שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל ז · פרט א
יבואר מקורו א) גרסי'
במס' סנהדרין דף ע"ט במתכווין להרוג לישראל זה והרג לישראל אחר סוברים רבנן דחייב מיתה ור' שמעון סובר דפטור ואי' שם וז"ל פשיטא ואי קאי ראובן ושמעון ואמר לראובן קא מכוונא ולשמעון לא קא מכוונא היינו פלוגתייהו אמר לחד מינייהו קא מכוונא אי נמי קסבר ראובן ונמצא שמעון מאי ת"ש דתנינא ר' שמעון אומר עד שיאמר לפלוני אני מכווין מ"ט דר' שמעון אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שנתכווין אליו ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגיו היכי דמי אלימא דאיכא תשעה עכו"ם ואחד ישראל ביניהם תיפוק לי' דרובא עכו"ם נינהו. אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים ועכו"ם דהו"ל עכו"ם קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ דמי עכ"ל והקשו תוס' בד"ה כל מנלן לר' שמעון קבוע וכתב בחידושי הר"ן לתרץ וז"ל ואיכא למימר דלר' שמעון לית לי' מדאו' דינא דקבוע אלא מדרבנן, דהנה בכתובת דף ט"ו ע"א שיילינן מדאורייתא מנלן. ולא משכחת אלא מוארב לו, ואילו הי' לי' לר' שמעון קרא אחרינא הוי מייתי לי' תלמודא עכ"ל, ולפ"ז הא דאיתא במס' כתובת שם דכל קבוע כמחצה ע"מ אפי' לקולא היינו לרבנן דהוי קבוע מן התורה דאמרה תורה שיהיה כמחצה ע"מ ל"ש לקולא ול"ש לחומרא כמ"ש רא"ה שם אבל לר' שמעון דמדאו' אפי' כשנולד הספק במקום הקביעות אזלינן בתר רובא רק מדרבנן הוי קבוע לא אמרינן רק להחמי' שיש כח בידם אבל לא אמרינן קבוע לקולא נשא' על דין תורה, והא דהוכרח הר"ן ז"ל לומ' כן, ולא קאמר בפשיטות דר' שמעון ל"ל דין קבוע כלל היינו משום דמשמעות הש"ס בכל דוכתי דדין זה דקבוע הוי כמע"מ הוא הלכה פסוקה באין חולק ועוד יש לומ' דהוי ק' ליה קושית התוס' בדף פ' ע"ב ד"ה הנסקלין בהא דאמר ר' שמעון הנסקלין בהא דאמר ר' שמעון הנסקלין שנתערבו ברוב נשרפין ידונו בסקילה הקלה אמאי לא אזלינן בתר רובא ול"ל ב' תירוצים קמאי הנזכרים שם רק כתי' בתרא דהוי קבוע וכמחצה ע"מ ולא אמרינן ניכבישינהו דניידי וכל דפריש מרובא קפריש גזירה שמא יקח מן הקבוע רק דתוס' הבינו דלר' שמעון הוי קבוע דאו' והוא ז"ל סובר דהוי קבוע דרבנן דגם בקבוע דרבנן לא אמרינן ניכבישנהו דנניידי משום גזירה זו כדאיתא במס' זבחים דף ע"ג ע"ב לכן מוכרח לומ' דר' שמעון אית לי' עכ"פ דין קבוע מדרבנן:
ב) ואולם לא זכיתי להבין דברי הר"ן דלפי דבריו סוב' ר' שמעון דין קביע כמו דס"ל לרבנן וא"כ בט' חניות מוכרין בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ואין יודע מאיזה לקח אסור כיון שספק נולד במקום קביעות ובנמצא אזלינן בתר רוב כיון דנייד מאיזה טעם החמירו חכמים דבקבוע לא מהני רובא כיון דמסברא הוי רובא בקביעות כמו בדבר דנייד רק לרבנן חידוש הוא שחידשה תורה וכיון דלר' שמעון לא חידשה תורה אמאי לא נשאר על סברא חיצונה ואי דרצו להחמיר שלא לסמוך על רובא הו"ל להחמיר שלא לסמוך על רובא להקל אפי' במידי דנייד. ואף דמצינו גם לרבנן דר' שמעון דס"ל דחכמים עשאו קבוע דרבנן כמו בדבר חשוב שנתער' דיש לו דין קבוע דרבנן כדאיתא במס' זבחים דף ע"ג וביו"ד סי' ק"י היינו כיון שכבר גילה התור' קבוע היכי דאיסו' ניכר לא מהני רובא כשנולד הספק במקום הקביעות דלא אמרינן כל דפריש מרובא קפריש על זה סמכו חכמים והחמירו לעשות קבוע דרבנן כיון דכבר גילה לן התורה דבמקום הקביעות לא מהני רובא, משא"כ לר' שמעון כיון דתורה לא אמרה שיהי' קבוע כמע"מ ומהני רובא כמו דסברא חיצונה נוטה לזה אמאי החמירו דוקא בקבוע ולא החמירו גם במידי דנייד ולכאורה יש לומר כוונת הר"ן דר"ל דר' שמעון אית ליה דין קבוע דרבנן דהוי דבר חשוב שנתער' דקיי"ל דלא בטיל אבל בקבוע כעין האי דט' ישראלים ועכו"ם ובט' חניות ל"ל לר' שמעון קבוע כלל ואפי' מדרבנן אזלינן בתר רובא כיון דהוא רובא דאיתא קמן ולא הוי דבר חשוב וע' בב"י יו"ד סי' ק"י אבל ז"א חדא דבדברי הר"ן הנ"ל משמע להדי' דהבין דאפי' בקבוע דט' חניות כעין קבוע דט' ישראלים החמירו רבנן ותו גם לפי זה קשה דהא דסוברים רבנן דר' שמעון דהחמירו חכמים בדבר חשוב שיש לו דין קבוע וכשפירש ממקום קביעות לפנינו לא אמרינן כל דפריש מרובא קפריש והיכי שלא פירש לפנינו מותר משום כל דפריש וכו' כמ"ש הר"ן במס' חולין דף צ"ו היינו כיון שהחמירה תורה בקבוע דאו' החמירו רבנן כעין דאו' דכל דתיקנו רבנן בדרבנן כעין דאו' בדאו' תיקנו כדרכם בכל מקום ומכ"ש בדבר שיש לו עיקר בדאו' ע' במס' גיטין דף ס"ה ע"א משא"כ לר' שמעון קשה אמאי תיקנו חכמים בדבר חשוב שיהיה לו דין קבוע היכן מצאו סמך בדאו' שיהיה חילוק בין נולד הספק במקום הקביעות או לא, ולא מצינו שחכמים תיקנו רק היכי שמצאו סמך כעין זה בתורה או לעשות סייג לתורה ולמיגדר מילתא וכיו"ב משא"כ בכי האי גוונא להחמיר בדבר דליכא טעם לחלק בין קבוע למידי דניידי דמסברא איכא רובא בקבוע וצ"ע:
ג) ואולם בתוס' מס' זבחים דף ע' ע"ב ד"ה אפי' ובמס' סנהדרין דף פ' ע"א ד"ה הנסקלין מבוא' דר' שמעון סובר דאיכא קבוע מן התורה, וגדולה מזו משמע מדבריהם דס"ל דהוי קבוע דאו' אפי' היכי דאין האיסור ניכר במקומו ע' בס' פרי חדש בסי' ק"י ס"ק י"ג ובפלתי שם ס"ק י"א וראיתי בפני יהושע במס' כתובת דף ט"ו ע"א דתי' קו' תוס' דלר' שמעון לא משכחת ספק ממזר רק בשתוקי ויליף מהכא דין קבוע כדאיתא במס' קדושין דף ע"ג דלא משכחת ספק ממזר דאו' בספק גירושין דהיינו בספק קרוב לו או לה או בקדושין בספק קרוב לו או לה דבספק קדושין מוקמינן בחזקת פנויה ולא הוי ממזר כלל ובספק גירושין מוקימנן בחזקת א"א והוי ממזר ודאי עכ"ד ולכאורה יש לפקפק על תירץ זה לשיטת קצת קמאי ז"ל דס"ל דתו"ת הוי ספיקא דאו' ומן התורה לא מהני חזקה משכחת ספק ממזר הן בקדושין והן בגירושין כגון בתו"ת שמכחישים זו את זו אם קידשה או גירשה דלא מהני חזקה וכשזינתה הו"ל הולד ספק ממזר ואפש' כוונתו דר' שמעון סובר כמ"ד תו"ת ספיקא דרבנן ומן התורה מהני חזקה, וע' בריטב"א מס' עירובין דף ל"ה ע"ב שכתב שהוא מחלוקת התנאים ואולם קשה לפי דבריו מה מקשה הש"ס בכתובת דף ט"ו ע"א קבוע דאו' מנלן ודוחק לומ' דסוגי' קאי רק למ"ד תו"ת ספיקא דאו' ומה גם לרוב קמאי ז"ל הלכה דהוי ספיקא דרבנן גם בס' פרי מגדים סי' ק"י ס"ק י"ד דחה דברי פני יהושע יע"ש וגם לפי דברי הפני יהושע במס' קדושין דף ע"ג משכחת עוד גווני ספק ממזר יע"ש וא"כ הדרא קו' תוס' לדוכתי' מנלן לר' שמעון קבוע דאו':
ד) ולכאורה עלה בדעתי ליישב דהנה בגוף דברי ר' ינאי כוונת רש"י במס' כתובת סתום, מיהו במס' ב"ק דף מ"ד ע"ב כתב וז"ל רבנן מוקי לה פרט לזורק אבן תוך חבורת אנשים ויש שם עכו"ם וישראלים ואיכא למימר לעכו"ם נתכווין תיפוק לי' דרובא דעכו"ם ולא איצטרך קרא למיפטרי וכו' לא צריכא דאיכא ט' ישראלים דאי לאו קרא הוי אמינא זיל בתר רובא ולישראל איכוין ואע"ג דלמא להאי איכווין הו"ל נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב קמ"ל קרא הואיל ועכו"ם קבוע ביניהן נידון כמחצה ע"מ וספק נפשות להקל עכ"ל משמע שהבין דמיירי שמכירין שהרג את ישראל מ"מ פטור כיון שהיה שם עכו"ם דילמא נתכוין להרוג את העכו"ם וכן משמע ברש"י במס' סנהדרין שם דעיקר הטעם משום כוונה שכ' וז"ל אי נמי פלגא ופלגא למה לי קרא למיפטרה הא כיון דמצי לומר לעכו"ם קא מכוונא אית לן למיפטרה משום ספק נפשות להקל מהצילו העדה עכ"ל, ואולם בס' שיטה מקובצת כתב שרא"ה דחה פי' זה וז"ל ואית דמפרשי פרט לזורק אבן לגו והרג לישראל דמצי לומר לעכו"ם קמכוונא לישראל לא קא מכוונא ולאו מילתא היא חדא דאפי' ר' שמעון לא פליג על רבנן אלא היכי דלא גלי דעתיה מעיקרא דלהאי גברא דקטליה קא מכווין, אבל היכי דגלי דעתיה מעיקרא דלהאי גברא דקטליה קמכווין דהתרו בי' אל תהרגו שבן ברית הוא וקיבל עליו התראה תו לא מצי לומר להאיך אחרינא איכוונא ותו דמקשה ותיפוק לי' דרובא דעכו"ם הוא אטו משום דרובא דעכו"ם נינהו איכא למימר דלעכו"ם איכווין לישראל לא איכוון הא לא אשכחן דמפלגי רבנן בין רובא למיעוטא אלא היכי דאשכחן מידעם ולא ידענא מהיכן נינהו דאיכא לאחזוקי דמרובא קפריש אבל נענין כוונה לא שייך לומר דכי אכווין לרובא קא מכווין עכ"ל:
ה) ולכאורה נלענ"ד ליישב קושית הנ"ל לשיטת רש"י ומתחילה נברר כוונת התוס' דדבריהם סתומין שכתבו בד"ה אי נמי פלגא ופלגא וז"ל תימא אליבא דמאן קא מסיק הכי אי אליבא דמ"ד התראת ספק לא שמיה התראה בלאו האי טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מטעם דלאו שמיה התראה אפילו סבירא לן ספיקא להחמיר ואי אליבא דמ"ד שמי' התראה היאך פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבינן לי' בהכה את זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הוי ובנותר שאמרו לו אל תותיר, ויש לומר דשאני התם שיודע בבירו' שיבוא לידי איסו' אם יותיר או יכה שניהם משום הכי שמי' התראה אבל הכא בזורק אבן לגו אינו יודע שיבוא לידי ודאי שאינו יודע את מי יכה עכ"ל ואכתי קשה למה לן טעמא דספק נפשות להקל הא אפי' אי הוי לחומרא הוי התראת ספק אולי יכה לעכו"ם, וראיתי בשיטה מקובצת במס' כתובת שם שכ' בשם הרא"ש להסבי' וז"ל ויש לומ' דשאני התם דבוודאי יבוא לידי איסו' אי יותי' או יכה שניהם מש"ה שמי' התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אינו יודע שוודאי יכה לישראל הלכך משום ספק נפשות להקל אמרינן דלא שמיה התראה עכ"ל ונראה כוונתו דהא דאמרינן התראת ספק ל"ש התראה משום דספק נפשות להקל יכול להתנצל את עצמו ולומר שלא ידע שיבוא לידי איסו' שיכה את ישראל ומשום ושפטו העדה והצילו העדה מהדרינן אזכותא ומהני התנצלות הלז. אבל אם הי' הדין דספק נפשות להחמי' באמת היה הדין דהתראת ספק שמי' התראה ולא מהני התנצלות הלז שלא יבוא לידי הכאת ישראל דהו"ל לאסוקי אדעתיה אולי יכה לישראל כיון דהוא ספק השקול והוי, ודאי מזיד לכן קאמר הש"ס דספק נפשות להקל וממילא לא הוי התראה, וע' בתוס' מס' פסחים דף ס"ג ע"א ד"ה התראה שכתבו וז"ל ולא נהירא לר"י דמה לנו אם הוא ספק למתרה אלא שיהיה ודאי למותרה דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד יע"ש מוכח דעיקר הטעם דהתראת ספק ל"ש התראה כיון דיכול להתנצל את עצמו והיינו כדברינו הנ"ל כיון דהתורה הקילה משום ספק נפשות דיכול להתנצל את עצמו עד שיוודע שהוא ודאי מזיד לכן לא שמי' התראה ולפ"ז צריך לומר אף דתוס' בקושייתם ס"ל אפי' דספק נפשות להחמיר מ"מ התראת ספק לא שמי' התראה למאן דסובר כן מ"מ בתירוצם סוברים דתליא זה בזה, מיהו קצת דחוק לומ' כן בכוונתם, ותו ק"ק אמאי לא פירש הש"ס להדי' הטעם דהוי התראת ספק מ"מ נראה שכן הבין הרא"ש ועמ"ש בשיטה מקובצת שם ובמס' ב"ק בשם רבינו אלעזר מגרמייזא ז"ל ומ"ש מדעת עצמו שדבריהם צריכין ביאור מ"מ נראה ג"כ שהבינו דעיקר שקלא וטרי' בש"ס הוא מחמת התראת ספק ויש לומ' שכן הבין רש"י ז"ל וא"כ דברי ר' ינאי מדוייקים. דנראה דסובר לסברה פשוטה דאי איכא רובא לחומרא לא הוי התראת ספק כיון דרובא הוא כוודאי וכן להיפך אי איכא רובא להקל בוודאי לא הוי התראה לכ"ע, וכן מצאתי בשיטה מקובצת שכתב כן בשם רשב"א וז"ל ולי נראה דלא שייך בכי הא התראת ספק דכל היכי דאיכא ט' עכו"ם וישראל א' בניהם לא שייך התראת ספק דכל רובא כוודאי משווינן לי' יע"ש וא"כ שפיר קאמר היכי דמי אלימא ט' עכו"ם וכו' תיפוק לי' ברובא דעכו"ם נינהו ולא הוי התראה כלל ועדיף מהתראת ספק, אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל והוי התראת ספק כפי' תוס' ורא"ש הנ"ל לכן הוכיח דבע"כ מיירי דאיכא ט' ישראלים ועכו"ם אחד דאם הי' לו דין רובא הוי התראה ודאי דוודאי הי' בשעת מעשה שיזרוק האבן לישראל קמ"ל קרא דיש לו דין קבוע והוי כמחצה ע"מ והוי התראת ספק ויש לכווין בכוונת רש"י במס' ב"ק שם שכתב דאיכא למימר דלמא לעכו"ם נתכווין ור"ל מהאי טעמא הוי התראת ספק כיון דבעינן דבשעת מעשה ידע בבירו' שבוודאי יבוא לידי איסו' והכא בשעת מעשה הוי ספק לפ"ז מיושב קושית רא"ה שהקשה הא גילה דעתו מעיקרא דלקטלא מכווין דמה בכך דגילה דעתו מ"מ לא הוי התראה כיון דרובא עכו"ם וכמו כן קושיא ב' דרובא לא מהני לענין כוונה ג"כ לא קשה כיון דרובא עכו"ם לא הו התראה כלל דוודאי נוטה שיכה לעכו"ם. וכן מוכרחין אנו לומר הפ"י בסוגיא לתוס' וא"כ שיטת רש"י יושב בפשיטות (מיהו בשיטה מקובצת פי' שם בכוונת רש"י באופן אחר יע"ש):
ו) אמנם קשה לפי הנ"ל לפי מה שנתבאר דהיכי דהוי רובא לא הוי התראת ספק מה בכך דקבוע הוי כמחצה ע"מ היינו:
שהתורה אמרה אף דאיכא רובא ל"מ האי רובא בקביעות ויש לו דין מחצה פ"מ. וכן מוכח בתוס' מס' סנהדרין דף פ' ע"ב בד"ה הנסקלין ובמהרש"א שם וא"כ אכתי הוי התראת ודאי כיון דאיכא רובא ישראלים מסתמא יכה לישראל ואמאי פטור בתשעה ישראלים ועכו"ם אחד בניהון כשהרג לישראל כיון שרובא הוא כוודאי הוי התראת ודאי, ועוד ק' לפי הנ"ל דהנה במס' ב"מ דף ו' ע"ב בהא דאיתא קפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין מן המעשר כתב בשיטה מקובצת בשם הרא"ש וז"ל תימא ניכבישינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קפריש וכו' יש לומר כיון דחזינן דאפי' היכי דיכול לעשות בממ"נ פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ואפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא קפריש עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה היתירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך איסור להתיר על ידי ביטול רובא אבל הכא לא נפיק מכלל ספק עשירי יע"ש ועיי"ש בכלל א', וא"כ קשה מנין להש"ס דכתובת דף ט"ו להוכיח דבכל מקום הוי קבוע כמע"מ דילמא בכ"מ הוי רובא אפי' כשנולד הספק במקום הקביעות כמו דהוי רובא בניידי וכן הסברא חיצונה ושאני הכא דבעינן התראה ודאי שיהיה ודאי בשעת התראה שיהיה חייב מיתה והכא אף דאיכא רובא ישראל מ"מ בשעת התראה הוי התראת ספק דאולי לא יכה לישראל כיון דמצד סברא הוא ספק ומ"מ לא קשה ל"ל קרא דאי לאו קרא הוי אמינא דרובא הוא בגדר ודאי והוי התראה ודאית וכמ"ש רשב"א הנ"ל וקמ"ל קרא דרובא מצד סברא הוא ספק ואכתי קשה מנלן ללמוד בכ"מ דקבוע הוי כמע"מ דילמא כמו בנייד אף דמצד סברא הוא ספק אמרה תורה באיסורא וכיו"ב אזלינן בתר רובא ה"ה בקבוע, ושאני הכא לענין התראה הוי התראת ספק וצ"ע:
ז) ואולם הרא"ה ז"ל הנ"ל כתב בשיטה מקובצת בשמו פירש אחר בכוונת דברי ר' ינאי וז"ל פרט לזורק אבן לתוך חבורת של בני אדם מהן עכו"ם ומהן ישראלים ומתכווין להרוג את ישראל והתרו בו אל תזרוק שבן ברית הוא ותהרג עליו ואמר על מנת כן אני עושה וזורק לתוך החבורה והכה אחד מהן ומת ואין ידוע אם עכו"ם הרג או ישראל הרג פטור והכא משמע להו לרבנן וארב לו לאו ליחודי כוונה הוא דאתי אלא ליחודי מעשה עד שיוודע את מי הרג אי ישראל הוא אי לאו ודייקינן מיני' היכי דמי אלימא דאיכא ט' עכו"ם וישראל א' בינייהון תיפוק לי' דרובא עכו"ם נינהו ואיכא למיזל בתר רובא ואפי' פלגא ופלגא ספק נפשות להקל דמספיקא לא קטלינן ומהדרינן לא צריכא דאיכא ט' ישראלים ועכו"ם אחד ביניהון מהו דתימא ליזל בתר רובא ואימור ישראל הרג וליקטליה איצטריך קרא למיפטריה דהו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי והו"ל ספק נפשות להקל עכ"ל, ולפי דבריו מיושב קושי' הנ"ל כמובן. אמנם קשה על פי זה דהנה תוס' במס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל כתבו הטעם לשמואל דקיי"ל כוותי' דבכל מיני רובא ל"מ להוציא ממון משום דאיכא מיעוט וחזקה רק בדיינים שאני דחשיב מיעוטא דידהו כמו שאינו ודלא כתוס' מס' סנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות והקשה בעל קצות החושן ז"ל בספר שב שמעתתא שער ד' פרק ז' אמאי מהני רובא בד"נ אפילו רובא דליתא קמן כדאי' במס' חולין דף י"א ע"ב ובמסכת סנהדרין דף ס"ט ע"א ועיין בחידושי הר"ן שם כיון דבממון ל"מ רובא מטעם דמיעוטא מסייע לחזקת ממון דחזקת ממון אלים טובא למה לא נימא כן בד"נ דמסייע לו חזקת גופו ואם גופו נידון ליהרג על ידי רובא ממונו לא כל שכן, והעלה כלל חדש ותיתי לי שקיימתי מסברא דנפשאי, ותורף תירוצו, דהנה הרמב"ם בפ' ט"ז מסנהדרין הלכה ו' כתב וז"ל אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל איסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוה זה וכו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אעפ"י שעיקר איסור בעד אחד יע"ש נשמע אף שאמרנו תורה שע"א לא קם לעונש מלקות מ"מ כשהעיד מקודם בזמן שהי' נוגע רק לענין איסורא שבזה נאמן ע"א באיסורין להקל מכ"ש להחמיר כמ"ש הרא"ש במס' גיטין דף נ"ז ע"ב מהני אח"כ עדותו אף לענין מלקות כיון שהוא קודם למעשה שאנו דנין על מלקות וא"כ יש לומר רובא או חזקה לא מהני בד"נ רק עדים בעינן והא דאיתא במס' חולין דף י"א בבן המכה לאביו דנהרג דאזלינן בתר רובא כיון שנתחזק לן הרוב קודם למעשה שבאנו לדון על דיני נפשות דהא לכל ענינים הי' מוחזק לן שהוא בנו מחמת רובא וכיון דבאותו זמן לא הי' נוגע לד"נ אלים כח הרובא והוי כעדי' ומהני אח"כ אפי' לד"נ אבל היכי שאנו באים לדון על הרוב אחר המעשה דהיינו אם בזמן שדנין על הרוב נוגע לד"נ לא מהני ודמי ממש לע"א, ומיישב ג"כ סוגי' דמס' סנהדרין דף ס"ט יע"ש דפח"ח. וא"כ קשה לפי' רא"ה האיך מוכח דין קבוע מהאי קרא דארב לו. דילמא הוי רובא כמו במידי דניידי והא דפטור ממיתה כשזורק אבן לגוי והי' ט' ישראלי' ועכו"ם אחד וספק למי הרגו משום דאין הולכין בד"נ בתר רובא משום חזקת גופו דהכא לא איתחזק האי רובא מקדם דעד עתה לא היינו דנין על הרוב זה רק עכשיו שאירע מעשה זו. וכמו דלא מהני בדיני ממונות להרבה פוסקים אפילו רובא דאיתא קמן היכי שלא נתחזק הרוב מקודם מכ"ש דלא מהני בד"נ והוא קושי' חמורה לפי רא"ה ז"ל:
ח) לכן נראה לענ"ד דרא"ה ז"ל לית ליה האי כללא שכתב בעל קצה"ח ז"ל, ונראה דסובר כמ"ש תוס' בסנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות וב"ח בח"מ סי' רל"ב דרק ברובא לרדיא דהוא רוב גרוע סובר שמואל, וכן קיי"ל דלא מהני בדיני ממונות אבל בעלמא מהני להוציא ממון. וה"ה דרובא מהני בד"נ. מיהו נראה דתלי' בסברא הנ"ל בשם שיטה מקובצת אי נימא מצד סברא הוי רובא ספק לא מהני בדיני ממונות ומכ"ש בד"נ היכי שלא נתחזק הרוב מקדם כיון שהתורה אמרה דבממון ובד"נ בעי עדים וראי' ברורה או אנן סהדי שכן הוא ורובא לא הוי כאנן סהדי וכמ"ש בשו"ת תרומת הדשן סי' שמ"ט ג"כ טעם זה אבל אי נימא מצד סברא רובא הוא כוודאי, וכמו שנראה מתוס' ושאר קמאי ז"ל, וכמו שנראה ג"כ מרשב"א הנ"ל שפיר יש לומר דמהני בדיני ממונא ובד"נ דהיכי דאיכא אנן סהדי שהענין כן הוא מהני אפי' בד"נ וכמ"ש תוס' במס' שבועות דף ל"ד ע"א ד"ה דאי דאומדנא דמוכח טובא מהני אפי' בד"נ וכיון דרוב מצד סברא הוא כוודאי הוי כאנן סהדי שפיר מהני רובא אפי' בד"נ ודיני ממונת אפי' כשבאנו לדון על הרוב לאחר המעשה דהיינו בזמן שנוגע לד"נ ובכלל א' נתבאר בשם פליתי סי' ס"ג ס"ק א' שכ' שנחלקו רב ושמואל במס' יומא בפ"ט אי הולכין בפיקוח נפש אחר רובא וכן כתבתי שיש לומר בסברא זו נחלקו רב ושמואל אי הולכין בממון אחר הרוב, רב סובר רובא מצד סברא הוא ודאי וכאנן סהדי לכן מהני להוציא ממון, ושמואל סובר רובא מצד סברא הוא ספק לכן לא מהני להוציא ממון וכמ"ש בתה"ד סי' שמ"ט כיון דתורה אמרה הממע"ה ורובא לא מיקרי ראי', ולפ"ז מובן היטב סוגי' דמס' סנהדרין הנ"ל דלכאורה יש לדקדק כיון דאמר אפי' פלגא ופלגא הוי ספק נפשות להקל מכ"ש היכי דאיכא ט' עכו"ם וכו', וא"כ מה דאמר היכי דמי אי לימא ט' עכו"ם וכו' מיותר, ובהנ"ל א"ש ונראה דשקלי' וטרי' דשם הוא בסברא הנ"ל וקאמר היכי דמי אלימא דאיכא ט' עכו"ם וישראל אחד תיפוק לי' כיון דרובא עכו"ם בוודאי הרג לעכו"ם כיון דאיכא רובא דהוי כוודאי אי נמי פלגא ופלגא אפילו תאמר רוב מצד סברא הוא פלגא ופלגא מ"מ ספק נפשות להקל, לכן הוכיח דבע"כ מיירי קרא דאיכא רוב ישראלים ועכו"ם אחד ונמצא אחד הרוג ואין ידוע מי הוא וכמו שפי' הרא"ה דלולי הקרא הי' הדין דנהרג כיון דרובא מצד סברא הוא כוודאי וכאנן סהדי שכן הוא דמהני אפי' כשבאנו לדון על רובא בשעת מעשה לדיני נפשות וקמ"ל קרא דבקבוע לא מהני רובא ויש לו דין מחצה על מחצה וא"כ לא קשה קושי' הנ"ל ומוכח מסוגי' לפי' רא"ה דרובא מהני בד"נ אפי' כשלא נתחזק הרוב מקדם ומכ"ש דמהני בדיני ממונת כמ"ש תוס' במס' סנהדרין הנ"ל, ולפ"ז מיושב קו' תוס' הנ"ל שהקשו לר' שמעון קבוע מנלן דיש לומר ר' שמעון סובר רובא מצד סברא הוא ספק א"כ הא דמהני רובא הוא חידוש שחידשה תורה ואין לך בו אלא חידושו במידי דנייד, כיון דילפינן מאחרי רבים להטות הכתוב בדיינים דהדיבור הוא נייד כמ"ש פר"ח בסי' ק"י ס"ק י"ג ובקבוע נשאר על סברא חיצונה ואין צריך קרא על זה וכמו דאי בכמה דוכתי בדבר שהוא מצד סברא אין צריך קרא כדאי' במס' כתובת דף כ"ב קרא ל"ל סברא הוא דמה דאתי' מכח סברא הוא דאו' וכן כתבתי בכלל א' פרט ב' וא"ש:
ט) אמנם לפי דברינו בע"כ סובר ר' שמעון דרובא לא מהני בד"נ רק היכי שנתחזק הרוב מקודם כיון דמצד סברא רוב הוא ספק ובע"כ בסברא זו פליגי לרבנן כיון דרובא מצד סברא הוא ודאי מהני בד"נ ובדיני ממונת אפי' היכי דלא נתחזק הרוב מקודם ולר' שמעון לא מהני, ולפ"ז נתחזקה קו' אחרת בסוגי' אליבא דר' שמעון דהנה יש לחקור בכוונת הש"ס הנ"ל דאיתא שם פשיטא היכי דקאי ראובן ושמעון ואמר לראובן קא מכוונא לשמעון לא קא מכוונא היינו פלוגתייהו אי רצונם לומר דוקא בכה"ג דאמר בפירוש כן סובר ר' שמעון דפטור וכן אם אמר לחד מנייהו לא בירר למי אבל אי לא אמר כלל רק דקאי ראובן ושמעון וכשבאו עדים וראו שנטל חץ להרוג התרו בו העדים שלא יעשה כן בכה"ג גם ר' שמעון מודה דחייב מיתה או דילמא אפי' בכה"ג סובר ר' שמעון דפטור כשהרגו לאחד, דאולי לא כיון לזה שהרג וכיון לאחר והוי ספק נפשות להקל ואפי' אם יאמר שכיוון לזה שנהרג לא נהרג על פי עצמו דהודאת בע"ד לא מהני בד"נ. עיין רמב"ם בפרק ח"י מסנהדרין הלכה ו' ועיין במס' מכות דף ה' ע"א ברש"י ד"ה ט' ותוס' ד"ה דבעידנא ובחי' ריטב"א שם ובמס' זבחים דף ע"א ע"א תוס' ד"ה על ואפי' לתוס' היכי דליכא עדים בוודאי לא מהני הודאתו לחובתו ולענין ד"נ, והא דנקיט בכה"ג הוא לרבותא אליבא דרבנן אפי' היכי דאמר בפירוש שכיוון לראובן ולא לשמעון חייב מיתה אבל לר' שמעון אפי' לא אמר כלל פטור דאולי כיוון לאחר ואינו חייב מיתה עד שאמר מתחילה בפירוש שמכווין לראובן ונהרג ראובן, ולכאורה מוכח דבסתמא חייב לר' שמעון דכבר נתבאר בשם תוס' דאפי' למ"ד התראת ספק שמי' התראה היינו כשידוע שבבירור יבוא לידי איסור אבל בזורק אבן לגוי דאין ידוע אם יבוא ליד איסור שאין יודע למי יכה לכ"ע לא מהני וא"כ תיקשי לר' שמעון אפי' כשאמר לראובן אני מתכווין והרגו אמאי חייב מיתה הא הוי התראת ספק כיון דבעינן שיתיר עצמו למיתה שעל מנת כן עושה כדאי' במס' סנהדרין דף ס"א ע"א וברמב"ם בפ' י"ב מה' סנהדרין ה"ב והיינו שבעינן שיהי' ודא בשעת התראה כשיעשה יהי' חייב מיתה והא לר' שמעון הוי בשעת התראה התראת ספק דאולי יוליך החץ ויהרג לאחר שלא כיוון אליו דפטור לר' שמעון ואין לומר דתוס' לא כתבו כן רק היכי דהוא ספק דאולי לא יעשה איסור כלל כמו התם דאולי יכה לעכו"ם משא"כ הכא דעכ"פ יעשה איסור שיהרוג לישראל דז"א כיון דבעינן שיתיר עצמו למיתה על פי התראת ודאי שיודע בוודאי שיהי' ברור לו בשעת התראה שיוכל להוציא מחשבתו אשר זמם ויגיע לו מיתה בוודאי משא"כ כאן ועיין פסחים בתוס' דף ע"ב ד"ה התראה ובע"כ צריך לומר לתרץ קושי' זו דלא שכיח כלל כשכיון לאחד שיהרוג לאחר דמסתמא יוליך החץ לזה שהזמין אליו ודוקא בספק השקול לא הוי התראה אבל כשנוטה יותר לצד אחד הוי בגדר רובא ובכה"ג הוי התראה ודאי וכמ"ש רשב"א הנ"ל. ולפ"ז מוכח אפי' כשלא אמר כלל גם ר' שמעון מודה כשהרג לאחד חייב מיתה ולא אמרינן אולי כיוון לאחר דמסתמא כיון שהרג לזה נתכוין לזה והוי בגדר רובא דמהני בד"נ ולא מצי למיפטר נפשיה בטענה שנתכוין לאחר לכן מוכרח הש"ס לומר דאמר בפירוש שמכווין רק לראובן. ואולם לפמ"ש לעיל דבע"כ סובר ר' שמעון דרובא מצד סברא הוא ספק ולא מהני בד"נ היכי שלא נתחזק הרוב מקדם א"כ מוכח דסובר ר' שמעון אפי' בסתמא שלא אמר מקדם נתכווין רק לראובן ולא לשמעון פטור אף דלא שכיח שיהי' הורג לזה שלא נתכווין אליו מ"מ לא מהני רובא בד"נ לר' שמעון לשיטתו ובע"כ צריך לומר מה דאיתא בש"ס לראובן קא מכווינא הוא לרבותא לרבנן וא"כ קמה קושי' הנ"ל לר' שמעון אמאי באומר שמכווין להרוג לראובן והרגו חייב הא הוי התראת ספק כיון דרוב מצד סברא הוא ספק ואולי יהי' נהרג זה שלא נתכווין אליו דסברת רשב"א הצ"ל לא שייך רק אי נימא דרוב מצד הסברא הוא ודאי וכמו דמוכח להמעיין בדבריו אבל לר' שמעון לשיטתו לפי דברינו הנ"ל הוי התראת ספק כיון דמצד סברא רוב הוא ספק ובכה"ג היכי שבשעת התראה הוא ספק יבוא בוודאי לידי חיוב מיתה לכ"ע לא הוי התראה וע"כ דר' שמעון סובר רובא מצד סברא הוא ודאי ונסתרו דברינו הנ"ל והדרא קו' תוס' לר' שמעון קבוע מנלן, לכן צריך לומר בישוב קו' זו כמ"ש בס' שיטה מקובצת בשם ריטב"א וז"ל ר' שמעון נפקא לקבוע מדכתיב תרי קראי וארב לו וקם עליו חד פרט לנתכווין לזה והרג לזה וחד לאשמועינן דין קבוע בעלמא ולרבנן חד למעוטי לנתכווין לנפלים והרג לבן קיימא וחד לזורק אבן לגוי עכ"ל. וא"כ גם לר' שמעון מצינו לימוד על דין קבוע מדאו' ועמ"ש הרשב"א בחידושיו לב"ק מובא בס' שיטה מקובצת שם: