אור ברסלב
שערי תורה חלק ג כלל יט › פרט א

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל יט · פרט א

כלל יט

יבואר אי גיד הנשה עם בשר הוי מין במינו

א) גרסי' במס' חולין דף צ"ו ע"ב במתני' וז"ל ירך שנתבשל בה ג"ה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת וכתב רש"י וז"ל רואין כאילו הירק לפתות והגיד בשר ואילו הי' נותן טעם בשר כשיעור הגיד בלפתות הירך אסור דשיעורין הל"מ וגמירי דבהכי משערינן ואעפ"י שאילו הי' כרוב או קפלוט הי' צריך פחות או יותר עכ"ל ובדף צ"ז ע"ב בתוס' זצ"ל כתבו דבשר בלפת הוי ששים וכ"כ רש"י בדף פ"ט ע"ב ד"ה אם יש בה בנותן טעם וז"ל שעירו חכמים בששים כל נותן טעם סתם יע"ש והנה בספר פרי חדש בסי' צ"ח ס"ק ז' כתב בפשיטות דגיד עס בשר הוי מב"מ, מיהו בספר כנסת הגדולה ביו"ד סי' צ"א בהגהות ב"י ס"ק ע"ה כתב בשם ספר דמשק אלעזר דג"ה עם בשר שני מינים כן מוכח בפ' ג"ה ומדברי רש"י בירך שנתבשלה עם גידה יע"ש והנה הפר"ח מביא ראי' מהא דאיתא בירושלמי במס' נדרים הובא בב"י יו"ד סי' רי"ז בנודר מן הבשר אסור בגידין בגידין מותר בבשר והטעם אעפ"י שבשר אינו בכלל גידין מ"מ גידין בכלל בשר ויש לדחות שאני נדרים דאזלינן אחר לשון בני אדם ובלשונם גידין בכלל בשר אבל בלשון תורה אינו בכלל בשר כדמוכח ברמב"ם בפ"ח ממאכלות אסורות ה"ח וע' בהה"מ שם שמקורו במס' חולין דף קי"ז ע"ב וכ"כ רמב"ם בפ"ט ממ"א ה"ז וכן קיי"ל ביו"ד סי' פ"ז ס"ז דבע"כ גידין אינן בכלל בשר (ומ"ש הש"ך שם בס"ק כ"ב ופר"ח ס"ק כ' ניהו דפטור ממלקות מ"מ אסור בין לאכילה בין לבישול היינו מדרבנן כמ"ש בשפתי דעת ס"ק כ"ב) מיהו יש לומר דהנה רמב"ם כתב הטעם דפטור משום שאין ראוין לאכילה והיינו בגידין שאין בהם טעם והוא עץ בעלמא וא"כ הרמב"ם שפיר כתב וכייל כל הגידין כיון דסובר להלכה דגם בג"ה אין בגידין בנ"ט כמ"ש בפט"ו ממ"א ה"ט. וא"כ שפיר יש לומר למ"ד יש בגידין בנ"ט יש לו טעם בשר ומיקרי מב"מ וע' בש"ך יו"ד סי' צ"ח ס"ק ו' דהוכיח לשער בששים אזלינן בתר טעמא אם הטעמי' שווין וכ"כ פר"ח שם וע' בפליתי סי' צ"ח ס"ק ד' שדבריו תמוהין שהביא בשם פר"ח להיפך ממ"ש בעצמו:

ב) ולכאורה יש להוכיח מלשין מתני' הנ"ל דבע"כ גיד עם בשר הוי מבשא"מ דאף שיש בו טעם אין בו טעם בשר דיש לדייק מה שרבינו הקדוש מאריך בלשונו ואמר אם יש בה בנותן טעם ה"ז אסורה דהו"ל לומר בקיצור בזה הלשון ירק שנתבשל בה גיד משערין אותה כבשר בלפת ועיינתי בפי' משניות לרמב"ם שכתב פירוש מדוייק וז"ל מה שאמר כבשר בלפת רוצה לומר שיתן בו טעם כדי שימצא טעמו בחיך כמו שימצא אדם טעם הלפת המבושל בבשר לפי שהבשר נותן טעם בלפת יותר משאר צמחים עכ"ל ונראה שהבין הפירוש מה דאיתא במתני' אם יש בה בנ"ט כו' ר"ל שיטעום העכו"ם לכן אמר בנ"ט ומה שביאר כבשר ולפת רצה לבאר שיטעום בחיך כטעם בשר בלפת ור"ל שאין טעם איסור אוסר התערובת רק טעם ממש כבשר בלפת ולא טעם קלוש וכמ"ש הטור יו"ד סי' צ"ח בשם רשב"א בטעימת קפילא שאין צריך שיהיה אומן בכך אלא אפי' סתם בני אדם וכל טעם שאינו נרגש לסתם בני אדם והוא טעם קלוש לא אוסר ובב"י שם כתב שרמב"ם בפט"ו ממ"א סובר שאין צריך קפילא ועל כל עכו"ם סומכין עליו אעפ"י שאינו קפילא וגם הוכיח הב"י דרמב"ם שם סובר דכל מבשא"מ דאפשר למיקם אטעמא לא שרי' אלא ע"י טעימת עכו"ם וא"כ דברי רמב"ם מדוייקים, ונשמע דסובר גיד עם בשר הוי מבשא"מ לכן אפשר בטעימת עכו"ם וזהו דלא כפר"ח שכתב בפשיטות דגיד עם בשר הוי מב"מ. וכן מצאתי בספר ראש יוסף שכתב כן בכוונת רמב"ם וא"כ לשיטת רמב"ם מדוייק מה דאיתא במתני' אם יש בה בנ"ט. ומוכח דג"ה הוי מין בשאינו מינו.

ג) והנה רש"י בדף כ"ט ע"ב על מתני' דירך כתב וז"ל יש בה בנ"ט שיערו חכמים בששים כל נ"ט סתם עכ"ל וכתב הפליתי בסי' צ"ת סס"ק ד' דבע"כ רש"י סובר דגיד עם בשר הוי מב"מ דאל"כ קשה הא רש"י סובר במבשא"מ לא סמכינן אששים לחוד וצריך קפילא ג"כ אע"כ דהוי מב"מ יע"ש, מיהו לענ"ד לא מוכח כלל דיש לומר דרש"י מפרש כרמב"ם שמה שאמר אם יש בה בנ"ט ר"ל קפילא טועם אך על קפילא לבד לא סמכינן. ומבאר המשנה דאנן משערין אותה כבשר בלפת ר"ל ששים ותרווייהו בעינן ששים וקפילא ומדוייק מה שאיתא משערין ולא פי' בזה כרמב"ם דקאי על העכו"ם שמשער ומ"ש רש"י כל נ"ט הוא בששים משום דבאמת כבשר בלפת הוא ששים מיהו באמת מסתבר דבריו בכוונת רש"י כיון דפירש כן על הא דאיתא אם יש בה בנ"ט ולא פי' כן על מה דאיתא אח"כ כיצד משערין כבשר בלפת משמע דהבין מה דאיתא בנ"ט ר"ל ששים ולא צריך קפילא ובע"כ מוכח דסובר דג"ה עם בשר הוי מב"מ כמ"ש הפליתי:

ד) מיהו לכאורה קשה על רש"י גופא מי דחקו לפרש כן דלפי הבנתו קשה יתור לשון המשנה דהו"ל לומר בקיצור משערין כבשר בלפת דלמא באמת גיד עם בשר הוי מבשא"מ דהא לא מוכרח בש"ס אי הוי מב"מ או לא ויהיה הפי' במתני' מדוייק שר"ל שיטעום עכו"ם אם יש בו טעם ואף אם אומר שאין בו טעם בעינן ששים והיינו כבשר בלפת דהוא ששים. ולכאורה יש לומר דרש"י דייק כן מדברי רבא שאמר בדף צ"ב ע"א דהוי קשה ליה מהא דאי' קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט מאן טעים ליה בשלמא תרומה טעים ליה כהן אלא בב"ח מאן טעי' ליה עד דשמע דאמר ר' יוחנן דסמכינן אקפילא הא מוכח כן ממתני' דאיתא אם יש בה בנ"ט דפירושו שטועם אחד ובע"כ סמכינן על עכו"ם, ואין לומר כמ"ש פליתי דמעיקרא היה סובר דלא מהני טעימת עכו"ם כיון דטעם כעיקר דאו' אין עכו"ם נאמן במסל"ת כמ"ש הש"ך בסי' צ"ח ס"ק ב' ובבשר בחלב לכ"ע טכ"ע דאו' סי' סובר שאין עכו"ם מסל"ת נאמן לכן לא מצי למיפשט ממתני' דרש"י לשיטתו לקמן דף צ"ח ע"ב ד"ה לטעם סובר רבא טכ"ע בשאר איסורין לאו דאו' לכן נאמן דז"א דא"כ אכתי קשה האיך פשוט מר' יוחנן דמהני טעימת עכו"ם בדאו' הא כילכם באילפס פי' רש"י שקץ דגים קטנים באילפס של בשר והוא שאר איסורין ואכתי לא נשמע דסמכינין על עכו"ם בב"ח דלכ"ע טכ"ע דאו' אע"כ דרבא הבין מה דאיתא במתני' בנ"ט היינו ששים ושפיר כתב רש"י.

ה) אך קשה לפי' רש"י מיותר מה דאי' במתני' אם יש בה בנ"ט ונראה דרש"י סובר כמ"ש הג"א וז"ל מדקאמר אם יש בה בנ"ט משמע שאם יש בירך עצמה בנ"ט אעפ"י שהמים שמתבשלים בהם היו מבטלין נתינת הטעם אפ"ה אסור הירך וכן הדין בכבד הדבוקה בחתיכה אם אין ששים בחתיכה לבטל הכבד צריך ששים בכל החתיכה אבל אם אין הכבד דבק בחתיכה דומיא דטיפת חלב אין צריך ששים אלא כנגד האיסור עכ"ל וע' בש"ך יו"ד סי' ק' סק"ח שכתב הסוברים דס"ל באיסור דבק אמרינן חנ"נ הוציאו דין זה מדאיתא במתני' יש בה בנ"ט. וא"כ לא מיותר לפ"ז מיושב מה דפי' רש"י בדף פ"ט ע"ב בקו' הש"ס וסבר תנא דידן אין בגידין בנ"ט והתנן ירך כו' אם יש בה בנ"ט וע"ז פי' כל נותן טעם בששים דהוא למותר דבלא"ה מובן קו' הש"ס יותר הו"ל לפרש במתני' בדף צ"ו לפרש כוונת המתני'. ובהנ"ל ח"ש דיש לומר דהוי קשה לי' קו' תוס' שם בד"ה אם דלמא אסורה משום שמנו של גיד אבל בגידין אין בהם בנ"ט ותירץ שכתבו בשם רבינו מאיר ז"ל דאין להחמיר ולאסור בשומן הגיד כיון שהגיד עצמו אינו אוסר לית ליה לרש"י כדאי' בדף צ"ט ע"ב ברש"י ד"ה והילכתא שכתב דשמנו אוסר אף דאין בגידין בנ"ט עיין תוספת ד"ה והילכתא וכדי לתרץ קושית תוספת יש לומר דסובר כפוסקים דאמרינן באיסור דבוק חנ"נ וע' ביו"ד סי' ע"ב ס"ג וש"ך ס"ק ח' מיהו בדעת הטור שם כתב הטו"ז בסק"י דלח אמרינן באיסור דבוק חנ"נ רק באיסור דאו' ולא באיסור דרבנן וא"כ ממילא ל"ק קו' תוס' דאם האיסור הי' משום שומן הגיד לא הי' מדוייק מה דאיתא אם יש בה בנ"ט דהא בדרבנן לא אמרינן חנ"נ וכן מצאתי בספר ראש יוסף, מיהו אי נימא דגיד עם בשר הוי מבשא"מ לא הוי קשה קו' הש"ס דהוי מצינן לומר דבאיסור דבוק לא אמרינן חנ"נ ומה דהאריך רבינו הקדוש ואמר אם יש בה בנ"ט ר"ל טעימת קפילא וגם ס' בעינן והיינו כבשר בלפת וא"כ הו"מ לפרושי דקאי על שומן הגיד דהא הסוברים דלא אמרינן חנ"נ באיסור דבוק בע"כ לא דייקו הני תיבת אם יש בה רק מיתור הלשון שפיר הי' מוכח דבע"כ אמרינן חנ"נ באיסור דבוק ואי נימא דהוי מבשא"מ מדוייק היטב וליכא יתור דר"ל דבעינן טעימת עכו"ם וס' לכן כתב רש"י הפי' נ"ט הוא בס' וא"כ קשה דהו"ל לקצר ולומר משערין כבשר בלפת אע"כ דקמ"ל דבאיסור דבוק אמרינן חנ"נ וא"כ אי אפשר לוקמי בשומן הגיד כיון דאיסור מדרבנן ל"א חנ"נ ושפיר מקשה הש"ס וא"ש ודוק:

ו) ולכאורה קשה לשיטת רמב"ם בפי' מתני' דירך הנ"ל דהנה תוס' כתבו בד"ה אם יש בה וז"ל לאו בגיד לחודא משערינן דכדי קליפה שסביביו מסייע לגיד לאיסור משעה שנמלח נאסר כדי קליפה ולפי' רבינו אפרים שפי' דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר בחלב א"ש יע"ש, וא"כ להחולקי' על רבינו אפרים וסוברים דאמרינן חנ"נ בכל האיסורין בע"כ הפי' כבשר בלפת כפשוטו דאנן משערינן בששים אבל לרמב"ם דקאי על טעימת העכו"ם שהוא משער הטעם כבשר בלפת קשה האיך יוכל להבחין דאף שלא יהי' ניכר טעם הגיד בירך מ"מ כיון דצריך שיהי' בטל טעם של קליפה מירך הנאסר מגיד מחמת מליחה. והא טעם קליפה האסורה שוה עם בשר הירך וחתיכות ורוטב דהכל הוא מין בשר ואי אפשר להבחין הטעם לכן נראה דבע"כ רמב"ם סובר כרבינו אפרים ובבית יוסף בסי' צ"ב כתב בשם הה"מ שנראה דרמב"ם סובר כרבינו אפרים מדלא כתב כן בשאר איסורין ומפי' משניות מוכח דסובר כן וא"ש,

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה