שפה לנאמנים· רבי יהודה ליב אדל
דבור רביעי: [עניני הנגזרות]
א. כבר העירותי לעיל, ראש דבור הראשון, כי תמונת הפעלים במשקתם, ותנועת הברתם, יתחלפו לפי בחינות האותיות אשר התיבות מורכבים מהם. והיינו, שאם האותיות אין בהם נפתל ועקש, להיות אחת מהם חסרה ונופלת או נחה, גם התיבה אשר מורכבת ובנויה מהם שלמה היא בהברתה. ע"כ גם כלל הפעלים והבנינים הבנויים מאותיות ותיבות ההם, שְׁלֵמִים יקראו, אחר שלא נמצא שום חסרון איזה אות או נחות או כפולות בשום תיבה מכל חלקי הגזרה ההיא.
אבל אם תיבות איזה גזרה מורכבים מאותיות רפות או חלושות, אשר יתיצבו בהיותם לבדם, [ו]בל יתיצבו לפני אותיות המשמשות אותם או אחריהם, אזי לא יפול על כלל גזרות כאלה שם שְׁלֵמִים, אבל יקראו לפי בחינת חסרון אותיותיהם, שאם טבע האותיות אשר התיבות בנויות מהם, לנפול ולהֵחסר, אזי גזרה זו גזרת החסרים תקרא, ואם טבעם לנוח בכח התנועה אשר לפניה, אז גזרה הבנויה מהם נחים תקרא. איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, כאשר נתבאר למעלה, בלוח המסודר לפניך, ובמ"ש שם בבאורם איש על מקומו.
ולא אכחיד תחת לשוני, מ“ש בזה החכם הארקוולטי [ערוגת הבשם, פרק יב], וז”ל, וטעם לשרש בן שלש אותיות לא פחות, ולחסרים ונחים וכפולים, שמעתי מפי האלוף המעולה כמהר“ר עזרא מפאנו נר”ו איש מנטובא, והוא, כי בהיות לשון הקודש נמשכת מהקדושה, אשר מקורה היא נקודה, שממנה יתפשטו ג' קוים חד“ר. והיה מקור קו החסד נרמז בב' בראשית, ומקור קו הדין נרמז בלמ”ד כל ישראל, שהם שני קצוות, ומקור הרחמים נרמז בוי“ו דגחון, חצי התורה באותיות, לכן היה שורש כל פעולה בן שלש אותיות. וכפי מה שיהיה כח הפעולה מתגבר או נלאה או תש כציץ נובל, כן יהיה השורש שלם או חסר או נח או כפול. וגם אלה לחכמי האמת להבין ולהורות, ע”כ.
ב. חסרי פ“א נו”ן, נמצא לפעמים ג“כ ע”ד השלמים, נְצוֹר לשונך מרע (תהלים לד, יד), ולגבעות נִפְלוּ עלינו (הושע י, ח). והיה כן, לדעתי, להבדיל בזה בין שורש זה לשורש צוֹר תעודה (ישעיה ח, טז), ושורש פָּלַל או פָּלָה. כי בשניהם היה נאמר, צוֹר צוֹרִי, פּוֹל פְּלִי. ע“כ הניחו נו”ן השרשיית על מקומה, להבדל. אבל בעתיד, יש הבדל ביניהם בלא“ה, כי בחסרי נו”ן, ע“פ דגושה, לא כן בגזרות זולתה. ומזה הקיש על השאר, דבמקום דאיכה למטעי, באו ע”ד השלמים.
ודע כי נמצא סגולת ההשמטה והנפילה גם לאות למ“ד, בשורש לָקַח (וי"א גם בשורש לָתַע, ומזה ושני כפירים נִתָּעוּ (איוב ד, י), הראוי בשלמות, נִלְתָּעוּ, כלומר, נעשו כמו הַמַּלְתְּעוֹת) שהוא נוהג בכל חלקיו ע”ד חסרי נו“ן. המקור לקוח, או קחת, ועם בכל”ם לקחת, והצווי קַח קְחִי. ובא ג“כ ע”ד השלמים, לָקַח פר אחד (שמות כט, א). והעתיד, אֶקַּח, נִקַּח. אחר שמצאנו יֻקַּח נא מעט מים (בראשית יח, ד), נוכל לבנות מזה כל חלקי בנין הָפְעַל ואביו ההפעיל.
עוד ראוי שתדע כי יש שרשים אשר פ“א יו”ד, לא נו“ן, ותמונת המלות הם ע”ד חסרי נו“ן, והמדקדקים קוראים להם חסרי פ”א יו“ד. וזה לשון ר"א בחור (מאמר שני ע“א ס”ו), אבל אומר אני כי אין זה רק כאשר ע”פ צדי“ק, כמו יָצַק יָצַג יָצַע יָצַר יָצַת. תאמר אֶצּוֹק רוחי (ישעיה מד, ג), אַצִּיגָה נא (בראשית לג, טו), וְאַצִּיעַה שאול (תהלים קלט, ח), אצרך בבטן (ירמיה א, ה), וַיַּצֶּת אש בציון (איכה ד, יא), בכולם הצדי”ק דגושה, מקום יו“ד פ”פ. ושורש יָצָא, יצא מן הכלל, עכ“ל. ועיין עליו מה שכתב עוד טעם לזה, בעקר הששי ס”ה. ואין זה אמת, שהרי גם שורש יָנַח, נוהג ע“ד חסרי פ”נ, וְהִנַּחְתֶּם (ישעיה סה, טו), הַנַּח לו (הושע ד, יז).
והקרוב אלי (וכ“כ רד”ק [א“ה, כוונתו למ”ש בשרשים סוף שורש נצב, ובמכלול ליק, עו, א – וראה שם ע, ב – אך המעיין שם יראה שהרד“ק כתב כן רק לגבי יצב – נצב, אך שאר השרשים הם דוקא חסרי פ”י שלא כדברי המחבר.]) כי אלה ודומיהם יש להם שנים שרשים, יָצַג גם נָצַג, יָצַק גם נָצַק (ומזה השורש נשתמשו רז"ל באמרם הנצוק והקטפרס). ואב לכולם הוא שורש יָצַב, מצאנו שם התואר ממנו נְציב מלח (בראשית יט, כו), נְצִיבֵי פלשתים (שמואל א י, ה), שהנו“ן שרשית ע”מ פְּעִיל. וכן, לדעתי, אנכי האשה הַנִּצֶּבֶת (שם א, כו) הוא ג“כ משורש נצב, ודג”ש הצדי“ק לסימן בנין פִּעֵל. כי איך יהיה מהנפעל, אם שורש יָצַב מהקל איננו יוצא (ולא נצטרך לדחוק בזה למה שכתבנו לעיל דבור שלישי אות ג') וכן כולם ע”ד זה.
ונמצא שורש אחד מזאת הגזרה, נקרא חסרי קצוות, והוא שורש נתן, שלפעמים נופלת נו“ן ראשונה, כמו אֶתֵּן, נִתֵּן. ולפעמים נופלות נו”ן האחרונה, כמו נָתַתָּ, מצרים נָתַנּוּ יד (איכה ה, ו). ולפעמים נופלות שני הנוני“ן, והיינו בהתוסף אותיות המשמשות לפני השורש גם לאחר השורש, כמו טוב תִּתִּי (בראשית כט, יט), שאין כאן משורש נתן רק תי”ו אחת, ותי"ו השני הוא ממשקל המקור, [כמו] גֶּשֶׁת.
ג. נחי פ“א אלף, יש מהם שבאים ע”ד השלמים, ולא תנוח בהם האל“ף השרשיית. והוא בשורש אָסַף בכלל, שנאמר בו בעתיד אֶאֱסֹף יֶאֱסֹף. ואולי היה כן שלא להחליפו עם שורש יָסַף מההפעיל, כי בשניהם היה נאמר יוֹסֵף, וק”ל.
ודע, כי אף שיש לאות האל“ף סגולת הנחות, איננו כן אם האל”ף היא ע“פ, אבל יבא בזה ע”ד השלמים, כמו וְדָאַג לנו (ש"א ט, ה), מציון יִשְׁאָג (עמוס א, ב). וכ“כ הראב”ע וז“ל, והאומר נם תחת נאם, הוא נם [א”ה פי' מלשון תנומה], כי לא יעלם האל“ף, ע”כ.
ונמצאת בזאת הגזרה מלה אחת זרה מאוד בדקדוקה, והיא תְּאָכְלֵהוּ אש לא נפח (איוב כ, כו). ועיין בזה בצוה“ת בל”ו מהפעלים [צוהר התיבה, תיבת הפעלים, אות לו], שנדחק. ולפי דעתי היא מהמלות הבאות ע“ד השלמים, והיה ראוי שהתי”ו תהיה בסגו“ל, כמו וַתֶּאֱהַב מיכל (ש"א יח, כ), פן תֶּאֱלַף אורחותיו (משלי כב, כה), אבל לפי שלא היה ראוי לינקד האל”ף בח“ס, שהוא שו”א נע, אחר שיש אחריו עוד שו“א נע, אשר מציאותן בזה אחר זה א”א, גם לא רצו לנקדה בשו“א פשוט, כי אז תהיה נעלמת ולא תורגש, ע”כ לקחו שו“א האל”ף ונתנוהו לתי“ו, והאל”ף הרגישו בתנועה.
ד. נחי פ“א יו”ד, אותיות אית“ן בציר”י, אֵדַע יֵדַע, ונמצא גם כן בחיר“ק, אִירָא אִינָק. ונ”ל כי בשרשים המתדמים בשיתוף שני אותיות עם איזה שורש אחר מגזרה אחרת, נקדו בחיר“ק שאחריו יו”ד, להודיע שהיו“ד היא שרשיית (לא כן הציר“י, שאין היו”ד כתובה אחריו אם לא על דרך זרות). והנה משורש יָרֵא, משתתף בשני אותיות עם שורש רָאָה, כי אם נאמר אֵרָא תֵּרָא בציר”י, יטעה הקורא ויבין שאפשר שהוא מנחי למ“ד ה”א, משורש ראה, כמו אל תרא יין (משלי כג, לא). וכן שורש יָנַק, משתתף עם שורש נָקָה, שורש יָבֵשׁ משתתף עם שורש בּוֹש מנחי עיי“ן, שורש וַיִּיטַב בעיניו (ויקרא י, כ), עם שורש טו”ב מנחי עיי“ן, שורש יָשֵׁן עם שורש שָׁנָה ועם שורש שָנַן. ע”כ בכל אלה ודומיהם אותיות אית“ן בחיר”ק גדול, שהיו“ד נמשכת ממנו ונכתבת אחריו, ובה יוכר ההבדל בין שורש זה לזולתו. [א”ה, דוק כי דבר זה הוא לתיקון הקורא, שלא יחליף, ולא לתיקון השומע, וזהו ענין מחודש.]
ה. נחי עי“ן. שם זה כולל לשרשים אשר עי”ניהם וי“ו גם יו”ד, כי שניהם באים ע“ד אחד ותמונה אחת, במה שהעי”ן נופלת גם מהמכתב בקצת חלקי הבנין, והוטלה תנועתה על האות שלפניה בנמצאים ומדברים, כי אם היה בשלמות, היה נאמר קָיַמְתָּ, עתה נאמר קַמְתָּ. והיה ראוי שגם חלק הנסתר תהיה פ“פ בפח”ח, מטעם הנ“ל, ולומר קַם קַמָּה, אבל לפי שאז היה ראוים להדגש לומר קַמּוּ, ואז לא היה הבדל בין זה ובין הכפולים, סַב סַבָּה, ע”כ הניחו הקמ“ץ על מקומה, בו יוכר ההבדל בין גזרה זו לכפולים. אבל בנמצאים ומדברים יש הבדל יותר הכרחי ומורגש בין הגזרים הנזכרים, כי בגזרת נחי עי”ן, העי“ן רפויה ושו”אית (להגביל הת“ק [א”ה, פי' התנועה קטנה של פה"פ]), ובכפולים העי"ן דגושה ומורגשת בתנועה, סַבּוֹתָ.
ובעתיד מגזרה זו, נמצא גם כן על שני משקלים הפ“פ בשור”ק גדול, תָּקוּמוּ, יָשׁוּבוּ, גם נמצאו בחולם יָחֹס על דל (תהלים עב, יג) ואל ימות (דברים לג, ו). על כן לדעתי אין לשבש נוסחאות הישנות, שנקדו פן תָּחוֹבוּ חובת גלות (אבות א, יא) החי“ת בחול”ם, כי איננו מן הזרות. בפרט שלא נמצא במקרא משורש זה בשור“ק, איך נמציא חדשות לנקד תָּחוּבוּ, כמו שעלה על דעת הוי”ץ. [ויעתר יצחק לאייזיק סטאנוב, סי' תכו. א“ה, ראה לוח ארש ח”ב אות יד, וסידור מהרש"ס עמ' 562.]
ו. גזרת הכפולים, הם אשר העי“ן ולמ”ד דומות, נראות ככפולים, ודע כי נמצאים עוד פעלים הנקראים מכופלים, והם אשר חציים הראשון דומה לחציים השני. והם חלחל, חרחר, כלכל, כרכר, קעקע, שגשג, שעשע וכיוצא. ויש עוד מין אחר מן המכופלים, והוא שנכפלה בהם ע“פ ול”פ, ולבי סְחַרְחַר (תהלים לח, יא), מעי חֳמַרְמָרוּ (איכה א, כ).
ויש עוד מין אחד, נקראים מרובעים, כלומר שיש בהם ארבע אותיות שונות שרשיות. מְחֻסְפָּס (שמות טז, יד), יְכַרְסְמֶנָּה חזיר מיער (תהלים פ, יד), פַּרְשֵׁז עליו עננו (איוב כו, יט), רֻטֲפַשׁ בשרו (שם לג, כה). אבל תדע כי אלה וכיוצא באלה הם פעלים מורכבים משני שרשים. כלל מונח שאין בלה“ק פועל יותר משלש אותיות, ע”כ מצאנו לרז"ל שדרשו מלות כיוצא באלו לשתים, לרמז שהם מורכבים ומחוברים משני שרשים.
וכ“כ הרד”ק (שנמצאים מלות מורכבות משני שרשים) פסוק כולה מְקַלְלָוְנִי (ירמיה טו, י), וז“ל, הורכבה המלה [משני שרשים] מן קלל ומן קלה, כי הם שני ענינים, הקללה היא הפך הברכה, והקלון הוא היפך הכבוד, וכן אמר הנביא, כלה מקללני ומקלני, והורכבו שניהם כאחד. ואמר במלה אחת ב' ענינים לקצר הלשון ולצחותו, והומרה ה”א קלה בוי“ו, כמנהג התחלפה במקומה, ולולי שהחליפוה לא היה ניכר במלה ענין קלה, עכ”ל.
יתר מזה, נמצא המקראות מרכיבים שני בנינים בשורש אחד, כמו יִרַדֹּף אויב נפשי (תהלים ז, ו), המלה מורכבת מן יִרְדֹּף שהוא עתיד מבנין הקל, ומן יְרַדֵּף מבנין פִּעֵל, ודגש הדל“ת יורה עליו. וכתב הרד”ק [מכלול, ליק, סט, ט] וז“ל, וטעם ההרכבה, (שדברי הנביא הם) שהאויב ירדפו ומרדף לאחרים [שיאמר לאחרים שירדפוהו] כי יִרְדֹּף יוצא לשני, האויב רודף והנביא רדוף, יְרַדֵּף יוצא לשלישי, שהאויב מרדף, ועוזריו רודפים, והנביא רדוף, ע”כ.
ז. גזרת נחי למ“ד אל”ף וגזרת נחי למ“ד ה”א, עם היות שדרך אחד לשתיהן, במה שהאות השלישי מהשורש נחה בהם, עכ“ז אינם מסכימים יחד בכמה דרכים. א', שגזרת נל”ה [נחי למ“ד ה”א], כאשר תבא בה וי“ו המהפכת העתיד לעבר, אזי נשמטה ה”א השורש לגמרי, ולפעמים גם בלא וי“ו, וַיִּבֶן שם מזבח (בראשית יב, ז), ויקן יוסף (שם, מז, כ), אל תֵּפֶן (במדבר טז, טו), וכן בפִעֵל נאמר וַתְּקַשׁ בלדתה (בראשית לה, טז). ולזה לא ידעתי מנין יצא לו לבעל תי”ט (חולין פרק ד משנה א) לומר כי מלת בהמה המקשה, הוא מההפעיל, אחר שמצאנו זאת המלה גם בפִעֵל (פוק חזי מה עמא דבר, שקורין הַמְּקַשָּׁה לא הַמַּקְשָׁה). וכן בהפעיל, וַיֶּפֶר את עמו (תהלים קה, כד), וַתֶּמֶר את משפטי (יחזקאל ה, ו). וכן בהתפעל, ותקח הצעיף ותתכס (בראשית כד, סה). לא כן בנחי ל“א, שלא תשמט האל”ף לעולם, וַיִּקְרָא אלקים (בראשית א, ה), וַיִּמְצָא דודאים (שם ל, יד).
ולכאורה הדבר מתמיה, שאם טבע האות הנח להשמט בבוא אל השורש איזה אות נוסף, מה נשתנה אל“ף מהה”א. עוד תשוב תראה, כי גזרת נחי למ“ד אל”ף לא תנוח האל“ף כי אם אחר ת”ג, קמ“ץ או ציר”י, לא זולת זה, לא כן גזרת נל“ה, שהה”א נחה בה, גם אחר הסגו“ל, עושה, אפנה. עוד זה ראה, כי בעלי האל”ף, אין בהם שום שנוי לשתתחלף האל“ף לזולתה מהאותיות הנחות, אם לא על דרך זרות, אבל בעלי הה”א, תשתנה ה“א השורש ליו”ד בנמצאים ומדברים, עָשִׂיתִי, צִוִּיתִי.
והנה הרז"ה [צוהר התיבה, תיבת הפעלים, אות ב'] אמר טעם לזה, לפי שלא תנוח הה“א באמצע תיבה לעולם, ע”כ. וטעם זקנים יקח, כי הקדמונים אמרוהו [ראה “שיטה אחרת” לראב“ע, בראשית יב, ד, ומכלול, ליק פב, א], אבל היא גופא טעמא בעי, מה נשתנה הה”א מכל שאר אותיות הנחות, במה שאסורה לנוח באמצע תיבה.
ומה שכתב הצוה“ת [צוהר התיבה, תיבת האותיות, אות ו] בזה, וז”ל, מאחר שהברת הה“א היא במדרגת המנוחה, כי היא תדמה להברת איש איף ויגע, אשר שבת וינפש בנוחו ממלאכתו, לכן לא תנוח באמצע תיבה, כי אין נכון להעמיד המבטא כ”כ באמצע תיבה, שלא תהא נשמעת כשתי מלות. וכן מה שלא יבואו שתי אותיות או“י רצופות באמצע תיבה, היינו לפי שמשך מהם כמו משך הה”א, ע“כ. ודבריו הם בלי מקום, שהרי אנחנו צריכים ליתן טעם על מה שלא תנו”ח הה“א כו', ואיך א”כ כתב לפי שהברת הה“א כו', שהרי אם תנוח, לא תהיה שם שום הברה עד שתדמה להברת איש עיף ויגע. ועוד, שאם היו דבריו נכונים, יותר ראוי שתמנע מציאת הה”א באמצע תיבה, בהיותה מורגשת בנח נראה, לפי שאז יותר דומה הברתה להברת איש עיף, ואין נכון כ“כ להעמיד התיבה כ”כ, שלא תהא נשמעת כשתי מלות, ואנחנו מצאנו הה“א מורגשת בנח נראה, אף באמצע תיבה, כמו וַיִּתְמַהְמָה (בראשית יט, טז) בָּהְשַׁמָּה (ויקרא כו, מג). אלא ודאי פטומי מילי נינהו, וא”כ גם למניעת שתי אותיות נחות רצופות באמצע תיבה, תשובתו נשארה מעל.
ולבאר וליישב בטוב טעם, צריכים אנחנו לבאר מאמר קצר מספר היצירה, שכתב בזה הלשון: בג' אמות או“י. ואמרנו שהמדקדקים הקדמונים, ומכללם החבר בס' הכוזרי [מאמר שני, סימן פ‘, ראה פי’ קול יהודה שם] והראב”ע בס' הצחות [בראש הספר], למדו מזה המאמר, לומר שהיסודות מכל התנועות הם שלשה, החול“ם והחיר”ק ופת“ח גדול, והנשארים המה מורכבים מאלה, ע”כ. והרבה קרקורים קרקרו האחרונים, לומר מאין הוציאו דבריהם אלו. אבל לדעת החכמים האלו, נאמרו בזה המאמר שבספר היצירה הנז‘, שאותיות או“י הן הנה האמות לכל התנועות הנולדות ומורכבות מאותן ההברות. וקראו לפת”ח בשם אל“ף, כי האל”ף נמשכת מהברת הקמ“ץ והפת”ח, ולחול“ם קראו בשם וי”ו, כי הוי“ו נמשכת מהחול”ם, וע“ד זה לחיר”ק בשם יו“ד. והיינו כי שמות הנקודות עצמן פת”ח חול“ם חיר”ק כו’, עדיין לא היו בימי בעל הספר (ועיין בזה בס' מסורת המסורת [לרבי אליהו בחור], בהקדמה שלישית, ובספר ערוגת הבושם פרק כ"ו). וע“כ קרא להברות כל אחת בשם האות הנמשך ממנו, כנ”ל ברור.
[א“ה, ר' אליהו בחור סבור שכל ענין התנועות אינו מסיני ושמות הנקודות אינם אלא מאחרי חתימת התלמוד. ובעל ערוגות הבושם חולק עליו לגבי הברת התנועות, אך מודה לו לגבי שמות הנקודות. וראה גם מהר”ל (תפארת ישראל פרק ס"ט). ואפילו לאור הראיות שהביאו “שם הגדולים” (חלק ספרים מערכת ט אות ו) ובעל מאור עיניים (פרק נ"ט) מהזוה“ק והתיקונים, והבהיר ומערכת האלוקות, שדרשו את שמות הנקודות, שמזה מוכח שהיו השמות האלה קיימים עכ”פ בזמן התנאים רשב“י ור' נחוניא בן הקנה, מ”מ אינו מההכרח שהיו קיימים גם בזמן בעל ספר היצירה. ובפרט לפי השיטה המייחסת אותו לאברהם אבינו ע"ה].
והנה אחר שעינינו רואות שלא אמר בעל הספר אמות אהו“י (שיצרף גם הה"א עמם) וודאי ידע שהה”א אינה נמשכת מהברות היסודות עד שתקרא בשם אֵם, ולא תשוה הה“א לאו”י רק בנחותה לבד, כלומר שלפעמים אינה מורגשת.
ומעתה נשכיל ממוצא הדברים, כי גם בענין נחותן יש ביניהם התחלפות, כי אותיות או“י בנחותם נחים הם אחר התנועה המושכתם, ונקראת בכח הברת התנועה, רק שאינה מורגשת לאוזן השומע. אבל הה”א, אחר שאינה נמשכת משום תנועה, אינה נקראת ג"כ בכח ההברה הקודמתה, אבל היא עומדת על המכתב בדרך כתיב ולא קרי, להודיע שורש המלה (או לאיזה צורך אחר).
מעתה דעת לנבון נקל, מה שתשמט לפעמים, והיינו אחר שאינה נכתבת לצורך ההברה, רק לאיזה סימן, לזה, אם יש איזה סימן להכיר שורש המלה בלא“ה, תפול לגמרי. והיינו במלת עָשָׂה, הה”א כתובה, להורות שהמלה היא מנל“ה [מנחי למ”ד ה“א], כי אם תפול, נטעה לומר שמלת עָשׂ הוא מנחי עי”ן, ע“מ קָם. אבל בעתיד, במלת תֵּפֶן, יש בלא”ה היכר שאין המלה מנחי עי“ן, כי אז היה ראוי תָּפוּן. וכן במלת וַיִּקֶּן, היה ראוי וַיָּקָּן, אלו היה מנ”ע, לית לן בה ממה שתפול הה"א לגמרי, אחר שאינה לצורך ההברה.
אבל האל“ף בנחותה, אחר שהיא נמשכת מהתנועה הקודמתה, היא כתובה לצורך ההברה ג”כ, אם באים כל השנויים שבעולם, אין מזיזין אותה ממקומה, וע"כ לא תפול במלת וַיִּקְרָא.
ומטעם זה עצמו לא תנוח האל“ף רק אחר ת”ג המושכת איזה הברה, ולא אחר ת“ק, כיון שהת”ק לא תמשיך הברת איזה אות נחה, אך תמשיך האל“ף אחריו. אבל הה”א, כיון שהיא עומדת בנחותה בדרך כתיב ולא קרי, מה לי אחר ת“ג מ”ל אחר ת“ק, תשאר על מקומה לצורך הוראתה. (ובמעט עיון יבואר מזה למה בטול הדחיק ואתי מרחיק אינו נוהג רק בה“א נחה בסוף התיבה, לא באו”י [א“ה לבד מאחדים המנויים במס”ג דניאל ה', ועוד ספורים היוצאים מן הכלל], ואין כאן מקום להאריך.) ולפ”ז ראוי ונכון הוא מה שלא תנוח הה“א באמצע תיבה, והיינו כי אחר שאינה לצורך הברת התנועה הקודמתה, אין ראוי להפסיק המלה באמצע בכתיב ולא קרי, א”ל מה שנמנו ע"פ מסורה.
ח. והנה אחר כלות באור הגזרות המיוחדות, נאמר כי יש שרשים אשר הם בלתי מיוחדות, אבל הם משותפות משתי גזרות, ואז נוהג בהן מנהג שניהם. כמו נָטָה, המלה משותפת מגזרת חסרי פ“נ ונחי ל”ה, לזה, בעתיד בקל נאמר ולא יִטֶּה לארץ מנלם (איוב טו, כט). ובהפעיל אַטֶּה, ע“מ יַפִּיל אַפִּיל. ובחיבור וי”ו המהפכת, נופלת הה“א כמנהג בעלי ה”א, וַיֵּט שמים (תהלים יח, י), וכן בחירי“ק וַיִּז מדמה (מלכים ב ט, לג). וכן בלא וי”ו ההפוך נאמר ולא אָט (איוב כג, יא). שורש נשא משותף מחסרי פ“נ ומנחי ל”א. בָּא, משותף מנחי עי“ן ונחי ל”א, ושורשו בוא. אָפָה, משותף מנחי פ“א ומנחי ל”ה, וכן אָבָה. ולזה בעתיד מהם נאמר, את אשר תֹּאפוּ (שמות טז, כג), לא יֹאבֶה (דברים כט, יט). ולפעמים תחסר האל"ף גם מן המכתב, וַתֹּפֵהוּ מצות (שמואל א' כח, כד).
ט. בבאור הכנויים. דע כי שני מיני כנויים יש, כנויי הפעלים, כנויי שמות. כנויי הפעלים, הלא המה אשר סודרו פה על הלוח, פְּקָדוֹ פְּקָדָהּ. אמנם כנויי השמות הם דְּבָרוֹ דְּבָרָהּ, ואין לנו עסק בהם בלוח הזה, אבל זכרתים לבאר ההבדל אשר יש בין הוראות ב' מיני הכנויים. והוא, כי הוראות כנויי הפעלים הוא כטעם אוֹתוֹ אוֹתָהּ, כי באמרו פְּקָדוֹ, הרצון בו, פָּקַד אוֹתוֹ, אבל הוראות כנוי השמות, הוא כטעם שֶׁלוֹ שֶׁלָהּ, מורה על הקנין של מי הוא, כי באמרו דְּבָרוֹ, עַבְדּוֹ, הרצון בו, דָבָר שׁלוֹ, עֶבֶד שֶׁלוֹ.
והנה השכל יורה, שכנויי הפעלים לא יתכנו רק בפעלים יוצאים, לא בעומדים, שהרי אמרנו כי הוראתם כטעם אותו, וכבר ידעתי שמלת את, אותו, יורה על איזה פעול, וא“כ הפעולה יוצאת לפ”ז מפועל לפעול, וזהו גדר פועל יוצא.
ואחרי שמצאנו בְּעָמְדּוֹ לפני פרעה (בראשית מא, מו), שִׁבְתִּי בבית ד' (תהלים כז, ד), שאלה הם פעלים עומדים ועכ“ז ימצא בהם כנויים, על כרחנו נאמר כי טעם כנוי פעלים עומדים הוא באמת כטעם שלו שלה, כמו כנויי השמות. ולסבה זו אינם נמצאים הכנויים בפ”ע [בפעלים עומדים], כי אם במקור. והיינו, כי המקור ושם המקרה, יבואו זה תחת זה. וא“כ הם כנויי שמות ממש, ובאמרו שִׁבְתִּי, עָמְדּוֹ, ר”ל ישיבתי, עמידתו, והיינו ישיבה שלי, עמידה שלו.
ומה שמצאנו אל תְּבוֹאֵנִי רגל גאוה (תהלים לו, יב), בני יְצָאוּנִי (ירמיה י, כ), לא יְגֻרְךָ רע (תהלים ה, ה), חשבו המדקדקים לזרים, ואמרו כי הוא מורכב מפועל ומלה, יצאו ממני, יגור עמך, תבא עלי. (ולפי מה שכתוב לעיל, דבור שלישי אות ג', כל אלה הזרים קרובים המה, ע"ש.)
וממה שאמרנו במה שקדם, יתבאר לך מהיכן יצא הענין שהמקור בכנוי יתפרש על אחד משני דרכים אם הפעולה יוצאת. כי וּמִשָּׁמְרוֹ את השבועה (דברים ז, ח), הכנוי רומז על הפועל, אולם בְּשָׁמְרָם עקב רב (תהלים יט, יב), כנוי השם חוזר על המצוות הנשמרים, והם הפעול. וזהו מה שפרש“י ג”כ, לבלתי הָפְכִּי (בראשית יט, כא), הופך אני, ור“ל, לפי שיש לפרש המלה שתהיה מתכונת הפעול, ובאור הפכי, הופך אותי, לזה כ' רש”י שאין ענינו שייך כאן, רק הבאור כאן הוא הופך אני, והוא מתכונת הפועל. והיינו כי כינוי וּמִשָּׁמְרוֹ את השבועה, אינו כטעם אותו, רק כטעם שלו, כאלו כתב ומשמירה שלו את השבועה, וק"ל.
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם
סוף הספר