שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל כג · פרט א
יבואר מקורו
א) בטור יו"ד סי' צ"ח כתב וז"ל כל שיש ששים נגד האיסור מבטלין אותו ואפי' אין הס' כולו היתר כגון קדירה שיש בה נ"ט זיתים של היתר ונפל בה ב' זיתים אחד של דם ואחד של חלב מצטרף כל אחד עם הנ"ט של היתר לבעל חבירו וכן שלשים זתים של היתר שנפל בהם כזית דם ושלשים זתים של אחרים שנפל בהן כזית חלב (ע' בש"ע ס"ט וש"ך ס"ק ל"ד ובפר"ח שם ונתערבו אלו בשוגג מותרין, וכן שלשה מיני איסורין שנתערבו זה בזה כזית מכל אחד כל שני מינין רבין על השלישי ומבטלין אותו ופטורין על שלשתן עכ"ל וכתב בית יוסף דכל זה נלמוד מדתנן בפ"ב דערלה הערלה מעלה את הכלאים כו' וגם מדאיתא בפרק התערובת דע"ח ע"א אמר ר' יוחנן הפיגול כו' ש"מ דאיסורין מבטלין זא"ז וממקומות הללו למד הרא"ש כלל ב' דינים הנ"ל וכתב דסברא הוא דכל איסור בטל כשאין יכול ליתן טעם בהיתר וטעם דם וחלב אינן שווין הרי נתבטל טעם החלב בס' וטעם הדם בס' דמה לי איסור המבטל איסור ומה לי היתר המבטל איסור רק שיתבטל טעם האיסור ולא יהיה לו עוד כח ליתן טעם בהיתר, מיהו מה שהביא בטור בשלשה מיני איסורין והיינו האי דר' יוחנן דפיגול ונותר הא ודאי דאסורין באכילה ולא בא ר' יוחנן אלא לפוטרן ממלקות הקשה הבית יוסף על הטור דלא היה צריך לכתוב דין זה כיון דלא נ"מ לן מידי בזמן הזה ואין דרכו לכתוב דינים שאינן נוהגין ובש"ע שם השמיט דין זה ולא הביא רק ב' דינים הראשונים כדאיתא וע' בטו"ז ס"ק י"ג וש"ך ס"ק ל"ד וראיתי בפליתי שם ס"ק י"ב שכתב לישב קו' זו על הטור שהביא דין זה כיון דמ"מ איסורא איכא כמ"ש הבית יוסף ואי דנ"מ במה דאיסורין מבטלין זא"ז כמו דחד בתרי בהיתר אם נתערב חתיכה האסורה בהנאה עם שתי חתיכות המותרת בהנאה דנהפך האיסור המועט באיסור הרוב והכל מותר בהנאה דזה אינו דאף הסובר דאין איסורן מבטלין זה בזה מודה בזה דלגבי איסור הנאה הנך ב' כהיתר יחשבו והוי כאיסור שנתערבה בב' חתיכות היתר אך נראה דנ"מ אם נתערב ככר של כלאי כרם בפסח בשני ככרות חמץ כיון דאמרינן חד בתרי בטיל חזר איסור להיות היתר דהמיעוט בטל לגבי רוב ונהפך לרוב וא"כ אף באיסורין דמבטל זא"ז נהפך לרוב ופסח מיניה איסור כלאי כרם ונעשה איסור חמץ וא"כ אף אם נאבד אחד מנייהו דליכא למימר דלאחר הפסח יתבטל ברוב ועבר הפסח הוי חתיכות הללו מותרין דבר תורה דאיסור כלאי כרם כבר פרח ונתבטל ויש כאן רק איסור חמץ וכאשר עבר הפסח הרי כאן ההיתר במקומו ודבר גדול השמיענו רבינו בדין זה עכ"ד ודבריו תמוהין מאד דאיך יעלה על דעת לומר דבכה"ג יהיה מותר לאחר פסח באכילה והנאה דאפי' ר' שמעון דסובר בפסחים דכ"ט דלאחר הפסח אסור רק מדרבנן מ"מ קניס משום דעבר בבל יראה והכא כיון דהיה רוב חמץ ונתבטל ככר של כלאי כרם ברוב והוי ככולו חמץ ועבר בבל יראה מן התורה ודוקא תערובת חמץ שנתבטל ברוב היתר לא קניס ר' שמעון ואפילו בטור א"ח בסי' תמ"ב שסובר בתערובת חמץ במין בשאינו מינו לא עבר היינו כגון כותח הבבלי שהוא רק לקיוהא בעלמא וכבר נתבטל על ידי רוב משא"כ הכא וגדולה מזו כתב המג"א בסי' תמ"ז סק"ח היכי שנתערב יבש ביבש חמץ במצה חד בתרי צריך לאוכלן קודם הפסח משום שהחמץ בעין אע"ג דלח בלח כשנתבטל בס' מותר לקיימו לכ"ע יבש ביבש אסור דעכ"פ החמץ בביתו מיהו לדעת הרא"ש שכתב ביו"ד סי' ק"ט דיבש ביבש שנתערב נעשה היתר גמור ומותר אח"כ לבשלן יחד ה"נ מותר לקיימו דנעשה היתר גמור מיהו לא קיי"ל הכי אלא במקום הפסד יע"ש ומכ"ש שרוב הוא חמץ.
ב) ונלענ"ד דדבר גדול דיבר דהנה נודע שנ"מ טובא בין איסורי הנאה מדאו' לאיסורי הנאה מדרבנן כדאיתא בש"ע אהע"ז בסי' כ"ח סכ"ו במקדש באיסורי הנאה דאו' לא חלין הקדושין ובאיסורי הנאה דרבנן חלין הקדושין וכתב הטור שם בשם אביו הרא"ש ז"ל במקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ששית או בשאר איסורי הנאה דרבנן מקודשת, וע' בב"ש שם ס"ק נ"א ונ"ב ונ"ג ובטור יו"ד סי' רצ"ו כתב דכלאי כרם בארץ ישראל אסור מן התורה לזורען ולקיימן ולהנות ובחו"ל אסורין מדרבנן כדאיתא במס' קדושין דל"ז וא"כ נ"מ טובא בכלאי כרם בארץ ישראל, ודוק בפליתי היטב במ"ש שנתערב בפסח וגם במ"ש דנאבד אח"כ אחד מהם דליכא למימר דלאחר הפסח יתבטל ברוב דאם נתערב לאחר הפסח או שעדיין מעורב ולא נאבד פשיטא אפילו למ"ד אין איסורין מבטלין זא"ז הכא מבטלין כמש"ל דלגבי איסור הנאה הני דמותר בהנאה כהיתר יחשבו ה"ה לענין איסורי הנאה דרבנן הני ב' דחמץ לגבי ככר מכלאי הכרם שאסור מן התורה הם כהיתר דהא חמץ שעבר עליו הפסח מותר מן התורה בהנאה וכלאי כרם אסור בהנאה וא"כ היכי שנתערב לאחר הפסח או שעדיין ביחד כל השלשה חתיכות נתבטל בכלאי כרם עכשיו וליכא נ"מ במה דהלכה כמ"ד דאסורין מבטלין זא"ז דאפי' לר' אלעזר דסובר בזבחים דע"ט דאין איסורין מבטלין זא"ז הכא נתבטל לכן מוכרח למצוא גווני שנתערב בפסח דגם החמץ אסור בהנאה מדאו' ולמ"ד איסורין מבטלין זא"ז כשנאבד אח"כ אחד מהם בפסח אזי לאחר הפסח השני ככרות של חמץ מותרין בהנאה מדאו' וחלין הקדושין כיון דאסורין רק מדרבנן ולר' אלעזר לא חלין הקדושין כיון דאין איסורין מבטלין זא"ז דאיכא איסור כלאי כרם בארץ ישראל שאסור מדאו' בהנאה, ויש להסביר דברינו דאיתא במסכת זבחים דע"ד דאסר רב טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעת ונפלה אחד לים הגדול הותרה כולן דאמרינן הך דנפלה היינו דאיסורא וכתבו תוס' ד"ה ונפלה כיון דמדאו' ברובא בטיל רק מדרבנן דבר חשיב לא בטיל לכן תלינן דאיסורא נפל, אבל בדאו' אמרינן כל דפריש מרובא דהיתרא קפריש ואיסורא ברובא איתא וכ"כ תוס' בדף ע"ג ע"ב ד"ה אלא וכן קיי"ל ביו"ד סי' ק"י ס"ז וש"ך סק"ז וא"כ הכא בנתערב ככר של כלאי כרם בב' ככרות של חמץ ונאבד אחד מהם בודאי אמרינן דנאבד מרוב חמץ דכל דפריש מרובא קפריש (דלא הוי פריש מקבוע כיון שאין איסור ניכר כמ"ש רוב קמאי ז"ל) וא"כ אי נימא דאין איסורין מבטלין זא"ז ולא נתבטל איסור כלאי ברם אזי עכשיו שנאבד אחד מהם ונשאר ב' ככרות אחת מהם הוא של כלאי כרם, וא"כ לא מבעי אם קידש בתרוייהו דבודאי לא חלין הקדושין כיון דבודאי איכא איסור כלאי כרם בחדא שאסור בהנאה מדאו' ותרווייהו אסירי בהנאה מדאורייתא מספיקא. ותו כיון דרצונה להתקדש בתרווייהו והא חד אסור בהנאה מדאורייתא ואפי' בקידש באחת מככרות כיון דהוי איקבע איסורא כמו חתיכה מב' חתיכות דלכ"ע מן התורה ספיקו לחומרא ה"נ כיון דבודאי איכא כאן ככר שאסור בהנאה מדאורייתא לא חלין ג"כ הקדושין כיון דמדאורייתא ספיקו לחומרא הוי כודאי איסור משא"כ לפסק הלכה דאסורין מבטלין זא"ז כבר נתבטל איסור כלאי כרם כשהיה מעורב אף אם אח"כ נאבד אחד מהם בפסח מ"מ לאחר הפסח הב' ככרות מותרין בהנאה מדאו' ולא אסורין רק מדרבנן כחמץ שעבר עליו הפסח דקניס ר' שמעון וממילא חלין הקדושין כן נלענ"ד ללמוד זכות על רבן של ישראל זצ"ל שלא יהיה ח"ו כטועה בדבר פשוט רק שקיצר קצת במובן ולכן דייק וכתב הרי חתיכות הללו מותרין דבר תורה, מיהו לכאורה אכתי יש לעיין דהנה באהע"ז סי' כ"ח בבית יוסף וב"ש בס"ק נ"ב כתבו בשם רא"ש דוקא במקדש בחולין בעזרה שאין לו עיקר דאו' חלין הקדושין אבל חמץ יש לו עיקר בדאו' אינה מקודשת ודוקא בתרי דרבנן בשעה ששית דאיסור חמץ דרבנן וגם חמץ נוקשה דרבנן חוששין לקדושין אבל בחמץ דאו' אף בשעה ו' דהוא דרבנן מ"מ כיון שהוא חד דאו' אינה מקודשת וא"כ אפי' בחמץ לאחר הפסח אף שאסור בהנאה רק מדרבנן מ"מ כיון דאותו חמץ היה אסור מדאו' בתוך הפסח והוי יש לו עיקר בדאו' וג"כ לא חלין הקדושין וא"כ ליכא נ"מ בין אם נתבטל האיסור כלאי כרם, מיהו יש לומר נ"מ בפשיטות לפי מאי דקיי"ל בא"ח סי' תמ"א סי"ב נוקשה אפי' בעיני' אינו אסור בהנאה אחר פסח וכתב המג"א בס"ק מ"ו הטעם שהרי לא עבר בבל יראה מן התורה וליכא למיקנסה, וע' בסי' תמ"ז במג"א ס"ק כ' ובשו"ת נודע ביהודה מה"ק חלק א"ח סי' כ"א, וא"כ נ"מ פשוט היכי דנתערב ככר של כלאי כרם בב' ככרות של חמץ נוקשה אי נימא דאין איסורין מבטלין זא"ז ולא פרח שם איסור כלאי כרם אזי לאחר הפסח אסורין בהנאה ואי נימא דבטל ברוב והוי כאילו היה כולו נוקשה דמותר בהנאה לאחר הפסח כיון דאפי' נוקשה בעיני' מותר בהנאה לאחר פסח ומוכרח ג"כ לומר דנאבד אחד מהם בפסח ואם נתערב לאחר הפסח או שעדיין מעורב ולזו נאבד פשיטא אפי' למ"ד אין אסורין מבטלין זא"ז מבטלין כיון דנוקשה לאחר הפסח מותר בהנאה בודאי בטל האיסור ברוב היתר לכן מוכרח לומר שנתערב בפסח דגם נוקשה אסור בהנאה עכ"פ מדרבנן וא"ש: