אור ברסלב
שערי תורה חלק ג כלל ו › פרט ב

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל ו · פרט ב

פרט א

יבואר דין שחידש הש"ך ופר"ח בהאי דינא דרב דבעינן שנפלה לים התערובת קודם שפירש:

י) בפרט א' הבאתי מ"ש הש"ך בסי' ק"י ס"ק ס"ב ובפר"ח בס"ק ל"ג דהאי דינא דרב ודר"ל מיירי דוקא שנפל לים קודם שפירש מתערובת, וכתבתי שם הטעם, אמנם ראיתי בס' מנחת יעקב כלל מ"ה ס"ק י"ב שחולק על הש"ך וז"ל משמע מדברי רמ"א דדוקא פירש לחוד לא מהני אבל אם אחר שפירש נפל לים או נאבד מתירין התערובת כיון דעכ"פ עכשיו כבר נאבדה ואי אתה צריך לדון עליה ותלינן דאותו שנפל או נאבד דאיסור הוי, אכן ראיתי לש"ך שכ' בפשיטות דאם פירש לפנינו או ממילא אף שנאבדה אח"כ או נפל לים לא מן התערובת הוא הלכך התערובת נשאר באיסורו וכ"כ בס' מנחת כהן, ולפי דבריהם צריך לומר הא דמתירן בנפל אחד מהן לים היינו שמן התערובת עצמו נאבד חתיכה אחת מעולם אבל אם פירשה מתערובת ואח"כ נאבדה לא הותרו האחרות אבל באמת לשון הש"ס וכל הפוסקים ראשונים לא משמע כן, דבסתמא כתבו להקל בנאבדה ולא מחלקין בין נאבדה מיד מתוך התערובת או לא:

וגם אין סברה לחלק כיון דעכ"פ עכשיו נאבדה אחת מן התערובת ובפרט שמשמעות דברי רמ"א כאן להיפך ואין ספק שאילו ראה הש"ך דברי רמ"א כאן לא היה חוכך בזה להחמיר עכ"ד ומ"ש דאין סברא כבר נתבאר בפרט א' הטעם, והנה רשב"א בתה"א בית ד' שער ב' שכתב על האי דינא דרב בנפל לים וז"ל ודוקא בשנאבדה כגון שנפלה לים אבל אם פירשה למקום אחר לא דאדרבא אנו אומרין איסורא לתוך רובא אשתאר, וטעמא דמילתא דכל שישנו בעין ואתה צריך לדון עליה ועל השאר מפני מה נאמר בזו האחת שהיא אסורה אדרבא יש לנו לומר שאיסור נשאר בתוך הרוב, אבל כשנאכלה אחת ואין אתה צריך לדון על אותה שכבר הלכה ואין בפנינו לדון אלא על אלו אנו אומרין אותה שנאבדה אותה חתיכה היא שאסורה, והעיקר לכל זה משום שכבר נתבטל ברוב דבר תורה וכל בדרבנן יכולין אנו לתלות ולומר שאני אומר הך דאיסורא נפל והני דהיתרא נינהו עכ"ל והובא בב"י בקיצור בסי' ק"י וש"ך ס"ק מ"ז ולפי הבנת הש"ך דמיירי שנפל מתערובת לא מדוייק מה שכתב רשב"א אדרבא אנו אומרין איסורא לתוך רובא אשתאר הא יש על תערובת שם קבוע דרבנן דהוי כמחצה ע"מ וכמש"ל בפרט א' שכן סובר רשב"א ולא שייך לומר איסורא בתוך רובא איתא דליכא רובא:

יא) ותו קשה על הדין שחידש הש"ך דהנה מוכח מש"ס ממה שאמר רב ור"ל בנפלה לים הגדול דהיכא שלא נאבד והוא בעולם אסור התערובת כמ"ש תוס' שם ורשב"א כנ"ל וכן פסקו כל הפוסקים כדאיתא בסי' ק"י סעיף ז' וכבר נתבאר הטעם ביתר שאת בשו"ת רשב"א סי' שכ"ה הנזכר בפרט א' דכיון דצריכין אנו לדון גם על אותה חתיכה דמי לשני שבילין דאין להורות תרתי דסתרי לכן הדין דתערובת ג"כ אסור ואי נימא כמ"ש הש"ך לא דמי לשני שבילין. דהנה איתא במס' כתובת דף כ"ז ע"א בעיר שכבשוהו כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה אסורין לבעליהן דאשת כהן אסורה באונס ואם יש שם מחבואה אחת מצלת על הכהנת כולן בעי ר' ירמי' אינה מחזקת אלא אחת מי אמרינן כל חדא וחדא היינו היא או דילמא לא אמרינן, והקשה הש"ס מ"ש משני שבילין דסובר ר' יוסי וכוותי' קיי"ל בבא לשאול עליו ועל חבירו טמאין ה"נ לכולהו שרינן כי הדדי, ומשני התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי עכ"ד עיין בטו"ז יו"ד סי' קי"ד ס"ק י"ג וש"ך ס"ק ח"י ומבואר בס' משנה למלך בפרק ב' מהל' חמץ הלכה א' לפרש כוונת הש"ס הטעם דבדבר הוודאי מיחזי כשיקרא כשבאו לשאול בב"א אם אנו מטהרין שניהם אבל בדבר שהוא משום ספק לא מיחזי כשיקרא דיאמרו קים להו לרבנן שלא נטמאת אף אחת מהם עכ"ד, ויש להסביר דבריו דהנה תוס' כתבו במס' פסחים דף. י' ע"א ד"ה בב"א וז"ל דהיינו מדרבנן דמדאו' אפי' בב"א טהורין עכ"ד, א"כ מדין תורה עבדינין תרתי דסתרי האי כדיני' והאי כדיני' רק דחכמים החמירו שלא לעשות תרתי דסתרי שלא יהי' כמילתא דתמי' אצל המון ומיחזי כחוכא וכמו דמוכח במס' עירובין דף ע"ו ע"א עיין רש"י ד"ה לא ועיין בס' תבואת שור דף ק"ו שמצדיק בסברא זו הוראת הגאונים ז"ל המובא בס' בית הילל דפר""ח בקונטרס אחרון ובסימן ק"י ס"ק כ"ג תמה גם כן על הטו"ז שם ס"ח ה' והגאון הנ"ל מצדיק דבריהם יע"ש, וכן בס' חוות דעת בסי' ק"י ס"ק כ' מסכים ג"כ לדברי טו"ז והוא מטעם הנ"ל שאין להורות דבר תמוהו לרבים היכי דמיחזי כתרתי דסתרי וא"כ שפיר כתב המשנה למלך דהיכי דיש לומר דלא הוי תרתי דסתרי ולא יהי דבר תמוהו מותר להורות אפילו תרתי דסתרי כיון שיהי' כדי לתת טעם ול"ד לשני שבילין, וא"כ לדברי הש"ך קשה אמאי אמר רב דוקא נפלה לים הגדול שנאבדה מן העולם הותרה בתערובת אבל אם הטבעת בעולם אסור גם התערובת מה בכך הא שפיר יש להורות דתערובת מותר והטבעת שיצא מתערובת אסור כיון דבתערובת איכא ס"ס כמ"ש הרא"ש במס' חולין דף ק' ע"א ונתבאר בפרט א' חדא דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל האיסור כיון דאין נהנה בב"א אולי הטבעת שנהנה עכשיו הוא של היתר משא"כ אותה הטבעת שפירשה מתערובת הקבוע לבדה איכא רק חד ספק אי היא של היתר או של איסור ול"ד כלל לשני שבילין דהוי תרתי דסתרי כיון דשניהם שוין וליכא טעם לטהר לזה יותר מאידך הוי דבר התמוהו לרבים משא"כ הכא איכא טעם מספיק לתערובת איכא ס"ס ולטבעת שנפלה משם ליכא רק חד ספק אע"כ שרשב"א וסייעתו הבינו בכוונת רב דמיירי שהטבעת פירש ממילא שלא בפנינו דבכה"ג לא הוי קבוע דרבנן וראוי לומר כל דפריש מרובא קפריש כמו שסובר רשב"א וש"ע בסי' ק"י סעיף ו' וכמ"ש הש"ך בס"ק ל"ה לכן שפיר כתב רשב"א דהוי תרתי דסתרי ודמי לשני שבילין דכמו שיש לתערובת טעם להיתר מחמת ס"ס דהוי כרוב כמ"ש רשב"א סי' ת"א כמו כן יש לטבעת שפירש ג"כ טעם להתיר מטעם כל דפריש מרובא קפריש מהיכי תיתי להתיר התערובת ולאסור הטבעת ואי אפשר להתיר שניהם דא"כ הוי תרי קולי דסתרן אהדדי דכשאתה בא להתיר התערובת בע"כ צ"ל שהטבעת הנפרש הוא מאיסורא וכשבאתה להתיר הטבעת בע"כ צ"ל להיפך דפריש מרובא דהיתרא וזכר לדבר מבואר בתוס' במס' נדה דף כ"ז ע"א ד"ה חומר ודף כ"ט ע"א ד"ה תשב ומס' ב"ק דף י"א ע"א ד"ה דקא היכי דאיכא שני ס"ס להקל ואחד סותר את חבירו הולכין בשניהם להחמיר ועיין טו"ז יו"ד סי' שי"ו ס"ק ה' וה"ה כאן בכה"ג בע"כ גם התערובת אסור לכן מוכרח רב ור"ל לומר שנפלה לים הגדול שאין אנו דנין על הטבעת ועל החביות, וא"כ קשה על הש"ך ובעל מנחת כהן ופר"ח שכתבו דין הנ"ל להלכה פסוקה:

יב) מיהו יש להבין לפי הבנת הרשב"א דאיירי רק בפירש ממילא שלא בפנינו הא שפיר קאמר הש"ך כיון שאסרת מתחילה איך תחזיר ותתיר אח"כ כשנאבדה מן העולם, וצריך לומר דרשב"א מפרש כוונת רב ור"ל דמיירי שפירש הטבעת ממילא שלא בפנינו ולא נודע שפירש עד שנפלה לים דבכה"ג לא היינו דנין על הטבעת לומר שמותרת ועכשיו שנאבד אין אנו דנין עליו וא"כ שפיר קאמר רב דוקא נפלה אבל אם עדיין בעין הטבעת וצריכין לדון עליו גם התערובת אסור דהוי כתרתי דסתרי, לפ"ז יש לומר דש"ך מיירי שנודע שפירש ממילא קודם שנפל לים דבכה"ג גם רשב"א מודה ועיין פרי מגדי' בשפתי דעת ס"ק מ"ב מ"ש בשם ספר לחם יהודא נראה שהבין כן, ומ"מ דברי הש"ך ופר"ח סתומין מאוד וצ"ע:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה