שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי ביצה· רבי זאב וולף רבינוביץ'
פרק ב · הלכה ד
כל עמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא (פי' שמצורע מקריב אשמו ביום השמיני ואם סמך עליו ביום שביעי לא יצא מפני שעדיין הוא מחוסר זמן. ושיטה אחדת בבבלי זבחים ל"ג א' דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא היא ואינו צריך תיכף לסמיכה שחיטה) שלמי נדבה שסמך עליהן מאתמול יצא (פי' שאילו רצה היה יכול להקריבן מיד אחד הסמיכה) כו' עבדין לון כאשם מצורע (פי' דשלמי חגיגה נמי אם מקריבן בערב הרגל לא יצא ידי חגיגה והרי הן כמחוסרי זמן) כו' עבר זמנו נעשה כשלמי נדבה (פי' דמצורע שסמך על אשמו בשמיני והקריבו בתשיעי יצא שהרי יכול היה להקריבו בשמיני מיד אחר סמיכתו).
תאמרו בחגיגה שזמנה קבוע אמרו להן ב"ש חגיגה אין זמנה קבוע כו'. — פי' קרי כאן "חגיגה" לעולת ראייה כמו בחגיגה פ"א מ"ו מי שלא חג ביו"ט הראשון כו' דכוללין שם חגיגה וראייה יחד שדין אחד להן לענין זה, וכן בבבלי דמכילתין כ' א' הנוסח בזה: תאמרו בעולת ראייה כו' אמרו להם ב"ש אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג ביו"ט הראשון כו'; אבל חגיגה ממש מקריבין אותה ביו"ט אף לב"ש, ומפורש תנן בחגיגה פ"א מ"ג דשלמי חגיגה אף לב"ש מקריבין אותן ביו"ט וכל זה דלא כשיטת התוספות בבבלי חגיגה י"ז א' ד"ה יום טבוח.
אמר מאן דמפסק לה כב"ש מאן דקרי כולה כב"ה כו'. — צ"ל: מאן דמפסק לה כב"ה (פי' דמחלק מקרא זה "ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה'" זה היה בעצרת שבו מלך שלמה בו ביום שמת דוד, "למחרת היום ההוא פרים אלף וגו'" עניינו שגם למחרתו הקריבו קרבנות והיינו כב"ה שמקריבין ביו"ט שלמים ועולות) מאן דקרי כולה כב"ש (פי' שלדעתו ענין המקרא שהקריבו כל הזבחים והעולות למחרתו של עצרת היינו כב"ש שאין מקריבין עולות ביו"ט) ניחא עולות כו'.