שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב
כלל ה · פרט ב
יבואר הא דקיי"ל דבר חשוב לא בטיל אי הוא מדאו' או רק מדרבנן:
ח) הרמב"ם בפרק ט"ז ממאכלות אסורות הלכה ט' כתב דדבר ברור הוא שכל אילו איסורים בדברים חשובי' הוא מדרבנן וכ"כ תוס' מס' זבחים דף ע"ג ע"ב ד"ה אלא וכן מבואר להדי' במס' גיטין דף נ"ד ע"ב דמדאו' חד בתרי בטיל ורבנן הוא דגזור וכן דעת רוב קמאי ז"ל כמ"ש פר"ח בסי' ק' ס"ק ג' ותמה על תוס' במס' ב"מ דף ו' ע"ב ד"ה קפץ דנראה מדבריהם דס"ל דהא דברי' לא בטילה הוא מדאו' וכמ"ש מוהרי"ל בתשובה סי' ע"ז וכן תמה על תוס' במס' מעילה דף כ"א ע"ב ד"ה פרוטה לתי' בתרא דס"ל דמטבע חשוב ולא בטיל מדאו' וכבר האריך בזה המשנ' למלך בפ"ז ממעילה הלכה ו' וכן הניחו דברי' הכסף משנה שם בהלכה ה' בצ"ע דנראה דסובר דדבר שיש לו מתירין אין לו ביטול מה"ת דמוכח בהרבה דוכתי דכל דברים חשובים ודבר שיל"מ אין לו ביטול רק מדרבנן וע' בפליתי סי' ק' ס"ק א' וכנה"ג יו"ד סימן ק"א בהגהות ב"י ס"ק ל"ח ול"ט, וע' בטו"ז סי' ק ס"ק א', ועל פי יסוד זה כתב רמ"א ביו"ד סי' ק"א ס"א דאם הוא ספק אם הוא ראוי' להתכבד או לא אזלינן לקולא ומקורו מאו"ה כלל כ"ה ומבואר הטעם כמ"ש הטו"ז ס"ק ב' וש"ך ס"ק ב' דכיון דהא דלא בטיל הוא רק מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא וה"ה לכל דברים החשובים, וע' בס' פרי תואר ס"ק ד' שכתב אפילו במילתא דתלי' במחלוקת בין הפוסקים אין לו דין ספק הבא מחמת חסרון ידיעה, וע' בש"ך ס"ק י"ג ובס' מנחת יעקב כלל מ' ס"ק י"ט לא הי' לפניו ספר פרי תואר וכתב דלא מיירי שנסתפק להמורה אם הוא חתיכה הראוי' להתכבד דא"כ הוי ספק חסרון ידיעה ולא הוי ספק אלא שנסתפק לנו מה שהי' בשעת התערובת כגון שיש כאן הרבה חתיכות ובניהם חתיכות קטנות וחתיכה הראוי' להתכבד ולא ידענא אם האיסור ראוי' להתכבד וכי האי גוונא והשיג על הש"ך בסי' ק"א ס"ק י"ג שנראה שהבין אפילו מסתפק למורה מיקרי ספק דרבנן:
ט) ולכאורה יש לעיין דהנה הש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק י"ג כ' כתב דהלכה כר' יוסי במס' עירובין דף ל"ו ע"א כמו שחי' רבא דסובר ספיקא דרבנן דאיתחזק איסורא אזלינן לחומרא, וכתב בס"ק כ"א דאם נתערב איסור דרבנן חד בחד אעפ"י שאינו דבר חשוב ואח"כ נאבד אחד מהם ולא נודע איזה הוא לא אמרינן בכי האי ספיקא דרבנן לקולא דכיון שהי' מוחזק איסור באחד מהם הו"ל חזקת איסור ואזלינן לחומרא, ולכאורה נראה היכי דאיכא חזקה להתיר וחזקה לאיסור הסותרין זא"ז לא אמרינן דסליק כמאן דליתנייהו דמי והוי איקבע איסורא, ונ"מ אפילו לרמב"ם דסובר ספיקא דאו' מן התורה לקולא רק באיקבע איסורא מדאו' לחומרא היכי דחזקות סותרין זא"ז הוי מדאורייתא לחומרא, וא"כ לכאורה יש לומר ה"ה בספק איסור דרבנן ואיכא חזקה להתיר וחזקה לאיסור הוי איקבע איסורא ואזלינן לחומרא כמו בתערובת חד בחד וא"כ מכ"ש היכי שגוף איסור הוא דאו' ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן כמו בנידון דידן דגוף איסור הוא דאו' רק מדאו' דבר חשוב בטל וחכמים החמירו ראוי לומר היכי, דאיקבע איסורא אזלינן לחומרא, והנה בכל התערובת שנתערב איסור בהיתר ואנו מסופקים אם נתבטל או לא איכא להיתר חזקת היתר דמספיקא יש לאוקמי על חזקה ולאיסור חזקת איסור וא"כ החזקות סותרים זא"ז והוי איקבע איסורא א"כ קשה אמאי קיי"ל היכי דהוא ספק אם הוי דבר חשוב ולא נתבטל או אינו דבר חשוב ונתבטל דאזלינן לקולא הא הוי ספיקא דרבנן דאיקבע איסור דאזלינן לחומרא, אמנם באמת המעיין במס' עירובין דף ל"ו ריש ע"א בתי' רבא ברש"י ד"ה העמד ובקושי' הש"ס אדרבה העמד. מקוה על חזקתו מוכח באיסור דרבנן היכא דאיכא חזקה להתיר וחזקה לאיסור מסלקין החזקות ואזלינן לקולא ולא דמי לתערובות חד בחד וא"כ דברי קמאי הנ"ל ברורין:
י) אמנם לכאורה קשה דהנה במס' ע"ז די"ט ע"ב אמר ר' יוחנן אם בנה שכרו מותר והקשו תוס' ד"ה מכוש וריטב"א הא איסור מעורב בשכרו וביארתי בפרט א' כוונתם דלא בטיל ברוב' משום דמטבע חשוב ולא בטיל לפי ס"ד דתוס' דהוי חשוב יע"ש מה שתי' אמאי לא תי' בקיצור דאיכא ספק אם מקפיד העכו"ם על מכוש אחרון או לא והוי ספק אם היו דבר חשוב ואזלינן לקולא ודוחק לומר כמ"ש תוס' מס' מעילה דמטבע דחשוב לא בטיל מדאו' והוי ספיקא דאו' דדברי תוס' הללו תמוהין ובכמה דוכתי כתבו תוס' להיפך, ולכאורה יש להוכיח מדבריהם כלל חדש דהא דאמרינן ספיקא מדרבנן לקולא ה"מ היכי דא"א להפריד האיסור אבל היכי דאפשר להפריד ולהוציא האיסור אזלינן לחומרא, וכעין זה כתב משנה למלך בפרק ד' מבכורות הא דלא אמרינן סד"ר לקולא היכי דיכול להתברר וע' בספר שער המלך בפ' עשירי מהל' מקוואות כלל ג' וי"ל דס"ל לתוס' וריטב"א כדעת קמאי ז"ל דר' אליעזר סובר יוליך הנאה לים המלח אפילו היכי דממשות איסור בעין וכאינך תירוצם שכתבו תוס' במס' זבחים דף ע"ב ע"ב ד"ה כולן וע' ברא"ש מס' ע"ז דף מ"ט ע"ב ובר"ן שם, וע' בס' שער המלך בפ' ו' מעכו"ם הלכה י"ב ואפילו לפמ"ש הר"ן שם וז"ל ולא נתחוורו לי דבריו מפני שיש להשיב ולומר דוודאי ר' אליעזר לא שרי הכא אלא מה שאין גופו אסור מן התור' או מפני שאין שם גופו של איסור כפת שנאפה בעצי אשירה או שנתבטל מן הדין בחביות דאע"ג דאכתי מיתסרי מדרבנן כיון דע"ז תופסת דמיה הקילו שיהי' אותו איסור קל ניתק משם כיון דאיכא למימר שהוא חל על תמורתו מתוך שאיסור ע"ז תופסת דמיו עכ"ל וע' ש"ך סימן ק"י ס"ק ב' מ"מ לפי מה דאיתא במס' ע"ז דף ס"ב ע"א בשכרו עמו לעשות יין נסך שנתנסך לע"ז שכרו אסור מדרבנן משום קנס ע' בתוס' ד"ה השוכר ה"ה שכר מכוש אחרון אסור רק מדרבנן משום קנס שפיר מהני כשמוליך הנאה לים המלח וא"כ שפיר הקשו תוס' וריטב"א אמאי סובר ר' יוחנן כל שכרו מותר הא איסור מעורב בשכרו ולא בטיל ברובא דמטבע הוי דבר חשוב ואפילו בדרבנן לא בטיל כדאיתא בש"ע יו"ד סי' ק"א סעיף א' ברמ"א ולא הוי מצי לתרוצי דהוי ספק אם הוי דבר חשוב אם מקפיד העכו"ם והוי ספיקא דרבנן ולקולא דז"א דאכתי קשה למה כל שכרו מותר הא אפשר להפריד האיסור שיהי' מוליך הנאה לים המלח, וכעין דלא סמכינן על רובא היכי דאפשר להפריד האיסור כמ"ש רא"ה הנ"ל ה"ה לענין ספיקא דרבנן לכן הוכרחו לתרץ דליכא שום שכר ע"א כלל דוודאי אינו מקפיד וא"ש. (וצ"ע לשיטת רא"ה למה בעינן ביין נסך ובע"ז שיהי' דבר חשוב ע' רמ"א ביו"ד סי' קל"ד ס"ג כיון דיש פדיון ע"י הולכת הנאה לים המלח אפשר להפריד האיסור ובשאר איסורי הנאה לחולקים על רשב"ם ע' ש"ך סי' ק"י ס"ק ג'):
יא) ועל פי דברינו מיושב קושי' הב"ח ביו"ד סי' קמ"ג על הרי"ף שכ' וז"ל הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנות אמר ר' אלעזר אם בנה שכרו מותר עכ"ל משמע דוקא בכיפה דהוא משמשי ע"ז ואין אסורין לד"ה עד שיעבדו שכרו מותר אבל בע"ז עצמו שכרו אסור ותמהו הא בגמ' מסיק אפילו ע"ז עצמו נמי שרי משום דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכן פסק הרא"ש ור"ן שם ורמב"ם פרק ז' מע"ז הלכה ה' וכמו כן קשה על הטור שכתב ג"כ אסור לבנות כיפה שמעמידין בה ע"ז עבר ובנה שכרו מותר משמע דוקא משמשי ע"ז וע' בש"ך שם ס"ק ד' ובדברינו א"ש דיש לומר דהוי קשה לרי"ף וטור על ר' יוחנן קושיא תוס' ד"ה מכוש הא איסור מעורב בשכרו ולא בטיל ברובא דהא מטבע הוי דבר חשוב כיון דסתם עכו"ם מקפיד על פחות מש"פ ואף דר' יוחנן סובר את שדרכו למנות מ"מ אזלינן בתר רובא דעלמא מה שהוא חשוב ורובא דעלמא הם עכו"ם וכמ"ש בפרט א' ותי' תוס' ל"ל כמ"ש הב"ח שהוא דחוק כמובן לכן הוי ס"ל דר' יוחנן בע"כ סובר ניהו בעלמא בוודאי מקפיד על גזל אפי' בפחות מפרוטה מ"מ הכא במכוש עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ובזה חולקים על תוס' דס"ל דבוודאי לא מקפיד והם ז"ל ס"ל דהוי ספק וסובר ר' יוחנן כיון דהוי ספק אי הוי דבר חשוב אזלינן לקולא כדין ספיקא דרבנן כמ"ש רמ"א בשם או"ה הנ"ל אולם הא הוי ספיקא דרבנן שאפשר להפריד האיסור ע"י הולכת הנאה לים המלח, ובע"כ צ"ל דר' יוחנן סובר כרבנן דס"ל אין פדיון לע"ז ואולם הרי"ף והטור דס"ל בדף מ"ט דהלכה כר' אליעזר דס"ל דמהני הולכת הנאה לים המלח הדין דשכרו אסור ומחויב להוליך הנאה לים ולא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא כיון דאפשר לברר ולהוציא האיסור ועוד יש לומר דאפילו אי ר' יוחנן סובר כר' אליעזר יש לומר דסובר כר' אדא בר אהבה בדף מ"ט ע"ב דלא מהני תקנת ר' אליעזר אלא בפת משום דלא מינכרה בה איסור ממש אבל חביות בחביות לא משום דאיתי' לאיסורא בעיני' וא"כ ה"ה כאן שנתערב דמי מכוש אחרון בדמי היתר הוי כחביות בחביות ולא מהני הולכה לים המלח ולכן סובר ר' יוחנן דיש להקל מטעם סד"ר כיון דא"א בתקנתא אבל רי"ף דפוסק כר' חסדא שם דסובר אפי' בחביות מהני תקנתא דר' אליעזר דכתב שם בההוא גברא דאיערב לי' חביות דסתם יינן בחמרא אתי לקמיה דר' חסדא א"ל זיל שקול דמי חביתא ושדי בנהרא ומבואר בר"ן דסובר סתם יינם אפי' יין ביין וביין נסך דוקא חביות בחביות יע"ש א"כ סובר אפי' באיסור דאו' כר"ח דמותר ע"י הולכת הנאה לים אפילו בחביות ומכ"ש באיסור דרבנן כי הכא לכן סובר שכרו אסור עד שישליך הנאת מכוש אחרון לים וזה אין צריך לבארו דכבר ביאר שם דבכל איסורי ע"ז מהני הולכת הנאם לים אפי' באיסור דאו' וכ"ש באיסור דרבנן, ובזה מיושב גם שיטת הטור דהוא ז"ל פוסק בסי' קל"ד כר"ח בנתערב חביות בחביות מוליך דמי חביות אחת לים המלח והשאר מותר וכן איתא בש"ע שם סעיף ב' לכן סובר ג"כ שכרו אסור עד שישליך הנאת דמי מכוש אחרון לים המלח ולא אמרינן סד"ר לקולא כיון דאפשר לברר ולהוציא האיסור וא"ש:
יב) ועוד יש ליישב שיטת הרי"ף וטור לפי מ"ש לעיל לצדד דקו' תוס' וריטב"א אמאי אמר ר' יוחנן סתם שכרו מותר ומשמע דאין צריך לברור דמי איסור ולשדי דמי מכוש אחרון אמאי נימא י"ב כיון דאיסור לא מבורר מעיקרא לא מהני ביטול ברובא כיון דאפשר להפריד האיסור ע"י ברירה וכמ"ש רא"ה וכתבתי לעיל באריכות בכוונת תוס' ואולם בשיטת רי"ף וטור יש לומר דס"ל כרא"ה הנ"ל וכסברת הרמ"ר והוי קשה להו קושיא תוס' ול"ל תי' תוס' כמ"ש הב"ח, לכן ס"ל דר' יוחנן אזיל לשיטתו דסובר במס' ביצה דף ל"ז ע"ב ודף ל"ח ע"א אפילו באיסור דרבנן א"ב וא"כ א"א להוציא האיסור לכן כל שכרו מותר דבטל ברובא דלא הוי דבר חשוב כיון דר' יוחנן סובר את שדרכו למנות י"ל דסובר דבעינן שיהיה חשוב לכל העולם כשיטת רש"י שם ודלא כנימוקי יוסף והכא לא הוי דבר חשוב לישראל כיון דאינו ש"פ אבל רי"ף וטור דס"ל כשיטת רוב פוסקים דבדאו' א"ב ובדרבנן י"ב והכא שכר ע"ז אסור רק מדרבנן שפיר ס"ל שכרו אסור עד שישליך לאיבוד דמי מכוש אחרון ולא בטיל ברובא כיון דאפשר להוציא האיסור לא בטיל ברובא וא"ש:
יג) אמנם בגוף הנידון שכתבתי בפרט א' וכאן היכי שהדבר חשוב לרובא דעלמא שהם עכו"ם ואינו חשוב לישראל לכאורה יש לעיין דהנה בס' פרי תואר סי' ק"א ס"ק ב' כתב היכי שנתערב איסור חתיכה הראויה להתכבד שאסור בהנאה ברוב חתיכות שאסורין באכילה ומותרין בהנאה נתבטל ברובא ואין לו דין חתיכה הראוי' להתכבד ומשמע דטעמא כיון דאפי אם תתבטל יהיה אסור באכילה לישראל רק שמותר בהנאה לעכו"ם לא הוי דבר חשוב וע' בפלתי שם ס"ק א' ובשו"ת נב"י מה"ק חלק י' סי' ס"ז שכתב ג"כ דלא הוי ראויה להתכבד, ואולם בדרכי משה סי' ק"א ס"ק ב' כתב בשם מצא כתוב דחתיכה שלא ניקרה מגידים וחלב מיקרי ראוייה להתכבד דהא ראוי' להתכבד לעכו"ם ואף שכ' רמ"א דאין אנו צריכין לטעם זה דהא אפילו באיסור הנאה אמרינן חתיכה הראוי' להתכבד מ"מ בגוף סברא מודה, ותו אפי' נימא בדין חתיכה הראוי' להתכבד דלא הוי חשוב מה שראוי לעכו"ם יש לומר כמ"ש נב"י כיון שאסור ליתן מתנת חנם שוב לא מיקרי ראוי' להתכבד ומה שיכולין למכור לא מיקרי ראוי' להתכבד כעין שכתבו תוס' דקדשים לא מיקרי ראוי' להתכבד שאין הכהנים מחזיקים טובה זה לזה משא"כ במטבע דלא בטיל מחמת חשיבתו נראה היכי דחשוב לרוב העולם הוי דבר חשוב ואפי' לרשב"א ור"ן שכתבו הטעם בקדשים כיון שאינו ראוי' להתכבד רק לזכרי כהונה יש לומר כיון דהם רק מיעוטא אבל דבר שחשוב לרוב עולם יש לומר דאזלינן בתר רובא וא"כ דברינו נכונים:
יד) ועוד נראה לענ"ד ליישב שיטת רי"ף הנ"ל ונראה דרי"ף סובר דהא דנחלקו ר' יוחנן ור"ל ר"י סבר את שדרכו למנות שנינו ור"ל סובר כל שדרכו הפי' דר"י סובר דבעינן שאין אדם מוכרו באומד כמ"ש רש"י במס' ביצה דף ג' ע"ב ד"ה אלא כמ"ש בפרט א' ודלא כנימוקי יוסף שסובר דאזלינן בתר רובא ור"ל סובר דלא בעי שיהי' חשוב לכל העולם וכמ"ש לעיל, וי"ל דרי"ף חולק בזה על תוס' ד"ה מכוש וסובר כיון דסתם עכו"ם מקפיד על פחות מש"פ מסתמא גם הכא במכוש מקפיד וא"כ אי אזלינן בתר רובא דעלמא שהם עכו"ם הוי דבר חשוב ולא בטיל ברובא ואי נימא דבעינן שיהי' חשוב לכל העולם בנ"ד כיון שישראל אינו מקפיד על פחות מש"פ בטל דמי איסור מכוש אחרון ברוב היתר ואף שאפשר לברר ולהפריד האיסור י"ל דחולק על הרא"ה וסובר כרשב"א בתה"א דל"ל סברא זו ע' ש"ך יו"ד סי' ק"ב ס"ק ח' וא"כ אתי שפיר די"ל לרי"ף הוי קשה לי קושי' תוס' ד"ה מכוש הא האיסור מעורב בשכרו ולא בטיל דמטבע הוי דבר חשוב ואפילו באיסור דרבנן כמו הכא דשכרו אסור רק מדרבנן לא בטיל כדאיתא בש"ע סי' ק"א ס"א ותי' תוס' ל"ל וכמ"ש הב"ח וסובר רי"ף דבוודאי העכו"ם מקפיד לכן סובר דר' יוחנן אזיל לשיטתו דסובר את שדרכו למנות ובעינן שיהי' חשוב לכל העולם והכא אינו חשוב אצל ישראל כיון דפחות מש"פ לא חשוב ממון וא"כ יש לומר דרי"ף סובר כשיטת סה"ת שנתבאר לעיל דהלכה כר"ל וכתנא דליטרא קציעות דכל דבר שדרכו למנות אפי' בדרבנן לא בטיל ה"ה כאן כיון שמטבע חשוב אצל רוב העולם לא בטיל ואף דכתב הר"ן במס' ע"ז דף ע"ד ע"א כיון דרי"ף במס' חולין דף ק' לא כתב מתני' דשם סובר חתיכה הראוי להתכבד בטיל דסובר כסוגיא דמס' ע"ז דבעינן דבר שבמנין ואיסור הנאה מ"מ הכא כיון דאסור בהנאה וגם הוי דבר חשוב לא בטיל הגם שי"ל שאני התם במס' ע"ז דהוי את שדרכו כמ"ש תוס' במס' זבחים דף ע"ב ע"א ד"ה אלא מ"מ שפיר י"ל דסובר דה"ה כל שדרכו למנות בצירוף שאסור בהנאה אפילו בדרבנן ל"ב לכן שפיר סובר דשכרו אסור כיון שמעורב בדמי מכוש אחרון ואזלינן בתר רובא דעלמא וא"ש ולק"מ: