שפה לנאמנים· רבי יהודה ליב אדל
דבור שלישי: [הבנינים ותולדותיהם]
א. הבנין הראשון המסודר בלוח, קראוהו המדקדקים בנין הקל, לפי שאין בו שום כבדות, לא בהברה (כי אין בו תוספות שום אות או נקודה לסימן הבנין) ולא בהוראתו, כי הוא יורה על פעולה הקלה שבקלות בפעולות העסוקים באותו ענין.
ולמען ירוץ הקורא המתלמד בדברינו, נבאר בתוספת ביאור. דע כי מ“ש לעיל (דבור ראשון אות ג') כי הפעולות עם שנים, פועל עומד, פועל יוצא, אין זה רק בדרך כלל, אבל בדרך פרט, אף בפועל יוצא יש שני מינים, יוצא לשני, יוצא לשלישי. ד”מ, לָמַד הוא פועל יוצא לשני, כי פעולת הלמידה יוצאת מאדם הלומד אל המשנה, או אל המקרא. אבל לִמֵּד דעת את העם (קהלת יב, ט), הוא פועל יוצא לשלישי, כי שלמה ע“ה פעל ענין הלמוד בזולתו הלומד ממנו, וא”כ שלמה ע"ה הוא פועל ראשון, והעם הוא פועל שני, והלמוד שלישי.
יתר מכאן תדע, כי בכל פעולה ופעולה, תהיה עומדת או יוצאת, ימצאו שני מינים, פעולה ברפיון, פעולה בחזקה, פעולה בקלות, פעולה בכבדות.
והנה לכל אלו החלוקות שזכרנו, החכים בעל הלשון ותקן שלשה בנינים הנקראים אבות, והם קַל, פִּעֵל, הִפְעִיל, אשר יורה כל אחד מהם על פעולה מיוחדת ומתחלפת ממה שיורה בנין אחר זולתו, והם זה למעלה מזה. כי בנין הראשון, יורה על פעולה הקלה שבקלות אשר יש באותה פעולה (בין שהוא עומד או יוצא), ועל כן נקרא בנין הקַל. ובנין פִּעֵל יורה על פעולה כבדה (בערך מה שיורה אליו הקל) או שעושה פעולה העומדת בקל, לפועל יוצא. ולכך נקרא זה הבנין בנין הכבד. ובנין הִפְעִיל יורה על פעולה יותר כבדה, או שמוציא לשלישי פעולה היוצא לשני בבנינים הראשונים, ולכך נקרא בנין הכבד הנוסף.
ד“מ, שָׁכַן הוא מהקל, והוא עומד. שִׁכֵּן הוא פִּעֵל, יורה על חוזק ההשכנה או שהוא יוצא לשני. הִשְׁכִּין הוא הפעיל, מורה על הפעולה היוצאת לשלישי, או חוזק ההשכנה ביתר שאת, כמו וכבודי לעפר יַשְׁכֵּן סלה (תהלים ז, ו), והוא דבר הלמד מענינו למבין במקרא. וע”ד זה יובן כי בפועל אשר לא פחות מיוצא לשני, ישתמש בו המקרא בבנין הקל, שהרי יציאתה לשני הוא הקלות היותר אפשרי שבזאת הפעולה. ובהשתמש המקרא בזה בְּפִעֵל, הוא יוצא לשלישי או מורה על החזוק.
וזה היה דעת רז“ל בדרשת (תהלים ג, ח) שני רשעים שִׁבַּרְתָּ, אל תקרי שברת אלא שרבבת (ברכות נד, ב). והיינו כי הוקשה להם, אחר שגם בבנין הקל יורה זה השורש ביוצא, כיון שאיננו מצוייר בפחות מזה, וגם הכתובים משתמשים בזה בקל, ד' שׁוֹבֵר ארזים (תהלים כט, ה), היה די לומר גם כאן, שני רשעים שָׁבַרְתָּ, מהקל. ע”כ דרשו ז“ל את תיקרי כו' אלא שרבבת. כלומר שהדגש יורה על כפל הבי”ת. והוא הפך [אתוון] כמו כבש כשב [ועיין בספר איי הים לגהמ"ח, בחידושיו לברכות נד, ב (בנדפס יג-ב,ג)].
ובדרושיי [וע' ספר איי הים יומא פו א, וס' אפיקי יהודה חלק א' עמ' שמז.] אמרתי כי מה שדרשו חז“ל בספרי [דברים, פיסקא לב, ד”ה דבר אחר], ואהבת את ה' אלהיך, אהבהו על הבריות כאברהם אביך, אין כוונתם להוציא לשלישי פעולה הנאמרה בבנין הקל. אבל רצונם לומר, אחר שידענו מהחכמים האמתיים כי האהבה מהאדם לבוראו לא שייך ע“ד אחר זולת כשיומשך ממנו הפעולות הנמשכות מהאוהב לנאהב, גם ידענו כי אם יצדק אנוש עם אל מה יפעל לו, כי הש”י לא לאורו צריך, וא“כ מאמר ואהבת גו', צריך באור. ע”כ אמרו אהבהו על הבריות כו', כלומר זאת היא ג“כ פעולה הנמשכת מאוהב לנאהב, שֶׁיְּאַהֵב את הנאהב על הבריות, ובזה הש”י כביכול לכבודנו הוא צריך, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ודו"ק.
ב. אחר כתבנו שהצריך הענין בפעולות אדם לג' בנינים הנקראים אבות, והיינו המדקדקים [א“ה, אולי צ”ל המוציאים] הפעולות, קל להבין כי זה הענין עצמו הצריך לשלשה תולדות, המקבלים פעולתם כל א' מבנין אב שלו, והם נִפְעַל פֻּעַל הָפְעַל. וכל תולדה ותולדה כפי סדורה פה מתייחסת ומתדמה אל בנין האב שלה לפי מה שהוא, החזק הוא הרפה, איש למשפחותיו לבית אבותיו.
באור הדבר, כי בנין נִפְעַל תולדת בנין הקל הוא, והיינו שזה הבנין מדבר מגוף המקבל הפעולה מהעושה מלאכתו בקלות ורפיון. ובזה הם דומים זה לזה, כי הקל מדבר מהעושה פעולתו ברפיון, והנפעל מדבר מהמקבל פעולתו ברפיון. וע“ד זה בנין פֻּעַל הוא תולדה לפִעֵל, ומתדמה עליו בענין הכבדות לפי מה שהוא. ע”ד זה בנין הָפְעַל הוא תולדה לבנין הִפְעִיל, ומתדמה עליו בבחינת פעולתו. והקורא במקרא ישים שכל לבאר דבר דבור על אופניו להשוות הבנינים, ולהיות תולדותיהן כיוצא בהן.
ואולם נ"מ לדידן בידיעה זו היא, כי אנחנו, אם נמצא הכתובים משתמשים באיזה תולדה מג' התולדות, נוכל להוציא מדרך הסברא בנין האב אשר זאת התולדה יוצאת ממנו. וכן להפך, אם נמצא הכתובים משתמשים באיזה בנין אב מג' אבות, נוכל להוציא מדרך הסברא התולדה ממנו, אחר שידענו כי בן ואב שם המצטרף הוא, כי אין אב בלא בן ואין בן בלא אב.
ג. כתב הרד“ק [מכלול, ליק, כא, ב] וז”ל, כצל בנטותו נֶהֱלָכְתִּי (תהלים קט, כג), אל ארץ נוֹשָׁבֶת (שמות טז, לה), אינם מקבלים מקרה כי אם מבנין שהוא יוצא, כי נהלכתי מקבל מקרה המהלך, לא ההולך, כי הוא עצמו ההולך עכ“ל. וכתב עליו הרז”ה [צוהר התיבה תיבת הפעלים אות ד'] וז“ל וליתא, כי בנין נפעל, תולדות בנין הקל הוא, ואיננו תולדת בנין אחר לגמרי, ומחוורתא כמ”ש, כי נהלכתי הוא מתכונת הנפעל בדרך מקרה, ע"כ.
ולא הועיל כלום, כי גם הרד“ק ידע מזה כי הוא מקבל פעולתו ע”ד המקרה. אבל עקר סברת הרד“ק בזה הוא, שמהקבל פעולה ע”ד מקרה, נייחס שם פועל לפועל הטבע שהוא הפועל אמתי ית', ושם נפעל לגוף המקבל הפעולה. ולזה הוקשה לו, אחר שבמאמר נהלכתי נעשה פועל המקרה לאב, וגוף הנהלך לתולדה, וידענו ג“כ כי שורש הָלַךְ, הוא פועל עומד, לא יוצא, ואיך א”כ יוליד מי שהוא עקר, לומר משורש הלך משקל נהלך. לזה החליט הרד“ק כי באמת דוד ע”ה לא נהלך רק מהמהלך, שהוא מבנין פִּעֵל, לא מההולך. ויצא לו מזה, כי מצאנו לפעמים בנין נפעל, שהוא תולדה לפִעֵל (היפך מה שהנחנו באות שלפני זה).
ומ“ש [הרז”ה] כי הוא מתכונת הנפעל, וכ“כ לתקן מאמר וְנִקְרַב בעל הבית (שמות כב, ז), שהוא מתכונת הנפעל, ע”ש, אמרתי אך דבר שפתים עצה וגבורה במאמריו אלו וכיוצא באלו. גם מ“ש כי נוֹשָׁבֶת הוא שם התואר, בפלס צרעת נושנת (ויקרא יג, יא), רפא את שבר קושית הרד”ק על נקלה, כי לו יונח שהוא תואר, עכ“ז הוא תואר מבנין נפעל, וא”כ דברי הרד"ק חוזרים וניעורים, כי מצאנו הנפעל שהוא תולדה לפִעֵל, שהרי ישב מהעומדים הוא, ואין נפעל לעומד.
עוד כתב הרד“ק [ראה מכלול שם], ומצאנו שעל הפעול הנמשך מההפעיל נאמר נפעל, כמו נִגַּשׁ יוסף (בראשית לג, ז) כו‘, שהוא מגיש כו’, ע”כ. וכ' הרז"ה ע“ז [צוהר התיבה תיבת הפעלים אות ד'] וז”ל, ואולם נִגַּש יוסף אינו בנין נפעל, אבל בנין פִּעֵל הוא, להפלגת הענין כו' [א"ה, ראה לוח השלמים, הערה טו].
ואני אומר, לו יהיבנא ליה כדעתו בזה (וכנ“ל מדעת רש”י שם), עכ“ז לא יוכל להכחיש מציאות בנין נפעל בשורש נגש, וְנִגַּש משה, והם לא יִגָּשׁוּ (שמות כד, ב), שע”כ מבנין נפעל, כי אם היה מבנין פִּעֵל, היה ראוי יְנַגְּשׁוּ. וא“כ דברי הרד”ק גם בזה חוזרים וניעורים, כי מצאנו שעל הפעול הנמשך מההפעיל נאמר נפעל.
ואני ברצותי לחזק דעת האומרים שכל הבנינים שומרים עניניהם והוראותיהם, את זה לעומת זה, אב לבנים לא יחליפם ולא ימיר אותם, ולא יספיקו בילדי נכרים, חובה עלינו ליישב הזרים אשר זכרנו בשם הרד“ק, כיון שגם הרז”ה לא המציא להם רפואת תעלה מוחלטת.
ע“כ אומר אני ענין חדש, אשר לא שערוהו מי שקדמוני מהאחרונים (ועם זה יתיישב לנו עוד כמה ענינים זרים, וכמו שיבואר). והוא, כי אף שהאמת היא שלא יצוייר נפעל אמתי שֶׁיִּוָּלֵד מפועל עומד, מ”מ ימצא נפעל מושאל, רצוני, שהשאילו משקל נפעל להשתמש בו על גוף המצטרף עם פועל איזה פעולה עומדת, אשר ע“י שניהם נגמרת המעשה. דרך משל, ראובן הולך אל שמעון, כיון שבהעדר שמעון לא היתה הליכת ראובן אליו במציאות, ידענו מזה כי שמעון היה הגורם והמצטרף לפעולת זאת ההליכה. לזה ראוי שנקרא לאחד משניהם פועל, ולשני מהם נפעל, על צד ההשאלה (כי כן דרך כל פעולה יוצאת, אשר לא יצוייר היותה זולת שני גופים, פועל ונפעל). אבל מחמת שראובן הוא המתעורר ועוסק בפעולת ההליכה שהוא התנועה, ראוי להלמו שם פּוֹעֵל, ע”כ נקרא הולך, ר"ל פועל פעולת ההליכה, ושמעון אשר לא מש ממקומו, ומקבל מראובן ההולך פעולת ההליכה, ראוי להלמו שם נפעל (על צד ההשאלה) לזה נקרא נֶהְלַךְ. (ואם הולכים זה לזה, אפשר שידובר על שניהם הולכים, מצד התנועה וההעתקה אשר שניהם עושים, גם נֶהְלָכִים, מצד קבלת פעולת ההליכה מזה שכנגדו).
אולם אם המאמר סובב והולך על התקרבות הנפרדים זה לזה, ידובר על שניהם קרבים, גם נקרבים, אף אם אחד עוסק בהעתקת עצמו והשני על עמדו יעמוד. והיינו, לפי שאין הכוונה בזה המאמר להודיע מי הוא המשתדל ומקרב עצמו לזה שכנגדו, אבל הכוונה בזה להודיע שנתקרבו הרחוקים.
ועתה נבאר הכתובים אחד לאחד. ואחר נִגַּשׁ יוסף, נאמר בלשון נפעל, בערך עשו אשר נגש ונתקרב אליו.
וכן וְנִגַּשׁ משה אל ה‘, אף שהש"י מלוא כל הארץ כבודו, אבל לפי שבחוש ראותינו כה אמר ה’ השמים כסאי, וכן במעמד הר סיני אמר הנה אנכי בא אליך גו', ידמה כי משה ע“ה נעשה נפעל בערך התקרבות הש”י אליו.
וכן וְנִקְרַב בעל הבית אל האלהים, אחר שאין התורה מקפדת דוקא שהבע“ה ילך אל השופט, ולא בהפך, אבל הכוונה הוא שיתקרב בעה”ב אל הדיינים ולא יתרחק מהם, ע“כ תפסה התורה לשון קל וקצר, שישתדל בעה”ב להיותו נקרב אל הדיינים, והם ישפטוהו, וא"כ הוא נפעל בערך קרבתם אליו.
וכן ארץ נושבת, הוא נפעל מושאל מצד הצטרפות הארץ אל גוף היושב עליה. ומה מתקו לי לפ“ז דברי רז”ל (ברכות לא, א), אמר רבי יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב (ירמיה ב, ו) בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, וכי מאחר שלא עבר היאך ישב, אלא לומר לך שכל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב, נתישבה, וכל ארץ שלא גזר כו' ע“כ. והס כי לא להזכיר [א”ה, כוונתו לאפוקי מהרז“ה בספר בנין שלמה בית הפעלים חדר ה' חלון ג'] לחשוב שכוונו חז”ל שמלת יָשַׁב הוא פועל יוצא, נגד המקובל אצלנו מהסתכלות המקראות. אבל אמתת כוונתם היא, שאם ישב אדם שם, היתה הארץ נוֹשֶׁבֶת מצד הצטרפותה אל היושב עליה, והישיבה לא היתה נגמרת זולת ע"י שניהם.
ונשכיל עוד מן מוצא הדברים, שהנפעל המושאל אשר הוזכרנו, ידובר ג“כ על התרחקות גוף אחד מחבירו, שאם יתרחק ראובן משמעון, יקרא ראובן רוחק ושמעון נרחק. והיינו ג”כ מטעם שכתבנו, כיון שא“א מציאות ענין הרחוק זולת ע”י שני גופים, יפול על אחד פועל ועל השני נפעל.
ובזה יתבאר לך מאמר (ישעיה כז, י) כי עיר בצורה בדד נוה מְשֻׁלָּח ונעזב, ונתלבטו המדקדקים איך יפול שם משולח על העיר או הנוה אם איננו שייך בהעתקה. ואין לומר בו תקון המפרשים כי זה השם קאי על האנשים שיושבים בה, כי מליצת סוף המאמר, ונעזב כמדבר, לא יפול בטוב על האנשים. אבל לפי מה שכתבנו, שם מְשֻׁלָּח הוא פעול מושאל, ע"ד שאמרנו בפעלים עומדים. והוא, כיון שענין השולח אי אפשר מציאותו בלי שני גופים, לזה ידובר על אחד מהם פועל, ועל אחד מהם נפעל, בין בהתקרבות איזה גופים זה, לזה, או התרחקם זה מזה אחר קרובם. ואף בזה נאמר כיון שהעיר והיושבים בה נשתלחו זה מזה, יפול על שניהם שם מְשַּׁלֵּחַ גם שם מְשֻׁלָּח, והבן.
וכן ע“ד זה, מאמר כצל בנטותו נֶהֱלַכְתִּי תהלים קט, כג), שפירשו בו כי ימיו הלכו ממנו מהרה כצל, וא”כ כיון שהימים הלכו ממנו, נעשה הוא נהלך בערכם.
ועוד יתיישב לך בזה הזרות הנמצא בכינויים, כמו בני יְצָאוּנִי (ירמיה י, כ), אל תבואני רגל גאוה (תהלים לו, יב), לא יְגוּרְךָ רע (תהלים ה, ה), ונדחקו מאוד בזה, כי איך יתכן מציאות הכנויים בפעלים עומדים (עמש"ל דבור רביעי [אות ט]). אבל למ“ש שיצוייר נפעל מושאל בפועל עומד, מצד הצטרפות הגופם, כ”כ יצוייר בו כנוי מושאל מצד הצטרפות הגופים, כי בחינת הנפעל הוא בחינת הכנוי, ודו"ק.
וממה שקלטה הנפה יצאה הסולת נקיה להבין בזה דברי הראב"ע פ' שמות (א, כא). וז“ל, יָרְאוּ המילדות, ודע כי זו המלה אינה מהפעלים העומדים ולא מן היוצאים, כי הוא ע”ד שיקבל האדם היראה מאחר כו‘, ע“כ מלת נורא איננה בבנין נפעל כמו נולד, נשבר ונדכא, והמשכיל יבין, ע”כ. וכתב עליו הב"ש [בנין שלמה, בית הפעלים, חדר ה, חלון ב] וז“ל, ומ”ש שמלת נורא איננו בנין נפעל, אשתמיטתיה מקרא מלא, למען תִּוָּרֵא (תהלים קל, ד), והנה לא יכחיש שלא יהא בנין נפעל. וכ"כ ראש המדקדקים רבי יהודה [חיוג’] בספר אותיות הסתר והמשך, וז“ל, ולשון נפעל, נורא מאוד, עכ”ל הב"ש.
ותמהני עליו איך מצא את לבבו לשבר דברי הראב“ע באין מבין צחות לשונו, כי הראב”ע לא אמר שמלת נוֹרָא איננו בנין נפעל בהחלט, אבל אמר שאיננו נפעל כמו נוֹלָד, נִשְׁבָּר. ור“ל, אחר שבאר ראש דבריו כי מלת ירא איננו פועל יוצא אמתי, מבואר שהנפעל ממנו אינו נפעל אמתי, רק נפעל מושאל, (ע"ד שכתבנו, מצד הצטרפותו אל גוף הירא ממנו), אבל שורש יָלַד, שָׁבַר, בהיותו פועל יוצא אמתי, גם הנפעל ממנו הוא נפעל אמתי. וזהו אמרו, ע”כ מלת נורא איננו בנין נפעל כמו נולד נשבר, כי המה הם נפעלים אמתיים, והוא איננו רק נפעל מושאל. וכן למען תִּוָּרֵא הוא נפעל מושאל, ע"ד שבארנו.
ד. המקור והצווי מהנפעל יבאו בתוספת ה“א בראש התיבה, ולא מורה על שום הוראה, אבל הוסיפו איזה הברה לפני פ”פ, כדי שיתכן בא אחריה דגש חזק. והיה ראוי להוסיף הפחות שבהברות, והוא האל“ף, כמו שעשו בתיבת וקשרתם, שקורין אוקשרתם, וכן במלת שתי שתים, שקורין כאלו כתוב אֶשְׁתֵּי לדעת בן אשר [א”ה ראה מכלול, ליק, קמ, א, ורד“ק על שופטים טז, כח], אבל לפי שהיה מתחלף המקור והצוי עם העתיד, כי בשלשתם היה נאמר אִפָּקֵד. ולא השאירום בתוספת נו”ן לבד, כדי שלא יתחלף עם העבר, ע“כ הוסיפו עליהם הברת האל”ף.
ועם דברינו אלה נתישבו המלות אשר חשבום לזרים, והוא מה שמצאנו נִכְסֹף נכספתה (בראשית לא, ל), נִשְׁאֹל נשאל (שמואל א כ, ו), נִלְחֹם נלחם (שופטים יא, כה) נִגֹּף נגף (שופטים כ, לט), שהמקור בא בתוספת נו“ן ולא בה”א. ולמ“ש שכל משקלי הצווי והמקור ראוים היו להיות בתוספות נו”ן אבל לא עשו כן שלא יתחלף עם העבר, אתי שפיר מה שלא חששו לזה במלות הנזכרות, שהרי כאן סמוך הוא המקור לפעל עבר, ובלא"ה יתפרש המקור לפי פעלים הסמוכים לו.
וגם מה שחשבו המדקדקים לזרות מה שמצאו הַאַכֶּה אכה אבי (מלכים ב ו, כא), הַאִדָּרֵשׁ אדרש (יחזקאל יד, ג), ואמרו שהיה ראוי הַהַכֶּה הַהִדָּרֵשׁ, בה“א, ולמ”ש אין בזה זרות כ“כ, כי מן הדין היה ראוי כל משקל המקור וצווי להיות בתוספת אל”ף, שהיא ההברה היותר פחותה אבל החליפום בה“א, מפני חשש התחלפותה בעתיד. אבל במלות הנז' לא חששו לזה, שהרי הם סמוכים לפעלי עתיד. אבל במקום שהטעות יְעַוֵּת הכוונה, איננו בתוספת נו”ן ולא באל“ף רק בה”א.
ובהתחבר זה המקור עם בכל“ם תפול הה”א לרוב, וּבִכָּשְׁלוֹ (משלי כד, יז), לֵעָנוֹת מפני (שמות י, ג). והיינו כי אותיות בכל“ם עשו את הפ”פ אמצעית, ושוב יתכן בוא בתוכה דגש חזק, כמו אחר הה“א. ומטעם זה נופלת ג”כ הה“א בחלק העתיד, כי אותיות אית”ן עושים את הפ“פ אמצעית, עד שיתכן הפ”פ להדגש בדגש חזק.
ה. בנין פִּעֵל, כתב הרב המוסקאט“י, [רבי יהודה מוסקאטו, בקול יהודה על הכוזרי, מאמר שני סימן ע”ח, דפוס וורשא דף פד ב] שהדגש במלת יְדַבֵּר מורה על חסרון נו“ן, כאלו כתוב יְדַנְבֵּר, ע”כ. וז“ל הב”ש [בנין שלמה, בית הדגש, חדר ה, חלון ד], וליתא לדבריו, שא“כ תהיה המלה בת ארבע אותיות שרשיות, ולא יתכן שיהיה שום שורש בפעלים יותר משלש אותיות. ותו, שהרי בבנין הקל אין בו דגש, וא”כ במה נשלם חסרון נו“ן כו', עכ”ל.
ולא ירד לסוף דעת החכם הנזכר, כי לא עלה על דעתו לומר שהנו“ן החסרה במלת יְדַבֵּר תהיה שרשיית, עד שיקשו עליו הקושיא הנזכרת. אבל דעתו בזה, כי ראוי לסמן כל הבנינים לפי מה שהם עם נו”ן נוספת, ע“ד שעשו בנפעל (והיינו לפי שטבע הנו"ן להתוסף יותר מזולתה), ולפ”ז היה ראוי לסמן גם בנין פִּעֵל בתוספת נו“ן. אבל לפי שלא יתחלף עם הנפעל, היה ראוי להוסיף הנו”ן ולהושיבה באמצע השורש אחר הפ“פ. אבל לפי שלא יתכן להפסיק כ”כ בין אותיות השרשיות, גם לפי שדרך הנו“ן ליפול אף בהיותה שרשיית, לזה החליפו זאת הנו”ן בדגש, והציבוה תוך האות. א“כ יפה אמר שהדגש הוא במקום נו”ן. וכתב כן להוציא מלב קצתם האומרים שדגש ע“פ [עין הפועל] בזה הוא לתשלום הנח הראוי בין הפ”א לעי“ן, ונתנו מופת לזה, כי כשיפקד דגש ע”פ יש בזה נח, כמו אל יוסף פרעה הָתֵל (שמות ח, כה). ולדעת המוסקאט"י נהפוך הוא, שהנח הוא תמורת הדגש, וכנזכר לעיל.
ו. בהוראת בנין זה, שכבר אמרנו שהוא להפלגת הפעולה בענינה (עיין לעיל אות א'), ולפעמים יש הבדל רב ביניהם מענין לענין (באותו ענין), כמו גָּלָה עמי (ישעיה ה, יג), הוא מהקל, מענין גלות, אֲגַלֶּה את נבלותה (הושע ב, יב) הוא מבנין זה, והוא מלשון גלוי וחשוף, ומזה תדע כי טעה המנקד (בסדור [שערי תפלה, אבות א, יא]) וּתְגַלּוּ למקום מים הרעים, והראוי וְתִגְלוּ או וְתִגָּלּוּ מהנפעל כמו דורי נסע וְנִגְלָה (ישעיה לח, יב).
גם על זה פקח עיניך. בשורש רפ“א, בהסמכו להש”י נאמר בבנין הקל, וַיִּרְפָּא אלקים (בראשית כ, יז), אל נא רְפָא נא לה (במדבר יב, יג). ובהסמכו לאדם נאמר בבנין פִּעֵל, וְרַפֹּא יְרַפֵּא (שמות כא, יט), רִפֵּאנוּ את בבל (ירמיה נא, ט) [א“ה, עיין באבן עזרא (שמות כאי ט) שמביא חילוק זה, וע”ש בטעמו]. ומה נכבד לפ“ז מאמר חז”ל [בבא קמא פה, א] ורפא ירפא, מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות, ודוק.
עוד תשוב תראה כי הבדל יבדילו הבנינים בשורש ספ"ר, ויחלקוהו לשנים, כי מה שמדבר מלשון מספר ומנין, דברו בקל, וּסְפוֹר הכוכבים (בראשית טו, ה), שבעה שבועות תִּסְפָּר לך (ויקרא טז, ט). ומה שהוא מלשון ספור והגדה ישמשו הכתובים בו בבנין פִּעֵל, השמים מספרים (תהלים יט, ב), ספרו נא לי (בראשית מ, ח).
וזה דלא כמי שמפרש [א“ה, עי' אב”ע בשם י“א, רד”ק, שרש ספר] פסוק אֲסַפֵּר כל עצמותי (תהלים כב, יח), שהוא בלשון מספר ומנין (והרצון בו כי מרוב כחישותו יוכבו עצמותיו כל א' בפ"ע, עד שסופרם) ולדברינו הוא מבואר הבטול, שהרי הוא מבנין פִּעֵל.
וע“ד זה מבואר כי סִפְרוּ מגדליה (תהלים מח, יג) הוא מלשון מספר ומנין, שהרי הפ”א רפויה וא"כ הוא מהקל, כי אלו היה בדגש ומהכבד, היה ראוי סַפְּרוּ (דלא כס' הקונקרדאנציאש, שערב הכתובים בזה).
עוד ראה זה מצאנו, כי בנין הכבד יורה היפך מה שיורה עליו הקל, כמו מְסָעֵף פארה (ישעיה י, לג), הרצון בו מסיר הסעיפים, וְדִשְּׁנוּ את המזבח (במדבר ד, יג), יסירו הדשן. וכן בארו [א“ה, החזקוני ור' אליהו בחור בנימוקיו על ספר השרשים שורש יב”ם מ"ש וְיַבֵּם אותה (בראשית לח, ח), הסר ממנה תואר יבמה, ומכאן ואילך תהיה לך לאשה.
ז. הבינוני מבנין זה, הפ“א בשור”ק גם בק“ח, מגן גבוריהו מְאָדָּם (נחום ב, ד), אלים מְאָדָּמִים (שמות כה, ה). והנה באות הח”ע לא יושלם הדגש על הרוב [א“ה, כלומר אין תנועת פה”פ משתנה לתשלום הדגש החסר מעה“פ], כמו מְנַהֵג, מְטַהֵר, מְפַחֵד, מְבַעֵר, אבל בפעול יושלם הדגש אף בהח”ע, נחלה מְבֹהֶלֶת (משלי כ, כא) [א“ה, רוב ספרים כתיב מבחלת וקרי מבהלת, ועכ”פ גם לפיהם יש ראיה מהקרי. גם הרד“ק במכלול, ליק נט, א הביא ראיה ממלת מבוהלת.] , מְבֹעֶרֶת (ירמיה לו, כב). וכן בבנין פֻּעַל, דֹּחוּ ולא יכלו קום (תהלים לו, יג), דֹּעֲכוּ כאש קוצים (שם קיח, יב), החול”ם שבמלות הללו בא להשלים הדגש הראוי לבא בע"פ.
והנה הרד“ק הביא בבינוני פֹּעֵל מזה הבנין [מכלול, ליק, נט, א] לִמְתָעֵב גו' (ישעיה מט, ז), ואמר שהוא תואר, ובמשקלו מְמַלֵּא על כל גדותיו (דהי"א יב, טז), ע”כ. והשיגו הב"ש [כנין שלמה, בית הבנינים, חדר ג, חלון ב] באמרו כי לא מצאנו בכל משקלי השמות שנשלם הדגש בחי“ת ועי”ן, ע“כ. ולי נראה שהוא בינוני פעול מבנין זה, והקמ”ץ תמורת חול“ם, ומשקלו מְבֹרָךְ, כי בפעול נשלם הדגש אף בהח”ע, וכמ"ש.
ח. המקור והצווי שוים במה שפ“פ בפת”ח. והמקור, נמצא העי“ן ג”כ בחול“ם, יַסּוֹר יסרני יה (תהלים קיח, יח), קַנֹּא קנאתי (מלכים א יט, י), וְרַפֹּא ירפא (שמות כא, יט). והציווי נמצא ג”כ בפת“ח, פַּלֵּג לשונם (תהלים נה, י), כַּתֵּר לי זעיר (איוב לו, ב), גם בתוספות ה”א, סַפְּרָה נא לי (מלכים ב ח, ד). ועם רי“ש, בָּרְכוּ את ד' (תהלים קלה, כ), הפ”א קמוצ"ה ומתוגה. וכן קָרְבוּ ריבכם (ישעיה מא, כא), הוא מבנין זה.
ובעל ש"ת [שערי תפלה, אות קנב], טעה בזה בהשגתו על ר“א ור”ע [א“ה, ר' אליהו ור' עזריאל מוילנא בסידורם המדויק], כי הם נקדו, טהור ישועתנו קָרְבָה, הקו”ף במתג, והשיג הוא עליהם באמרו כי אין המלה לשון עבר, שתהא מתוגה, כמו קָרְבָה שנת השבע (דברים טו, ט), שהה“א לסימן הנקבה והקו”ף בק“ג. אבל בנ”ד המלה היא צווי, כעין קָרְבָה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), שהקו“ף בק”ח, והה“א מאותיות האמנתי”ו, עכ"ל.
ולא קרב זה אל זה. כי כבר העיד הרד“ק [ספר השרשים, שורש קרב] שפועל קרב בקל איננו יוצא. ולזה המשורר שאמר אל הש”י, קרבה אל נפשי, ר“ל קרב אתה אל נפשי (הפך למה ד' תעמוד ברחוק (תהלים י, א)) וגאלה, ולזה הקוף בק”ח באמת. אבל בנ“ד, ר”ל שאנחנו מבקשים להש“י בלשון צווי, אתה טהור, קרב את הישועה, וא”כ ע“כ איננו מהקל, שהרי הוא פועל יוצא, רק מפִּעֵל, והיה קו”ף ראוי להיות בפח“ח, והעי”ן להדגש, אבל מחולשת הרי“ש שלא תקבל דגש, השלימוהו בק”ג, וא“כ לא סגי הקו”ף בלא מתג, כמו קָרְבוּ ריבכם, וזה ברור.
ט. בנין פֻּעַל, הלוך ילך בעקבות פִּעֵל אביו (כי גם בו הע"פ דגושה), ועל הרוב יושלם בו הדגש אם ע“פ שלו אה”ע. וזה מתמיד יותר מבבנין פִּעֵל, כמ“ש מזה לעיל [דיבור זה, אות ז]. ונ”ל הטעם בזה, כי בעבור שהפת“ח הוא מורחב ביותר בהברתו, לזה אינו צריך כ”כ להשלמה, לא כן השור“ק. ולפי שרוב חלקי הבנין שבְּפִעֵל הפ”א בפת“ח, לא פליג בתקנתא, ע”כ לא יושלם אף בחלק העבר, אף שהפ“א שם בחיר”ק. ואם העי“ן חי”ת, אף בפֻעַל לא יושלם הדגש, כמו אשר בך יְרֻחַם יתום (הושע יד, ד), ובירושלים תְּנֻחָמוּ (ישעיה סו, יג). והמקור בו, וכן בהָפְעַל, לא ישמש עם אותיות בכל“ם. והצווי יפקד מקומו בו ובהָפְעַל. והיינו לפי שהוראותיהם להפעל תמיד ע”י אחר ולא ע“י עצמו, וא”כ, אחר שאין בידם טובם, איך נצווה לאדם על מה שאין ברשותו (ומה שמצאנו צווי בנפעל, עיי' לקמן אות י"ג). ומזה תבין כי מה שנמצא בעתיד מאלו הבנינים
י. בנין הפעיל, סימנו ה“א קודמת לפ”פ, גם יו“ד נחה בין עי”ן ללמ“ד. ובהעדר הה”א, תשאר תנועתה באות שלפניה, יבא מַרְבִּיץ בפוך (ישעיה נד, יא), הראוי בשלמות מהרביץ, וכן בשאר חלקיו. וה“א העבר נקודה על הרוב בחיר”ק, ובאה ג“כ בסגול, לא הֶכְלַמְנוּם (שמואל א כה, ז). ותתחלף באל”ף ג“כ, וכל מלבושי אֶגְאָלְתִּי (ישעיה סג, ג), אֶתְחַבֵּר יהושפט (ד"ה ב כ, לה). [א”ה, זה האחרון הוא אל“ף במקום ה”א של בנין התפעל, ולא הפעיל.].
בנין הָפְעַל, הלוך ילך בעקבות הפעיל אביו, כי גם הו הה"א לסימן הבנין. וכן הוראתו היא כעין הוראת אביו, אם יוצא לשני או לשלישי, או להפלגת הענין. ואין ביניהם הבדל רק במה שההפעיל הוא פועל, וההָפְעַל הוא מקבל ממנו.
כתב הראב“ע פ' משפטים (שמות כא, כא) וז”ל, הנה יוקם, שהוא מהבנין שלא נזכר שם פועלו, הוא כמו ינקם, שהוא מבנין נפעל, ע“כ. ור”ל שהרי תחלה אומר וכי יכה איש את עבדו נקם יִנָּקֵם. ואח"כ סיים אך אם יום או יומים יעמד לא יֻקַּם גו'. הרי לפנינו כי על ענין אחד הוא אומר בנין נפעל ובנין הָפעל.
ואני כבר כתבתי לעיל אות ג' להחזיק דעת המבדילים כל הוראות איזה בנין מבנין זולתו, אומר אני גם כאן כי מזה יראה ההבדל שבין הנפעל וההפעל, כי ברישא אמר, ומת תחת ידו נקם ינקם, ור“ל שמיתתו בסייף, וינקם מחרב פועלת הנקמה, כמה דאת אמר חרב נֹקֶמֶת נקם ברית (ויקרא כו, ה), שיחוס הנקמה הוא אל החרב. וא”כ ההרוג, שהוא מקבל פעולת הנקימה, הוא מקבל מבנין הקל, שהוא יוצא לשני בזה השורש, ע“כ תדובר נקימה זו בנפעל. ואח”כ אמר, אך אם יום או יומים יעמד לא יֻקַּם, ור“ל אף בעונש ממון וכיוצא, שהוא פעולת יוצא לשלישי, ג”כ לא יֻקַּם.
יא. בנין התפעל, יבא בשלשה סימני הבנין, ה“א ותי”ו בראשו, ודגש בע“פ. ולא היה די בה”א לבד, להבדילו מהפעיל והפעל. ובה“א תי”ו לא היה די, כי לפעמים תפול התי“ו ודגש פ”פ משלימה, והיה אז מתחלף עם הנפעל, כמו אל תִּטַּמְאוּ (ויקרא יח, כד) [א“ה, אף על פי שבנפעל פה”פ בקמ“ץ וכאן בפת”ח]. אבל עתה, שיש דגש בע“פ, ידענו שהוא מבנין זה. ודגש הטי”ת לחסרון התי“ו, ומשפטו תתטמאו. וכן במלת הִשָּׁמֵר, היינו אומרים שדגש השי”ן הוא לחסרון תי“ו והוא מבנין התפעל (וכמו שטעה בעל אוהל משה באמת בזה). לזה הונח הדגש בע”פ, לסימן בנין התפעל. ואחרי רואינו כי במלת השמר, המ“ם רפויה אחר ת”ק [א“ה, אולי הוא ר”ת תנועת קמ“ץ, או ט”ס וצ“ל ת”ג או קמ“ץ], ידענו מזה שאינו מהתפעל, רק מהנפעל, ודגש השי”ן לחסרון נו"ן.
והנה בהוראת זה הבנין, אמרו שהוא הפועל והמקבל, כמו וַיִּתְגַּל בתוך אהלה (בראשית ט, כא), מורה כי הוא המגלה והוא עצמו הוא המגולה. ובכלל זה מה שיורה על פעל המדומה, שכב על משכבך וְהִתְחָל (שמואל ב יג, ה), פי' הראה עצמך חולה, ובאמת איננו כן. ואמרו קצת המדקדקים כי ישמש ג“כ שמוש הקל בפעלים שלא נמצא בו הקל, כמו התפלל, ע”ש.
ואני בדרושי דרוש מים הנאמנים [א“ה, אפיקי יהודה, דרוש רביעי, עמוד נ], בארתי, [א”ה, לשיטתו לעיל סוף אות יו"ד] כי ענין התפלה לא תתכן רק בשורש התפעל, לא זולת זה, והוא מהוראת ההתפעל האמתי, ולא מהוראת הקל, אבל אין כאן מקומו להאריך.
יב. כתב ר“א בחור בספרו (מאמר א' עקר ח') וז”ל, והמין הב' [א“ה, של נפל] הוא מהנפעלים הפעולים ע”י עצמם, ובזה דומה הוראתו להתפעל ממש, וכן מצינו שהפסוק משמש בהם כאחד. כמו אל תִּטַּמְּאוּ בכל אלה (ויקרא יח, כד) שהוא כמו תתטמאו, ואח“כ אומר כי בכל אלה נִטְמְאוּ הגוים, שהוא מבנין נפעל כו', וכן שתה גם אתה וְהֵעַרֵל (חבקוק ב, טז). וגם יבא הצווי בנפעל מזה המין, ר”ל שהם פעולים ע“י עצמם, והוראתו כבנין התפעל, כמו הִשָּׁמֵר לך (בראשית כד, ו), הִפָּרֵד נא מעלי (שם יג, ט), שהוא כמו השתמר, התפרד. והכלל, כל הנפעלים מזה המין, אין הפרש ביניהם ובין התפעל כו' עכ”ל.
והנה הרז"ה בספרו [צוהר התיבה, תיבת הפעלים אות ו], ברצותו להבדיל בין כל בנין ובנין, אמר שאין הוראת נפעל להיותו פעול ע“י עצמו, ומה שמצאנו בו ציווי, היינו לפי שהוראת הצווי בו אינו רק בבחינת שב ואל תעשה. והיינו, כי מה שנאמר (בראשית מט, א) הֵאָסְפוּ ואגידה לכם, אין המכוון בו שיתאספו יחד, כי אין ספק שכבר היו נאספים כו‘, אבל המכוון בו שלא יתפרדו זה מזה ללכת אנה ואנה כו’, עכ”ל.
ופטומי מלי נינהו, כי המקראות רובם ככולם עומדים נגדו, (בראשית כט, ז) לא עת הֵאָסֵף המקנה, הֵאָסְפוּ ונבא אל ערי המבצר (ירמיה ח, יד), הֵאָסְפִי אל תערך (ירמיה מז, ו), שכל אלה יורו על העתקה ממקום למקום להשגת ההתאספות וההתחברות. גם מה יעשה במלת הִקָּבְצוּ ושמעו בני יעקב (בראשית מט, ב), כי לא שייך פירושו שפירש במלת האספו, כי ז“ל הרד”ק שורש קבץ, ענין הקבוץ כענין אסיפה, אך יש הפרש ביניהם כמ“ש אדוני אבי ז”ל בחבור הלקט, כי לשון קבוץ לא יאמר כי אם על המפוזר, ולשון אסיפה יאמר אע“פ שאיננו מפוזר, ע”כ.
עוד כ' הרז"ה [צוהר התיבה שם, בסוף האות], וז“ל, עוד הביא הבחור ראיה ממ”ש שתה גם אתה וְהֵעָרֵל, אבל הוא לא ראה מה שפי' החכם א“ע שם וז”ל, והערל מבנין נפעל, כמו והאסף אל עמך, והטעם, תראה ערלתך, כאלו כתוב ותערל, כמו ומות בהר (דברים לב, נ) ע"כ.
והנה רִפָּא את שבר קושית הבחור על נקלה, כי הראב“ע לא תקן רק שמלת והערל, אף שהוא צווי, עכ”ז יתפרש כמו העתיד, כאלו כתב ותערל. וכן וּמֻת בהר, הוא כאלו כתוב ותמות. אבל הבחור, כוונתו להביא ראיה, נהי שהאמת שכתוב ותערל, עכ“ז הוא מהנפעל ויתפרש כאלו כתוב ותתערל, שהרי מקבל הערלות ע”י עצמו (כמ"ש שתה אתה והערל). הרי לפנינו כי הוראת הנפעל הוא לפעמים כהוראת המתפעל.
יג. ואני, ברצותי להחזיק כדעת האחרונים, המבדילים בין כל בנין ובנין, הסכת ושמע מאמרי, ליישב המקראות שהביא ר"א בחור, שאינם עומדים כנגד זה הכלל.
ואומר, כי עקר ההבדל אשר בין הנפעל והתפעל אינה רק בחינה אחת, קטנה במאמר וגדולה במובן. והוא, כי ההתפעל, אחר שידענו כי הוא מורכב האב ותולדה, ור“ל מפועל ונפעל, סובב ג”כ כוונת המדבר מבנין זה על שניהם, ר"ל על הפועל ועל הנפעל. אבל הנפעל איננו רק תולדה, גם כוונת המדבר בו אינה סובבת רק על הנפעל לבד, מבלי מה שיביט על פועלו מי הוא ואיזהו הוא, גם הוא הנפעל עצמו או אחר, זהו כלל הדברים.
ומבואר לפי“ז, כי באמרו ראובן השתמר, רצון האומר, כי זה האיש שמר עצמו, ועל ידי שמירת עצמו, נשתמר. וא”כ המספר הודיע לנו שני דברים, כי ראובן היה שומר, גם שָׁמוּר. אבל באמרו ראובן נִשְׁמַר, לא הודיע לנו רק דבר אחד, והוא שנשמר מדבר המזיקו, אבל לא ידענו מי שומרו ממנו, אפשר שנשמר ע“י אחרים, ואפשר שנשמר ע”י עצמו. וא“כ יש הבדל גדול בין כוונת המדבר בלשון נפעל ובין כוונת המדבר בלשון התפעל. אף שבגוף הדבר יכול להיות שיהיו שוים, ר”ל כי שני המשתמרים נשמרו ע“י עצמם, עכ”ז יש הבדל בין המדברים. כי זה מודיענו שנשמר ע“י עצמו, וזה אינו מודיע רק שנשמר, ועדיין לא ידענו ע”י מי.
ולזאת הסבה נמצא הצווי בנפעל, לא בזולתו מהפעולים. והיינו כי הנפעל הוא חלק מהתפעל, ור“ל שאיננו מדבר רק מהתולדה, אבל יכול להיות שהוא פעול ע”י עצמו. א“כ באמרו השמר, הרצון בו, תשתדל שתהיה נשמר, אם ע”י עצמו או ע“י אחרים. אבל באמרך הצווי בפֻּעַל והּפְעַל, תהיה הכוונה, תקבל הפעולה ע”י אחר דוקא, ואין זה בידו, כי אולי לא יתרצה זולתו, לכך אין הצווי במציאות בבנינה. ובאמרך תִּשְתַּמֵּר, מהתפעל, הכונה תהיה אתה השומר ואתה הנשמר.
מעתה שוב נפרש ליישב ראיות הבחור, ראשון ראשון. והוא, כי בראשונה אמר (ויקרא יח, כד) אל תִּטַּמְּאוּ, מבנין התפעל, וסיים על זה כי בכל אלה נִטְמְאוּ הגוים, מהנפעל. ונמצא הנפעל וההתפעל משתמשים בכתר אחד.
אבל לדעתנו, הורה לנו הכתוב בזה ענין גדול, כי ידענו מדברי רז“ל שאיש הישראלי אונס רחמנא פטריה (ב"ק כה, ב), לא כן זולתם אשר לא מבני ישראל המה, דקי”ל בן נח נענש על האונס כמזיד [א“ה, בסנהדרין נז ב איתא שאינם צריכים התראה, ושיטת רש”י מכות ט, א שחייבים על השוגג, אך שיטת הרמב“ם מלכים (פרק י, א) שפטור על השוגג, וע”ש בלח“מ]. ולזה אמר הכתוב לישראל אל תִּטַּמְּאוּ מהתפעל, רומז על שניהם, ר”ל הפועל והפעול, והרצון בו אל תהיו אתם הגורמים טומאה במעשיכם לעצמיכם. ולא אמר אל תִּטָּמְאוּ מהנפעל, כי אז היה הרצון בו אל תהיו המקבלים טומאה, וזה אינו, שאם אין הישראל עצמם גורמים טומאה לעצמם, רק ע“י אחר, אינם נענשים עליו. אבל בשבע אומות אשר היו בא”י עד הנה, אף אם לא גרמו הם עצמם טומאה, רק שקבלו טומאה ע“י אחר, עכ”ז נענשו, ע“כ אמר כי בכל אלה נִטְמְאוּ הגוים, מהנפעל, כי העונש חל עליהם אף בהטמאם על ידי אחרים, ודו”ק.
וכן באמרו וְהֵעָרֵל, אף שהוא פעול ע“י עצמו, ידובר על נכון בנפעל, לפי שאין הכוונה סובבת עכשיו, רק שיקבל פעולת הערלית. וכן הֵאָסְפוּ הִקָּבְצוּ, ר”ל תשתדלו שתהיו נאספים ונקבצים, אם ע“י אחרים או ע”י עצמם, אבל אם יאמר התאספו התקבצו, משמעות המאמר תעשו אתם פעולת ההתאספות, ותקבלוה ג"כ. ואין להאריך, כי זה מבואר בלשון.