שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל יד · פרט ד
יבואר ביאור סוגי' הש"ס במס' פסחים ד"ט עפ"י האי כללא דס"ס נגד רוב:
י) גרסינן שם וז"ל אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, דא"כ מחצר לחצר, ומעיר לעיר אין לדבר סוף ואיתא בגמ' וז"ל טעמא דלא חזינא הא חזינא דשקיל חיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה מי לא תנן מדורת כותיים טמאים וכמה ישהא הכותי במדור ויהיה המדור צריך בדיקה ארבעים יום כו' וכל ויקום שחולדה וחזיר יכולין להלך אין צריך בדיקה אמר ר' זירא ל"ק הא בבשר הא בלחם בבשר לא משיירא בלחם משיירא אמר רבא האי מאי בשלמא התם אימור הוי אימור לא הוי ואת"ל הוי אימור אכלתי' אבל הכא דוודאי חזינא דשקיל מי יימר דאכלתיה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי וכתב רש"י וז"ל האי מאי כלומר מאי קו' אי נמי אורחא דמשיירא בבישרא ליכא לן למיחש התם מידי התם חששא בעלמא אימור הוי אימור לא הוי הילכך היכי דשכיחי חולדה תלינן לקולא ואמרינן את"ל הוה אימור אכלתיה וספק אכילה יכול להוציאנו מידי ספק השלכה אבל הכא גבי חמץ דקשיא לך היכי דחזינן דגררה נמי נימא אכלתיה ודאי הוי מי יימר דאכלתיה הוי ספק ביעור ודאי חמץ היה כאן ואין ספק היתר מוציא את הבית הזה מידי ודאי איסור יע"ש ולכאורה קשה טובא על המקשן דקארי לי' מאי קארי ליה וכ"נ קשה על ר' זירא האיך נעלם ממנו תי' רבא דהא האי כללא דס"ס הוא פשוט בכל הש"ע באין חולק ודוחק לומר דהמקשין ור' זירא היו סוברים כקו' תוס' בד"ה ואת"ל דלא מהני ס"ס ברשות היחיד אפילו בספק הרגיל לכן הוכיח דבע"כ ס"ל דוודאי אכלתיה לכן הוי קשה להו גם בחמץ נימא ודאי אכילה מוציא מידי ודאי חמץ דכל זה דוחק ולכאורה עלה בדעתי לומר דהנה הש"ך ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס הביא דעת פסקי מוהרא"י סי' מ"ז דסמכינן על ס"ס אפילו היכי דאפשר לברורי ע"י טירחא ואין צריך לברורי אבל דעת רשב"א במס' חולין דף נ"ג דכל היכי דאיכא לברורי אפילו דאיכא טירחא צריך לברר ולא סמכינן על ס"ס וא"כ י"ל בזה נחלקו המקשין היה סובר דלא סמכינן על ס"ס היכי דאפשר לברורי אפילו היכי דאיכא טירחא לבדוק לכן סובר דבע"כ סובר מתני' דמדורות כותיים דוודאי אכלוהו דאם היה ספק היה צריך בדיקה אף דאיכא ס"ס לכן מקשה שפיר כיון דוודאי אכלוהו מה בכך דחזינא דשקיל חמץ הא ודאי אכילה מוציא מידי ודאי חמץ כמו במדורות כותיים וכן היה סובר ר' זירא לכן מוכרח לתרץ ולחלק דשאני החם בבישרא דוודאי אכלוהו דאם הי' ספק אף דאיכא ס"ס מ"מ כיון דאפשר בבדיקה מבררינן אע"כ דאמרינן דוודאי אכלוהו והוי קשה ליה ממתני' מה בכך דחזינא דשקיל חמץ מ"מ ודאי אכילה מוציא מידי ודאי חמץ לכן מוכרח לחלק בין בישרא ללחם דלחם משיירא אבל רבא סובר אף דאפשר לברר ע"י בדיקה מ"מ סמכינן על ס"ס ואין צריך לברר ושפיר קאמר האי מאי ולפ"ז מיושב קו' מוהרש"א שה"ק דעל גוף מתני' הו"ל להקשות למה לי הטעם דאין לדבר סוף בלא"ה ג"כ אין צריך בדיקה כיון דלא חזינא דשקיל איכא ס"ס דז"א דמקשין ור' זירא הוי ס"ל טעמא דמתני' כיון דאפשר לברר ע"י בדיקה לא מהני ס"ס לכן מוכרח לומר הטעם דאין לדבר סוף (וא"כ לכאורה קשה על פוסקים זה נחלקו הא בדין זה נחלקו ר' זירא ורבא):
יא) אמנם קשה דהנה רשב"א בסי' ת"א כתב דספק ספיקא הוא מטעם רוב דספק אחד משווי פלגא ופלגא ואידך גורם שהיה רוב הא הלכה פסוקה בש"ס דסמכינן על רוב ולא בדקינן אחר י"ח טריפות ואמאי כתב רשב"א דצריך בירור והנה עיינתי במקור הדין ברשב"א והוא במס' חולין דף נ"ג ע"ב דנחלקו רב אמר אין חוששין לספק דרוסה ושמואל סבר חוששין לספק דרוסה ומוקי פלוגתייהו בעל ארי ואיהו שתיק ואינהו מקרקרין מר סבר מעשה קא עביד בהו ומר סבר מחמת ביעתותא קא עבדי וכתב רשב"א וז"ל אע"ג דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי הא פסיק אמימר בהדי' כשמואל אלא דקשה לי היכי דאיכא שוורים הרבה במקום אחד ועל ויתיב ארי בינייהו ואיהו שתק ואינהו מקרקרין אמאי צריכין בדיקה דהא ס"ס הוא דכל חד וחד איכא למימר שמא לא דרס זה דהא ליכא למיחש דודאי כולהו דריס להו דלא די לנו שניחוש לספק דרוסתו ונעשה הספק כודאי משום דשתיק ואינהו מקרקרין אלא שנאמר שכולן דרס וכיון שכן איכא למימר שמא זו לא דרס ואת"ל דרס אימור דרס שלא כנגד החלל שאין דריסה פוסלת בו ושמא יש לומר דלא שרינן ס"ס אלא היכי דלא אפשר לעמוד על בוריו של דבר אם הוא אסור או מותר אבל במקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין וכן הדין נותן עכ"ל ואולם קשה כנ"ל אמאי צריך לברר ניהו דאיתרע החזקה מה שהי' בחזקת שאינה דרוסה דהיינו חזקה קמייתא וגם רוב חיות בחזקת שאינם דורסים כמ"ש הש"ך בסי' נ"ז ס"ק ל' דכיון שאיהו שתיק ואינהו מקרקרין איתרע החזקה ורובא כיון דנעשה מעשה שראוי' להסתפק כמ"ש בס"ד בכללי חזקות שדעת הרבה מקמאי ז"ל דלא הוי חזקה וכן איתרע הרוב מ"מ קשה כיון דאיכא ס"ס למה צריך בדיקה הא לא בדקינין אחר י"ח טריפות וסמכינן על רוב וה"ה ס"ס דהוי כרוב, ומצאתי בספר ראש יוסף שהקשה כן והניח בצ"ע לכן נראה בכוונת רשב"א דסובר כשיטת הפוסקים המובא בש"ך יו"ד סי' נ' ס"ק ג' דבחזקה אזלינן בתר שעה שנולד הספק והיינו מחיים כמ"ש רמ"א ומחזיקין מאיסור לאיסור אחר כמ"ש רשב"א במס' יבמות דף ל"א ובמס' חולין דף ט' ע"א וה"נ כיון דאיכא חזקת איסור אמ"ה כמ"ש רש"י במס' חולין דף ט' או חזקת אינה זבוחה כמ"ש תוס' במס' ביצה דף כ"ה ע"א מחזיקין מאיסור זה לאיסור דרוסה כיון שנולד ספק דרוסה בעוד שאיסור ראשון היה עליו אף כשנפקע איסור ראשון כשיהיה נשחטה מ"מ מחזיקין לאיסור אחר ויש לומר דסובר כמ"ש מג"א בסי' תל"ז ס"ק ד' היכי דאיכא חזקת איסור המתנגד לרובא ואפשר לברר צריך לברר ולא סמכינן על רובא אפי' היכי דאיכא טירחא לכן סובר רשב"א בספק דרוסה אף דאיכא ס"ס המתנגד לחזקת איסור ורשב"א בסי' ת"א הובא בש"ך בכללי ס"ס ס"ק כ"ז סובר דמהני ס"ס נגד חזקת איסור היינו היכי דאי אפשר לברורי משא"כ הכא דאפשר לברורי ע"י בדיקה לא סמכינן על ס"ס הסותר לחזקת איסור ול"ד להא דאין בודקין אחר י"ח טריפות דליכא חזקת איסור המתנגד לרובא וא"ש ול"ק על רשב"א וראיתי בפרי חדש בכלל י' ס"ק ב' שכתב דרשב"א חזר מדין זה כדמוכח מדבריו בתה"א דף ל"ה ע"א שמתיר סירכא תלויה בלא בדיקה משום ס"ס וכן שם בדף מ"ה תי' תירץ אחר לקו' הנ"ל והעלה הפר"ח ג"כ להלכה דסמכינן על ס"ס אף דאפשר לברר ע"י בדיקה שוב ראיתי בשו"ת נב"י מה"ק חלק יו"ד סי' נ"ז שהוכיח בדעת רשב"א בחידושיו הנ"ל לחלק בין היכי שנולד הספק מחיים דליכא חזקת היתר לבין היכי דאיכא ריעותא מחיים מחמת ראי' הנ"ל דהא לא בדקינן אחר י"ח טריפות יע"ש באריכות וכ"כ בס' שער המלך בפ"י מהל' מקוואות כלל ג' והנאני שכוונתי לדעת הגדולים בס"ד וע' בס' חוות דעת סי' ק"ז ס"ק א' וא"כ לפ"ז נסתר תי' הנ"ל על המקשין ור' זירא כיון דקיי"ל דלא בדקינן אחר י"ח טריפות וכתב מג"א בסי' תל"ז ס"ק ד' הנ"ל הטעם כיון שעומדת בחזקת היתר ולא היה מעולם חזקה המתנגד וא"כ קשה הא גם הכא במדורת כותיים ליכא חזקת איסור כיון דאיכא ספק אם הפילה שם או לא ואדרבא דאיכא לבית חזקת טהרה כמו כל חזקה קמייתא הנזכרים בש"ס דהא היה פעם אחר בוודאי טהורה ואמאי לא מהני ס"ס הא בכ"מ סמכינן על רובא אף דאפשר לברורי היכי דליכא חזקת איסור המתנגד ואף דאיתא במס' יבמות דף קי"ט ע"א דרוב נשים מתעברות ויולדת מ"מ ליכא רובא שסוברים נפלים אדרבא רובן יולדין ולד של קיימא וליכא חזקת איסור ואדרבא, חזקת היתר מסייע לס"ס והיכי דאיכא רובא וחזקה בהדדי מוכח להדי' בש"ס דאין צריך לברורי אפילו היכי דליכא טירחא ומכ"ש היכי דאיכא טירחא והא ס"ס הוא מטעם רוב וראיה לדברינו, מהא דאיתא במס' נדה דף ט"ו ע"א במתני' כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאין מן הדרך נשיהן להם בחזקת טהרה וכן קיי"ל ביו"ד סי' קפ"ד סי"א באם שהתה אחר וסת שיעור שתספור ותטבול אין צריך לשאול אותה דמוקמינן להאשה בחזקת טהרה וקשה הא אפשר לברורי ע"י שאלה מ"ש משוחט דלא סמכינן על רוב מומחין כיון דאפשר לברורי מכ"ש חזקה ולפמ"ש מג"א בסי' תל"ז הנ"ל א"ש אבל לפמ"ש מג"א בסי' ח' וטו"ז ס"ק ל"ט קשה אע"כ שאני התם דאיכא נמי ס"ס כדאיתא בגמ' שם ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה דלמא טבלה המסייע לחזקת טהרה בכה"ג לכ"ע אין צריך לברורי וכ"כ נמי בס' מנחת יעקב סי' קפ"ח ס"ק א' ועי' בפרי מגדים יו"ד בשפתי דעת סי' א' ס"ק ד' ובשגם דמוכח ממאי דקיי"ל בדקי נן אחר י"ח טריפות דסמכינן על רובא לחודא היכי דליכא חזקת איסור המתנגד מכ"ש הכא דאיכא ס"ס דהוי רובא בצירוף חזקת היתר דהיינו חזקת הבית וכמו כן קשה לפמ"ש הפר"ח באו"ח סי' תל"ח ומנחת יעקב בכלל נ"ט ס"ק מ' הטעם שסומכין על רוב בהמות כשירות ולא בדקינן אחר י"ח טריפות כיון דהוי טירחא והא בדיקה הוי טירחא וא"כ הדק"ל על המקשין ור' זירא האיך נעלם מהם קו' רבא הא פשוט בכל הש"ס דס"ס מהני ומ"ש בצל"ח דהמקשין הבין דוודאי איכא שם נפל והתרצין חידש לו דהוא ספק במכ"ת הוא דחוק וגם מוהרש"א לא הבין כן כמ"ש הוא זצ"ל בעצמו:
יב) ולולי דמסתפינא הייתי מפרש פי' חדש בש"ס ויהיה מיושב קו' הנ"ל דהנה יש לדקדק (א') דאיתא שם וז"ל טעמא דלא חזינא דשקיל הא חזינא דשקל חיישינן אמאי לא מבאר ולומר דשקיל חמץ (ב') יל"ד בדברי רבא דאמר וז"ל אבל הכא דודאי חזינן דשקיל מי יימר דאכלתיה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי וודאי עכ"ל הני ג' תיבות הוי ספק וודאי הם מיותר דפשיטא דהכא הוא ודאי וסגי לומר אבל הכא דחזינא דשקיל מי יימר דאכלתיה ואין ספק מוציא מידי וודאי, לכן נראה ליישב עפ"י הקדמות ידועים דהנה איתא במס' פסחים דף ז' ע"א וכן קיי"ל בא"ח סי' תמ"ו ס"ד במצא פת בפסח בביתו ואינו יודע אם הוא וחמץ או מצה מותר אפי' באכילה דאזלינן בתר בתרא והטעם מבואר שם דמסתמא בדקה אור לי"ד והאי דבתרא מצה הוא ע' ברש"י שם ד"ה בתר ובפרי חדש שם ונראה להדי' מש"ס ופוסקים שם אם מצא פת קודם חג הפסח סמוך לפסח ממש קודם שבדק החמץ ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה אף שדרך להכניס באותו חדר מצות כיון שהוא סמוך לחג מ"מ צריך לבער אותו פת ואין רשאי להניח בביתו בפסח כיון דרוב פת שקודם החג הוא חמץ אזלינן בתר רוב שתא ואף דעכשיו בחדר זה הדרך להניח ג"כ מצה מ"מ רוב שתא עדיף וראיה ברורה לזה מהא דאיתא שם וז"ל מעות שלפני סוחרי בהמה לעולם מעשר בהר הבית חולין בירושלים בשעת הרגל מעשר בשאר ימות השנה חולין ואמר ר' שמעי' מ"ט הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום וכתב רש"י וז"ל בהר הבית לעולם חולין ואפי' בשעת הרגל שיש מעות מעשר מרובין בירושלים ממעות חולין לא מספקינן להו במעשר דאזלינן בתר רוב שתא ואמרינן לא האידנא נפל אלא מקודם הרגל ובירושלים בשאר ימות השנה חולין דרוב מעות העיר חולין ובשעת הרגל מעשר כדמפרש טעמא מ"ט בשעת הרגל מעשר ולא אמרינן קודם הרגל נפל כדאמרן בנמצא בהר הבית הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום ואי נפל קודם הרגל הוי משתכח בשעת כיבוד אבל בהר הבית מתוך שהוא משופע והרוח מכבדתו מעפרו ועוד שאין אדם נכנס באבק שעל גבי רגליו ואינן עשוין להתכבד יע"ש נתבאר היכי שאינו מתכבד אזלינן בתר רוב שתא ולפ"ז נראה קודם שבדק הבית מחמץ אם נמצא סמוך לבדיקה או בשעת בדיקה פת שיש לנו ספק אם הוא חמץ או מצה אף שבחדר הלז מכניסין בימים האלה מצה כיון שהוא סמוך לפסח מ"מ אזלינן בתר רוב שתא ואמרינן שמונח כאן מזמן כביר והוא חמץ ודאי וצריך לבער וכשאינו מבער עובר על לאו ב"י וב"י ולא שייך לומר דהוי קבוע והוי כמחצה בין לקולא ובין לחומרא כדאיתא במס' כתובת דף ט"ו דז"א דקבוע הוי כט' ציבורין של מצה ואחד של חמץ או להיפך ואתי עכבר ושקיל ולא ידעינן מהיכי כדאיתא שם דאיסור ניכר לעצמו והיתר ניכר לעצמו כמ"ש תוס' שם משא"כ היכי דאין, איסור והיתר ניכר לא הוי קביע ואזלינן בתר רוב וא"כ בכה"ג כיון שבדיקה הוא במקום שמכניסין בו חמץ אף שאינו יודע היכן מונח א"כ אין האיסור ניכר לא שייך קבוע דמהאי טעמא לא שייך קבוע גבי מעות הנ"ל וזה פשוט, ובלא"ה משכחת ג"כ גווני דאיכא רוב חמץ דאיתא שם תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקיל ולא ידעינן אי מצה שקיל אי חמץ שקיל היינו תשע חניות פירש ואתו עכבר ושקיל היינו סיפא דתנן תשע חניות כולן מוכרת בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב והקשו בתוס' ד"ה היינו וז"ל וא"ת כי אתי עכבר ושקיל מהני ציבורין אמאי חשיב לי' קבוע מ"ש נמצא בפי עכבר מנמצא ביד עכו"ם דבמס' חולין דף צ"ה ואומר ר"י דהכא מיירי בשראינו שלקח מן הקבוע שנולד הספק במקום הקביעות אבל אם לא ראינו הו"ל כפירש דאזלינן בתר רובא יע"ש וכ"כ המג"א בסי' תל"ט ס"ק א' דוקא שנטל בפנינו דהיכי דנטלו עכבר שלא בפנינו והלך לבית בדוק הוי כפירש ואזלינן בתר רובא והנה כמו דאמרינן קבוע היכי דאיכא רוב מצה ה"ה להיפך היכי דהוא רוב חמץ וע' בחק יעקב שם ס"ק ג' וא"כ היכי דאיכא ט' ציבורין של חמץ ואחד של מצה ושקיל מאחד מן הציבורין והנטילה משם היה שלא בפנינו ואח"כ הלך העכבר עם מה שנטל לחדר אחד הנבדק מחמץ צריך לחזור ולבדוק כיון דפירש שלא בפנינו אמרינן כל דפריש מרובא דחמץ קפריש וז"ב והנה אי אמרינן ס"ס נגד רוב כתבתי בפרט ב שנחלקו בזה רמב"ם וראב"ד וכתבתי בכלל א' פרט ב' ראב"ד סובר כסברת הרא"ש המובא בשיטה מקובצת במס' ב"מ דף ז' דרוב מצד סברא החיצונה הוא ספק והתורה עשאו לודאי וחידש הוא שחידשה תורה ואין, לך בו אלא חידושו היכי דהוא רק ספק אחד אבל היכי דאיכא ס"ס כיון שיש עוד ספק מהני אפילו נגד רוב דבכה"ג לא אמרה תורה שיהיה כוודאי ונשאר על סברא חיצונה דהוא ס' והוי ס"ס מעלי' אבל רמב"ם י"ל דסובר כתוס' דרוב מצד סברא הוא ודאי לכן לא מהני ס"ס נגד רוב דהאיך נוכל לחשוב לספק כיון דיש נגד ספק זה רוב דהוא כוודאי ולא נשאר רק ספק אחד וסד"א לחומרא יע"ש באריכות:
יג) לפ"ז יש ליישב הסוגי' ונראה כוונת המקשין דקאמר טעמא דלא חזינא דשקיל הא חזינא דשקיל חיישי' ובעי בדיקה אין הכוונה כפשוטו דחזינן דשקיל חמץ דבכה"ג הוי ידע מדברי רבא דלא דמי למתני' דמדורת כותיים דהתם איכא ס"ס והכא איכא רק ספק אחד ואין ספק מוציא ודאי רק די"ל דקו' הש"ס הוא באופן אחר כיון דבמתני' איתא אין חוששין שמא גיררה חולדה משמע דוקא היכי דלא חזינן דשקיל ולא היה שום ריעותא וספק לפנינו בכה"ג אין חוששין אבל היכי דחזינן דחולדה שקיל פת ממקום שלא נבדק והביאתו למקום בדוק אף שאין ידוע לנו אם שקיל חמץ או מצה מ"מ צריך עוד הפעם לבדוק אף דמיירי בליל י"ד שאזי רגילין להכניס באותו חדר מצה ג"כ והוי ס"ס ספק חמץ או מצה ואת"ל מצה שמא אכלוהו לכן מדייק ואמר טעמא דלא חזינא דשקיל ר"ל שלא היה שום ריעותא לפנינו אבל אם חזינא דשקיל אף דלא חזינא דשקיל חמץ ואיכא ספק אם הוא מצה מ"מ צריך בדיקה ומה"ט ל"ק הש"ס דשקיל חמץ וא"כ שפיר מקשה הא במדורת כותיים אמרינן דאין צריכין בדיקה משום דאמרינן שמא אכלתיה והוי ס"ס ה"נ סובר המקשין דאיכא ס"ס דלמא שקיל מצה ודילמא אכלתיה ואף דהוי ס"ס נגד רוב דרוב הוא חמץ דאזלינן בתר רובא דשתא כנ"ל מ"מ סובר המקשין דאמרינן ס"ס נגד רוב דסובר רוב מצד סברא הוא ספק והוא חידוש שחידשה תורה שיהיה לו דין ודאי בספק אחד ולא בס"ס ומהני ס"ס נגד הרוב וא"כ שפיר פריך וכן סובר ר' זירא לכן מוכרח ר' זירא לחלק בין בשר ללחם בבשר לא משיירא בלחם משיירא ונלענ"ד בכונת ר' זירא דהנה לפי כוונה הפשוטי דבעינן ודאי אכילה דאין ספק אכילה מוציא מידי ספק בע"כ מה שאמר בבשר לא משיירא היינו כפי' רש"י הא דאהלות בבישרא מיירי הלכך ודאי אכלוהו דלא משתיירא יע"ש דאם היה ספק אכילה לא היה מוציא מידי ספק ומכ"ש ספק אכילה אינו מוציא מידי ודאי ומה שאמר לחם משיירא אין הכוונה שוודאי משיירא דהא אפי' אם הוא ספק אם אכלה או שיירה אינו מוצי' מידי ודאי חמץ דשקיל אע"כ מה שאמר לחם משיירא ר"ל ספק וא"כ אין הפי' שוה שמה שאמר בבשר לא משיירא היינו ודאי לא משיירא, ומ"ש לחם משיירא היינו ספק ונגד שאמר בשר לא משיירא היינו ודאי לא שיירא דוודאי אכלוהו אמר דבלחם לפעמי' שיירא והוי ספק וכיון דלר' זירא אין ספק מוציא מידי ספק מכ"ש מידי ודאי (אך מדברי בעה"מ שהביא מוהרש"א שם ע"ב תוס' ד"ה היינו נראה שהבין מ"ש ר' זירא לחם משיירא היינו שוודאי משיירא ולא אכלה דאי הוי ספק לא הוי א"ש, מ"ש בעל המאור דסוגי דשם אתי' כר' זירא ולא הועיל בזה דאכתי הוי ס"ס יע"ש ותבין) כמו כן אני אומר לפי פירושינו הכוונה להיפך דמה שאמר בלחם משיירא היינו שוודאי משייר לכן לא הוי ס"ס דכיון שוודאי משייר לא נשאר רק ספק חמץ ספק מצה ונגד ספק אחד איכא רובא דחמץ לכן אזלינן לחומרא ומה שאמר בבשר לא משיירא אין כוונתו שבו ודאי לא שייר ובודאי אכלוהו דהא אפי' אם הוא ספק אכילה ג"כ אין צריך בדיקה דהא גם ר' זירא סובר דמהני ס"ס במדורת הכותיים רק כלפי שאמר לחם משיירא ופי' שבוודאי משיירא אומר הבשר לא משיירא אינו ודאי שמשייר רק שלפעמים לא משיירא וממילא הוי ס"ס וכמו לכוונה פשוטה מ"ש לחם משיירא ר"ל לפעמים משיירא ואינו מוציא מידי ודאי כמו כן לפי פירושינו י"ל הכוונה מ"ש בשר לא משיירא ר"ל לפעמים לא משיירה וטהור במדורת כותיים מטעם ס"ס. אבל בלחם ודאי משיירה ר"ל לעולם דאי לפעמים לא משיירא לא הי' צריך בדיקה אפילו בחזינא דשקיל וטעם ס"ס ספק חמץ ספק מצה ואת ל חמץ דילמא לא שיירא ואכלוהו ואף בספק חמץ ספק מצה הוא נגד רוב סובר דאמרינן ם ס"ס נגד רוב:
יד) ומעתה נבוא לבאר קו' רבא דהנה לפי פירש"י קו' רבא קאי על ר' זירא למה הוצרך לומר בשר לא משיירא דאי נמי אורחא דמשיירא ג"כ אתי שפיר יע"ש ולפי פירושינו קו' רבא הוא על לחם למה קאמר לחם משיירא היינו שוודאי משיירא הא אפילו אם לפעמים לא שיירא ואכלה ואיכא ספק אכילה מ"מ לא הוי ס"ס וצריך בדיקה דלא אמרינן ס"ם נגד רוב דרוב הוא כוודאי, וזה שאמר רבא האי מאי בשלמא התם אימור הוה ואימור לא הוה ואת"ל הוי אימור אכלתי' ר"ל דספיקות שקולין ולא הוי נגד רוב לכן מהני ס"ס אבל הכא דודאי חזינא דשקל אף דלא חזינן דשקיל חמץ מ"מ כיון דרוב ממה שבבית הוא חמץ ורובא הוא כוודאי וספק אכלתי' הוי רק חד ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי וא"כ ר' זירא לא צריך לומר דודאי משיירא הלחם דאפי' אם הוא ספק אכילה מ"מ לא הוי ס"ס דרוב הוא בגדר ודאי מצד סברא ולא אמרינן ספק ספיקא כנגד רוב כיון דהוא כוודאי הו"ל כאילו ראינו שהיה חמץ בבית ואין ספק אכילה מוציא מידי וודאי. וז"ש הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי להורת. דרוב מצד סברא הוא כודאי ולא חזי לצרופי לספק ספיקא העולה מדברינו דר' זירא ורבא נחלקו אי אמרינן ס"ס נגד רוב ר' זירא סובר דמהני דסובר רוב מצד סברא הוא ספק ואתי ספק ומוציא מידי ספק והוי ס"ס ולרבא רוב מצד סברא הוא כוודאי לכן סובר אף דלא חזינא דשקיל חמץ מ"מ כיון דרוב הוא חמץ ומשם שקיל התולדה אזלינן בתר הובא והוו כאילו ראינו שגררה לבית הבדוק ודאי חמץ ושוב אין ספק אכלה מוציא מידי ודאי וא"ש ודוק. ומה דמקשה הש"ס אח"כ דהא במעשר ספק מוציא מידי ודאי הפי' כפי כוונה פשוטי לפמ"ש תוס' בד"ה ספק אכלתי' הוי ספק הרגיל וספק הרגיל ראוי להוציא מידי ודאי כמו שם דסד"א כפי' רש"י דרוב מעשרין מוציא מידי ודאי טבל וספק הרגיל הוי כמו רוב כיון דנוטה יותר לצד אחד א"כ כמו דאמרינן התם דרוב מוציא מידי ודאו טבל הכא נמי ספק הרגיל דהיינו אכלתי' יהי' מוציא מידי ודאי איסור אף אי נימא כרבא דספק חמץ ספק מצה לא נחשב לספק דהוי כאילו הי' ודאי חמץ ובודאי הי' בבית הנבדק חמץ מ"מ יהי' ספק אכילה מוציא ומשני התם ודאי הוא כמ"ש רש"י חזקה על כל החברים אבל ספק הרגיל אינו מוציא מידי ודאי איסור ואח"כ מקשה משפחתו של מציק דספק גררוהו מוציא מידי ודאי והיינו ג"כ מטעם הרגיל ומשני שהפילה כמין נפל והוי ס"ס ספק דילמא אינו נפל ואת"ל נפל דילמא אכלוהו או גררוהו בהאי שעתא לכן טהרוהו דספק מוציא מידו ספק. מיהו קשה לפי מה שכתבתי דעיקר כוונת רבא לומר דלא אמרינן ס"ס נגד רוב הא הוי נגד רוב לפי שיטת כסף משנה הנזכר בפרט ב' דרוב המפילין דבר המטמא הם מפילין וא"כ הוא נגד רוב ואפ"ה מהני ס"ס וקשה על רבא. לכן נראה להוכיח לפי דרכינו כמ"ש מוהרי"ט בספר ב' סי' א' שדחה דברי הכסף משנה והעלה דליכא רובא דיכול להיות שהפילה רוח והספיקות שקולין ועיין במשנה למלך שם וא"כ שפיה מתרץ דלעולם כסברת רבא דרוב מסברא הוא כוודאי ואין ספק מוציא מידי רוב רק שאני הכא דאיכא ס"ס גמור ואינו סותר לרוב וא"ש הכל ול"ק קו' הנ"ל ודוק:
טו) מיהו יש לפרש הסוגי' על סגנון זה קצת באופן אחר ולא מוכח דנחלקו אי מהני ס"ס נגד רוב דהנה בש"ע א"ח סי' תל"ט ס"א כתב בש"ע וז"ל ט' ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם נטל חמץ או אם נטל מצה ונכנס לבית הבדוק צריך לחזור ולבדקו שכל קבוע כמע"מ דמי וכתב רמ"א ואם הככר קטן שיכול העכבר לאכול תלינין להקל שאכלו ואין צריך לבודקו, וכתב המג"א בס"ק ג' וז"ל תלינין להקל דהוי ס"ם שמא נטל מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו אבל עכבר נכנס ועכבר יוצא אפי' אם הככר קטן לא אמרינן שמא אכלו ואת"ל לא אכלו שמא הוציאו העכבר ב' דזה מקרי חד ספיקא שמא נשאר החמץ בבית או לא דמה לי אכלו או הוציאו אבל כאן ספק שמא לא בא החמץ מעולם לבית כ"כ בדרכי משה. ומיהו קשה דביו"ד סי' ק"י פסק דבעינן שיוודעו שני הספיקות ביחד והכא כיון שנטל בפנינו ונכנס לבית נולד הספק ראשון ואח"כ נולד הספק שני שמא אכלו וצריך לומר כיון דלא חל איסור חמץ עד שעה ו' נודעו ב' ספיקות ביחד וא"כ אם אירע מעשה לאחר שעה ו' ל"מ ס"ס זה א"נ כיון דבעוד שאנו רואין חמץ בפי העכבר לא שייך לומר שיבדוק אלא לאחר שנתעלם מן העין חל עליו חובת בדיקה שמא הניחה אותו בבית ואז חל ג"כ ספק שני שמא אכלו עכ"ל. ועיין בחק יעקב ס"ק ג' וא"כ יש לומר דבסברא זו נחלקו והיינו דקו המקשין הי' דמדיוק משמע היכי דחזינא דשקיל מקביעות דהוי כמע"מ אף דהוי ס"ס צריך בדיקה וקשה ממדורת עכו"ם דמוכח דמהני ס"ס ומוכרח ר' זירא לתרץ כמש"ל דלחם ודאי משיירא וליכא ס"ס וע"ז מקשת רבא כנ"ל דאפי' הוי ספק אי משיירא מ"מ כיון דחזינא דשקיל ונולד הספק מקודם אזי מיד נעשה הספק כוודאי. ושוב ליכא ס"ס רק ספק אחד דוק בלשון רבא ותמצא שיש לכווין היטב כן בכוונתו ור' זירא סובר כסברת מג"א ונחלקו רבא ור' זירא בסברא שכתב מג"א וא"ש, כן נלענ"ד לולי דברי קמאי ז"ל ובאמת העיקר כמו שפירשו ז"ל ולא כתבתי רק להגדיל תורה: