אבל בראשית בָּרָא אלקים גו' (בראשית א), והארץ הָיְתָה גו‘, אחר שאלה התיבות יורו על בריאה והויה חדשה, בלתי נמשכים ממה שקדם, ע“כ נאמרו בעבר מוחלט. אח”כ באותה פרשה אמר, וַיאמר אלקים גו’, וַירא, וַיבדל, וַיקרא, בעבר המהופך ע“י וי”ו, לפי שהם פעולות נמשכות ממה שקדם. ובאמרו ולחשך קָרָא לילה, הוצרך שוב להשתמש בעבר המוחלט, לפי שהקדים לו תיבת ולחשך, והבן. ועד"ז איש הָיָה בארץ עוץ וגו' וַיִּוָלְדוּ, וַיְהִי גו' (איוב א).

ואף שאנחנו מוצאים הספרים משתמשים בעבר המהופך גם בהתחלתם, ויהי אחר מות משה (יהושע א, א), ויהי איש אחד מן הרמתים (שמואל א, א), ויהי בימי אחשורוש (אסתר א, א), היינו לפי שההויות ההוות בעולם מקושרות זו בזו.

ואנחנו מצאנו לרבותינו ז“ל הבינו הענין ע”ד שכתבנו, עד שבמצאם את הכתובים משתמשים בוי“ו המהפכת בראש הענין, מצאו את עצמם מחויבים בדבר לדרוש חבור הענינים זה לזה. וירא אליו ד' (בראשית יח, א), ארז”ל (סוטה יד, א) לבקר את החולה, ור“ל וי”ו מוסיף על ענין הראשון ממה שנאמר למעלה ממילת אברהם. וישלח יעקב מלאכים (בראשית לב, ג), מלאכים ממש (בראשית רבה עה), ור"ל כי לעיל מינה נאמר (שם א) ויפגעו בו מלאכי אלקים.

ח. זמן הבינוני. כתב בעל שורש יהודה, [לר' יהודה לייב ניימארק, פרנקפורט על נהר מיין, תנ“ג] וז”ל, ודע שיש עוד זמן אחד בשאר הלשונות, ונקרא אצלם זמן הוֹוֶה, והוא כשהאדם רוצה לדבר אני עושה זה עתה בזמן הזה, או אתה עושה בזמן הזה, אז ידובר בלה“ק על הרוב בעתיד מקום זה הזמן, כמו ככה יַעֲשֶׂה איוב (איוב א, ה), כלומר כך היה עושה תמיד. או בשם התאר עם המלות, אתה, אני, כמו אתה פֹּקֵד, הוא פֹּקֵד, אני פֹּקֵד, ע”כ. נראה מכותלי דבריו, שהבין שזמן הבינוני וזמן ההווה אחד הוא ולא שנים, שהרי ז"ל, "זמן הווה, והוא כשהאדם רוצה לדבר אני עושה זה בזמן הזה כו' ", ויצא לו מזה כי מאמר ככה יַעֲשֶׂה, ומאמר הוא עוֹשֶׂה, פירוש אחד להם.

ולא דקדק יפה, כי זמן הבינוני פירושו הזמן אשר הוא ברגע אשר אנחנו מדברים בו. וכאשר אנו תולים איזה פעולה מעשיית באותו זמן הבינוני, נאמר פּוֹעֵל, ומשמעותו כי העושה פועל פעולתו בזמן אשר אנחנו מדברים בו, מבלי מה שנביט אם היתה פעולתו זאת נהוגה גם בזמן עבר ותהיה בזמן עתיד או לא, ואפשר שהיתה או לא היתה, תהיה או לא תהיה. אבל זמן הוֹוֶה עיקר הכוונה בו כי הפעולה הנתלית במאמר בזמן ההווה נהוגה תמיד, בעבר ובינוני ועתיד, (ועיין רש"י פ' בשלח (שמות טו, א) פסוק אז ישיר). ועל זה הזמן ההווה אשר בארנו, נשתמש בלה"ק בלשון עתיד, כי באמרו ככה יעשה איוב, הרצון בו כי בכל פעם אשר הקיפו שבעת הימים היה עושה כן. אבל במקום זמן בינוני האמתי, אשר בארנוהו ראשונה, לא ישתמשו המקראות בשום פעם בלשון עתיד, דוק ותשכח.

ולבי אומר לי, כי המחבר הנז‘, לשון הראב“ע אטעיתיה, שז”ל הראב“ע [ל”מ], כי אין מלה מיוחדת בלה"ק להשתמש במקום בינוני והווה כו’, ע“כ. הבין, כי הראב”ע באמרו בזה במקום בינוני והווה הוא כפל לשון במלות שונות, ולהוסיף באור מה זה בינוני סיים תיבה והווה, כלומר הבינוני אשר הוא הווה.

והאמת כי דברי הראב“ע מתפרשים כפשוטו, כי אין מלה מיוחדת בלה”ק להשתמש, בין במקום בינוני, בין במקום הווה. כי מילת יעשה, המשמשת מקום הוֹוֶה, הוא מיוחד לעתים בעצם, לא להווה. ומלת פֹּעֵל, מיוחד הוא לשם התואר, לא לבינוני (לדעתו ז“ל, ועמש”ל דבור שני אות ג').

ט. זמן העתיד, הפעולה הנתלית במאמר בזה הזמן, תתבאר על שני אופנים, אופן אחד נקרא עתיד הַמַּרְשֶׁה (ובכללו ג"כ עתיד המודיע), והשני נקרא עתיד הַמְּצַוֶּה. המרשה, הרצון בו, כי המדבר אומר לזה שכנגדו, יש לך רשות לעשות כן בזמן העתיד, או שמודיעו, כן תעשה באחרית הימים (בל"א דוא מגשט או דו וורשט). כמו, וברכך ה' אלקיך בכל אשר תַּעֲשֶׂה (דברים טו, יח), הוא עתיד המודיע. ששת ימים תַּעֲבוֹד (שם ה, יג), הוא עתיד המרשה. אבל גדילים תַּעֲשֶׂה לך (שם כב, יב), הוא עתיד המצוה, כלומר, ראה צויתיך בבל ישונה שתעשה לך גדילים על ארבע כו', (בל"א דו זאלשט).

והנה גם לעתיד הונח שני משקלים, כמו בעבר. משקל אחד אמתי, אשר הוא מיוחד לזמן עתיד בעצם, אֶפְעוֹל יִפְעוֹל, ומשקל אחר, איננו אמתי בעצם, רק שהוא מהופך מעבר לעתיד ע“י וי”ו שואי"ת, וְעָשִׂיתָ כל מלאכתך (דברים ה, יג), וְזָכַרְתָּ (שם טו).

והנה להכיר ההבדל, בין עבר המשמשתו וי“ו שואי”ת לחבר לבד, לא להפך, ובין עבר המהופך ע“י וי”ו השואי“ת, אמרו המדקדקים כי אם נמצא פעל אחר עבר אמתי לפני פועל המדובר בו, אז גם זה הוא עבר כמותו, מי פָּעַל וְעָשָׂה (ישעיה מא, ד), וי”ו ועשה אינה בזה רק לחבר ולצרף הענינים, לא להפך. וכן וישראל אָהַב את יוסף גו', וְעָשָׂה לו כתונת פסים (בראשית לז, ג), הוי“ו אינה רק לחבר. אבל אם הפעל המדובר בו בא אחר פעל עתיד הקודמו, או שלא קדמו שום פעל אחר, אזי הפעל המדובר בו המשתמש בוי”ו שואי"ת הוא עתיד המהופך מעבר, כמו וְעָשָׂה משפט וצדקה אז טוב לו (ירמיה כה, טו), וְעָשָׂה קציר כמו נטע (איוב יד, ט), ופירושם כמו ויעשה.

ואתה קורא משכיל, פקח נא וראה (לפי מ“ש בשמוש הוי”ו בחלק העבר, לעיל אות ז') כי יש בעתיד המהופך הבא אחר פעל עתיד הקודמו, שתי בחינות, בחינה אחת, מה שראוי שישתווה עם עתיד הקודמו באיזה ענין, שהרי תשמשהו הוי“י, והיא לא תצא לעולם מהוראתה המיוחדת לה, שהוא החבור וההיקש. ובחינה אחת, מתנגדת למה שהזכרנו, והוא שתורה היות זה הפעל משתנה ומתחלף באיזה ענין מהעתיד הקודמו, כי אלו היה משתווה ומתדמה אליו מכל וכל, לאיזה כוונה ותכלית שנה בעל המאמר תמונת זה העתיד מתמונת העתיד הקודמו, אבל הו”ל להשתמש גם בזה עם תמונת העתיד האמתי. וודאי שהשתנות המאמר והתחלף הלשון יורה על איזה ענין מתחלף למה שהיה כבר (או שיורה על לקיחת עצמו לצד אחר, ואיננו נמשך מהקודמו), ובעבור זה תמצא לחכמינו ז"ל דרשו בעתיד המהופך הבא אחר עתיד אמתי, שני צדדי האפשר.

והנה אף שאין כוונתי בזה הקונטרס לפרש מקראות, גם לא לדרשה קאתינא, עכ“ז להעיר קצת על חכמת לה”ק ורמיזת התורה על ידה, גם איך הוציאו רז"ל ענין דרשותם ממנה, אראך קצת לדוגמא, ומהם תקיש על השאר.

כי תִרְאֶה חמור שונאך גו' וְחָדַלְתָּ מעזוב לו (שמות כג, ה). עפרש“י, שפרשו לפי הפשט לעתיד המרשה, כי בתמיה, ור”ל, כאלו כתב, האם תחדל. והיינו בעבור מאמר “כי תִרְאֶה”, הקודמו, שהוא בלי ספק עתיד המרשה, לא מצווה. ובזה תתפרש הוראות הוי“ו המשמשת במלת וחדלת לענין ההדמות וההשתוות הנמצא בשני אלו פעלים במה ששניהם מורשים, לא מצווים. אבל לפי שהוקשה לרז”ל, כי לפי“ז הי”ל לומר כי תִרְאֶה חמור גו' וְתֶחְדַּל מעזוב לו, שישתוו גם התמונות כמו הענינים, לזה דרשו ז“ל (רש"י שם, והוא מהמכילתא), פעמים שאתה חודל, זקן ואינו לפי כבודו. ור”ל, שאז הוא מצווה לחדול [א“ה, ראה רא”ש בבא מציעא פ"ב סי' כא], שגדול כבוד הבריות שדוחה כו'.

וע"ד זה בפסוק וְהִתְעַלַּמְתָּ (דברים כב, א), כתב רש“י ז”ל, לא תראה אותו שתתעלם, זהו פשוטו, ורבותינו (בבא מציעא ל, א) אמרו פעמים שאתה מתעלם כו', ע"כ.

וכן מאמר (דברים יב, כא) כי ירחק ממך המקום גו' וזבחת גו' ואכלת בשעריך גו‘. כי לפי הפשט המבואר, אין מאמר “וזבחת” תשובת התנאי, אבל עקר תורף המאמר הוא ואכלת בשעריך, וא“כ הוא עתיד המרשה, כלומר, מותר אתה לאכול בשעריך. והוקשה לחז”ל לפ“ז, השתנות תמונת העתיד מהקודם במלת וזבחת, שהיל”ל כי ירחק גו’ ותזבח. לזה עשו רז“ל מאמר “וזבחת” לתשובת התנאי, לבלתי היותו מחובר עם מאמר כי ירחק, אבל לוקח עצמו לצד אחר. והמשך המקרא, הוא, כי ירחק, גו' אז וזבחת גו'. וזהו מ”ש רז"ל (קידושין נז, ב), ברחוק מקום אתה זובח, ואי אתה זובח בקרוב מקום.

וכן (דברים יב, כ) כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך גו' ואמרת אוכלה בשר גו‘. לפי הפשט המבואר, סיום הכתוב “בכל אות נפשך תאכל בשר” הוא תורף המאמר, ומאמר “ואמרת” הוא עתיד המורשה. אבל לפי שנשתנית תמונתו ממה שקדם, ארז“ל (חולין פד, א) למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר. והיינו כי רז”ל עשו המשך המקרא, כי ירחיב גו’, אז ואמרת, והיא תשובת התנאי, בלתי מחובר ומתדמה לפעל הקדם, וק"ל.

וע"פ דרך זה, יתבאר לך מאמרם ז“ל (ברכות ב, א-ב) ממאי דהאי וטהר טהר יומא, דלמא כו' וטהר טהר גברא, אמר רבה בר רב שילא, א”כ לימא קרא ויטהר, (פרש“י, א”כ דהאי וטהר לשון צווי הוא). ונדחקו התוס' מאד, דהא בכמה מקומות כתיב וטהר, ע“ש. ולפי דברינו יבא כמין חומר, דאם רצון הנקרא במאמר וטהר לרמז על עתיד המצווה, והיינו וטהר גברא, הי”ל לשנות תמונתו מתמונת עתיד הקודמו במקרא, שהוא (ויקרא כב, ז) וּבָא השמש, שהוא עתיד המורשה בלי ספק. וזהו שאמרו לימא קרא ויטהר, שהוא עתיד אמתי, לא מהופך, אלא ודאי קושטא דכן הוא, כי וטהר הוא ג“כ עתיד המורשה, והיינו ע”כ פירושו טהר יומא, ודוק, [א“ה ונתבארו הדברים בתחילת ספר איי הים לגהמ”ח, ברכות ב].

תוכן העניינים

שפה לנאמנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה