אור ברסלב
שערי תורה חלק ג כלל ג › פרט א

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל ג · פרט א

כלל ג

יבואר דין היתר בהיתר אי בטיל:

א] רמ"א ז"ל ביו"ד סי' צ"ט סעיף ו' כתב וז"ל כזית חלב שנפל למים ונתבטל בששים ואח"כ נפל מן המים לקדירה של בשר מותר אעפ"י שאין בבשר ששים נגד החלב שהרי נתבטל במים עכ"ל וכתב הש"ך בס"ק כ"ב וז"ל ואין להקשות אגוף הדין פשיט' דכל איסור בטל בששים יש לומר משום דלקמן סי' רצ"ט ס"ק א' נתבאר דהיתר בהיתר לא שייך ביטול קמ"ל דהכא לא אמרינן הכי וכן הוא באו"ה כלל כ"ד דין ח' עכ"ל וכוונתו מבואר דלא דמי לשעטנז דזהו דרך איסורו שע"י חיבור נאסרו ולא שייך ביטול משא"כ הכא כשמעורב היתר בהיתר עדיין הכל מותר כי המים בחלב מותר עד אח"כ שנפל לקדירה של בשר וזה פשו', ובאו"ה כתב שם וז"ל שמעינן מהג"ה דשם מדאמר ולא היה במים ששים נגד הכף בהיתר מיהו בטיל ועוד ראיה מחמץ קודם זמנו דבטיל עכ"ל ובפרי חדש שם ס"ק פ"ב כתב על האי דינא שכתב רמ"א שהרי נתבטל במים וז"ל ואע"ג דהוי היתרא לגבי היתרא מ"מ שייך ביטול ברוב ותנן בפרק בתרא דכלאים משנה א' צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מגמלים מותר כלומר ומותר לערב עמהם פשתן אלמא היתר בהיתר דומי' דצמר גמלים וצמר רחלים מבטלין אהדדי ושייך בהו ביטול ובכאן אין צריך לכל זה לפי שהחלב עם מים הוי לח בלח שנבלל יפה והרי באותו חלק מים שנפל לקדירה של בשר הרי יש ששים במים נגד חלב המעורב לתוכו ומה"ת להצריך ששים בבשר נגד החלב כיון שכבר באותו חלק של חלב יש מים ששים חלקים נגדו וזה פשו' דאף לכתחילה שפיר דמי ליתן מים אלו לקדירה של בשר שהרי היתר הוא לגמרי מטעמא דכתיבנ' שאף היתר בהיתר שייך ביטול ואין זה מבטל איסור לכתחילה אלא מבטל היתד הוא שהרי מבוטל ועומד הוא עכ"ל ור"ל דבזה נ"מ בטעמא שכתב או"ה דהיתר בהיתר בטיל ומקורו משו"ת הר"ן סי' נ"ז וז"ל ולענין אם מותר לטחון כאחת החיטין המבוקעת עם אותן שאינן מבוקעת אם יש לחוש לזה מפני שאין מבטלין איסור לכתחילה או אם ניקל בזה לפי שמה שאמרו אין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא מדרבנן בעלמא הוי יודע שראב"ד ז"ל סובר דהא דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה מדאוריית' הוא וגמר לה מדאית' במס' חולין דף צ"ח ע"ב זרוע בשילה חידוש הוא כלומר מה שהתירה תורה לבשל כאחת ולהתיר איסורו כדאית' התם ומ"מ אפילו לדבריו במבטלו בעודו היתר לא שמענו שיהיה אסור כל שנתבטל בזמן התירו אבל יש כאן שתי ספיקות האחת שנוכל לומר שאין היתר מתבטל בהיתר משום דבפרק בתרא דע"ז דהיתרא לגו איסורא לא בטל וטעמא דמילת' לעי שאין היתר עשוי להתבטל והכא נמי בזמן התירו יש לדון ולומר שאינו מתבטל מתי מתבטל לאחר איסורו נמצא זה מבטל איסורא לכתחילה, והספק השני דדלמא כי אמרינן דלפני זמנו היתר הוא ה"מ לאכלו קודם פסח משש שעות ולמעלה אבל לאכלו תוך הפסח הוא חוזר וניעור ושתי ספיקות הללו מתבררת מדתנן בפ' בתרא דכלאים צמר גמלים וצמר רחילים שטרפן זה בזה אם הרוב מן הגמלים מותר ואם הרוב מן הרחלים אסור ומותר דקאמר היינו לערב עמהם צמר ופשתים ומהא שמעינן שהיתר בהיתר מתבטל ושמכיון שנתבטל אינו חוזר וניעור, לפיכך נראה לי להלכה שכיון שאין באותן חיטין המבוקעת אחד מששים שמותר לטחון הכל קודם פסח ולאכול בפסח אבל למעשה לא מלאני לבי להקל אלא בררו אותן והסירו אותן המבוקעת מהן והשאר מותר ולענין חיטין שבבתיכם נראה שמותר לטוחנן קודם פסח ולהשהותן בפסח אבל לא לאכלן עכ"ל וכ"כ בסי' נ"ט ובש"ע א"ח סי' תמ"ז ע"ז כתב אם נתערב חמץ קודם פסח ונתבטל בששים אינו חוזר וניעור בפסח ויש חולקין וכתב הפר"ח שם בס"ק ד' שכן דעת הר"ן בתשובה שאינו חוזר וניער, וכן נראה מתוס' במס' ע"ז דף ס"ו וכן הג"א במס' ע"ז ד' ל"ד כתב וז"ל חביות של שכר מדיחה במים יפה ומנגבה ונותן לתוכה יין ודבש לכתחילה קודם הפסח לצורך הפסח ושותהו בפסח דקיי"ל היתר בהיתר בטל וחמץ שנתערב בששים קודם הפסח מותר באכילה בפסח עכ"ל ואולם המרדכי במס' פסחים בפ' כל שעה סי' תרצ"ב כתב בשם ראבי' דהיתר בהיתר לא בטיל ומבי' ראיה ממס' נדרים דף ע"ו ע"א אם מטבילין כלי טמא לטהר יטבילו כלי טהור לכשיטמא יטהר יע"ש ועיין שו"ת רשב"א סי' תתל"א בסופו והמעיין שם במרדכי היטיב שראה שנדפס בטעות דנדפס דברי ראב"י בסוף סי' תק"ץ ואין לו שום שייכות שם ואולם נראה שמקומו בסי' תקצ"ד וכתב וז"ל כתב בספר התרומה דאם נמצאת חטה או שעורה בעופות מלוחים או צלוים ערב פסח אחר ד' שעות ישליך החטה והעופת מותרין דלא מיתסר חמץ במשהו אלא בזמנו אבל שלא בזמנו דאי בו כרת בטל בששים ואינו חוזר וניער לאסור כשהגיע זמנו וכן מצאתי בתשובת ר"י בשם ר"ת דחמץ שנתבטל קודם פסח בששים אין חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו וה"נ תנן במס' כלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב גמלים מותר להביא פשתן לשם אלמא אע"פ שאיסור כלאים הוי במשהו אפי' בחו' אחד של פשתן בבגד גדול של צמר כיון דמקודם בטל ברוב גמלים אינו חוזר וניעור אח"כ עם הפשתן לאסור במשהו אע"ג דכלאים במשהו דאורייתא הכא נמי גבי חמץ עכ"ל כאן שייך דברי ראב"י הנ"ל דוק ותשכח כדברי, והנה הר"ן סותר א"ע ממ"ש בתשובה הנ"ל למה שכ' בחידושיו לנדרים דף נ"ב ע"א שכתב בהדי' דהיתר בהיתר לא בטיל שכתב טעמא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל כיון דעתיד להיות מותר הוי מין במינו ממש ובכה"ג אפילו חכמים דר' יהודא מודו לר' יהודא דמין במינו לא בטיל ועיין בטו"ז יו"ד סי' ק"ב ס"ק ה' ובפר"ח שם ס"ק ד' וכן כתב שם בדף נ"ט ע"ב ד"ה ועד כאן וז"ל אלמא אעפ"י שאין הגדולין כעיקר אין מבטלין אותו דהכא היינו טעמא משום דהיתרא לא בטיל משום דאיסור' דרכן להתבטל יע"ש וכן כתב בד"ה שאני וז"ל דטעמא הוא דקא יהיב בדין הוא דליבטל היתר דזרעים לגבי גידולין דאיסורא משום דהו"ל תערובת היתר באיסורא ודברים שאינם שוים מבטלין זה את זה אבל איסורא באיסורא וכו' אינו בדין שתהיה בטילה אע"ג שאין איסורים שוין מ"מ איסור באיסור הוא ודברים שהן שוין זה לזה אין אחד מהם מבטל את חבירו ועדיין אין דעתי נוחה בזה וצריך לי רב לעשות לי בזה עכ"ל משמע דספיקו הוא משום דאיסורין אינן שוין אבל היתר בהיתר סובר כמ"ש בדף נ"ב דלא בטיל דהוי מין במינו ממש ובכה"ג אפי' חכמים דר' יהודה מודו לר' יהודא דלא בטיל ועיין בפלתי סי' צ"ח ס"ק י"ח ובפרי מגדים שם ס"ק כ"ב, ואולם קשה לשיטתו בחידושיו ממתני' דפ"ט מכלאים הנ"ל דאיתא להדי' אם רוב מן הגמלים מותר לערב עמהם פשתן כמ"ש בעצמו בתשובה ראי' זו ואין לומר דהר"ן לא קאמר רק היכי דהוי מין במינו ממש והכא כיון דחלוקין בשהא הוי כמין בשאינו מינו ז"א דאכתי קשה לפמ"ש בס' תוס' יו"ט שם וז"ל פי' הרב שהצמר נתבטל ברוב דילפינן בפ"ק דחולין ביטול מאחרי רבים להטות דבכל איסורי תורה בטילין ברוב' דאית' קמן ובמידי דיבש ביבש מין במינו אפי' מדרבנן אין צריך יותר כדאי' במשנה ה' בפרק ט' דחולין ובתר שמא אזלינן במין במינו ואפילו איכא לי' שם לוי' כדאית' בפ' בתרא דעכו"ם עכ"ל א"כ מוכח דצמר גמלים וצמר רחלים הוי מין במינו ממש הרי דמבואר דהיתר בהיתר אפילו מין במינו בטיל וצ"ע לכאורה, שוב ראיתי בשו"ת נב"י מהדורא בתרא חלק יו"ד סי' קפ"ו מתוך דבריו יש ליישב קושי' זו, ולכאורה רש"י במס' ביצה דף ג' ע"ב שכתב הטעם דדשיל"מ לא בטיל משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וכן שאר קמאי ז"ל כתבו טעם זה ולא כתבו טעמא שכתב הר"ן ז"ל משמע דס"ל אפילו במין במינו היתר בהיתר בטול, ואולם ז"א די"ל לכן ניידי מטעם זה משום דהוי קשה להו קושית פני יהושע במס' ביצה דף ד' ע"א מדברי ר' אשי שם דסובר בספק איסור דרבנן בדשיל"מ אזלינן לחומרא דשם לא שייך טעמא דהר"ן דהוא רק בתערובת ולא היכא דהוא ספק בגופו אם איכא איסור לכן כתבו טעם הנ"ל דשייך ג"כ התם, וראיתי בשו"ת נב"י שהוכיח דרשב"א בע"כ סובר דהיתר בהיתר לא בטיל אפילו במין בשאינו מינו דהנה הגאון אב"ד דק"ק בראד זצ"ל רצה להוכיח מש"ס דהיתר בהיתר בטל מהא דאיתא במס' חולין דף קי"א ע"ב בצנון שחתכו בסכין של בשר מותר לאכלו בכותח היכי דטעים לי' ואם לית בי' טעם בשר מותר לאכלו בחלב הרי דהיתר בהיתר בטיל יכתב בתשובת נב"י דאדרבא משם ראי' להיפך דהנה בב"י יו"ד סי' צ"ו כתב בשם רשב"א וז"ל אבל אם טעמו וכו' דכיון שאין טעם בשר נרגש בו בידוע שלא בלע ממנו כלום יע"ש הרי שסובר שאין הטעם משום דאמרינן כיון שאין נרגש בטעם נתבטל במיעוטו אלא שלא בלע ממנו כלום ואין צריך להתבטל וא"כ מוכח דרשב"א בע"כ סובר דהיתר בהיתר לא בטיל דאל"כ תיקשי למה הוצרך לומר שלא נבלע ממנו כלום הא אפילו איסור שנפל בהיתר ונמחה גופו בתוכו או לח בלח שנתערב סמכינן אטעימה ישם ודאי נתערבו בו אלא כיון שאין נרגש בטעם נתבטל בו אע"כ דסובר דבשר בצנון שהו' היתר בהיתר לא שייך בו ביטול עכ"ד פח"ח ואולם רש"י שכ' בדף קי"ב ע"א ד"ה קישות דמשום חורפא בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא פליט סכינא ובלע צנון וכ"כ תוס' ד"ה הילכתא וד"ח ע"ב ד"ה אגב ומ"מ היכי שטעם ישראל מעיקרא ואמר שאין בו טעם בשר מותר לאכלו בכותח ובע"כ הטעם כיון שאין טעם נרגש נתבטל במיעו' משם מוכח דס"ל לרש"י ותוס' דהיתר בהיתר בטיל וקם ראי' שהוכיח הגאון מבראד זצ"ל ועיין בש"ך סי' צ"ו ס"ק ה' דמשמע להדיא מדבריהם דבוודאי משום דוחקא דסכינא וחורפא דצנון בלע וליכא ספק ומ"מ מהני טעימה ורשב"א בע"כ הבין דהוא ספק אם בלע לכן מהני טעימה כשלא טעם מוכח שלא בלע אבל מרש"י ותוס' משמע להדיא דוודאי בלע משום חורפא דצנון ודוחקא דסכין דהא מצינו במס' חולין דף ח' ע"ב דאגב דוחקא דסכינא בצירוף חום מעט דבית השחיטה בלע ה"ה בצירוף חורפא דצנון ומה דמהני טעימה משום דאמרינן דנתבטל במיעוטו ובע"כ ס"ל לרש"י ותוס' דהיתר בהיתר בטיל מיהו אכתי אפשר לומר דמודו לר"ן בחידושיו דסובר דבמין במינו היתר בהיתר לא בטיל, ולכאורה קשה לשיטת הרשב"א לפי מה שביארתי בס"ד בכללי חזקות היכי דאיתרע חזקה שנעשה ויעשה שראוי להסתפק לא אזלינן בתר חזקת היתר והמעיין ברשב"א במשמרת הבית בשער ראשון מוכח דסובר כן אפילו בחזקת איסור וא"כ תיקשי אמאי מהני טעימת ישראל היכי שאין בצנון טעם בשר אולי בלע הצנון רק שלא ניכר כיון שהוא מיעו' והא היתר בהיתר לא בטיל ואף דא פשר דלא בלע מ"מ מידי ספיקא לא נפקא כיון דאיכ' דוחקא דסכינא וחורפא דצנון, ואין לומר משום דמוקמינן הצנון בחזקת קמייתא בחזקת היתר שהי' בחזקת שמותר לאכול אפי' בחלב דז"א כיון דאיכא ריעותא לפנינו שחתך בסכין של בשר לא מהני חזקת היתר ולכאורה מוכח כרש"י ותוס' דאפילו אם נבלע בצנון נתבטל וצ"ע העולה בדין היתר בהיתר איכא כמה חילוקי דינים (א) היתר בהיתר וע"י תערובת נאסרו כמו בכלאים משמע ביו"ד סי' רצ"ט ס"א ובטו"ז וש"ך ס"ק א' דלא בטיל ולא נזכר שום חולק על זה ועיין בכסף משנה בפרק ג' מבכורות הלכה י"ג ובמשנה למלך בפ' א' ממשכב ומושב הלכה י"ד (ב) היתר שהיתר כשנתערב לא נאסרו רק שאיכא נ"מ בתערובת ב' אם יתבטל המיעו' בתערובת ראשון כעין ההוא דיו"ד סי' צ"ט הוא מחלוקת קמאי ז"ל לדברי ר"ן בתשובה ואיסור והיתר וכן משמע דעת רש"י ותוס' דהיתר בהיתר בטל וגדולה מזו נראה דעת ר"ן בתשובה דאפילו מין במינו והיתר בהיתר בטיל, וכן דעת שאר פוסקים כנ"ל ואולם רשב"א נראה דסובר אפילו מין בשאינו מינו לא בטיל היתר בהיתר, ולפמ"ש הר"ן בחי' למס' נדרים נראה דסובר היתר בהיתר מין במינו לא בטיל ובמין בשא"מ היתר בהיתר בטיל:

ב] ונראה לענ"ד להביא ראי' בדרך פלפול דהיתר בהיתר מין במינו לא בטיל ועל פי כלל זה יהיה רווחא דשמעתתא לפרש המשך הסוגי' במס' ב"ק דף מ"ה ע"א דאיתא התם ת"ר שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו מכור הקדישו מוקדש וכו' החזירו שומר לבית בעליו מוחזר, משנגמר דינו מכרו אינו מכור כו' החזירו שומר לבית בעליו ואינו מוחזר ר' יעקב אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבית בעליו מוחזר ומסיק רבה דכ"ע אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אלא הכא פליגי רבנן סוברים אין גומרין דינו של שור אלא בפניו דא"ל אי אהדרת נהילי' הוי מעריקנא לי' לאגמא, ור' יעקב סובר גומרין דינו של שור שלא בפניו דא"ל סוף סוף מיגמר הוי גמרי לי' לדינא יע"ש והקשה רש"י בד"ה ליפלגי לר' יעקב נמי לימא אי הוי מהדרינא לי הוי שחטינא ליה יע"ש מה שתירץ ועיין תוס' ד"ה השתא וכתב בס' שיטה מקובצת ליישב קו' זו וז"ל והמחוור שבכולן מה שפי' הראב"ד ז"ל דהא דאמרי רבנן הוי מעריקנא וכו הכי קאמר שבקינן לי' דנהדר לאגמא שהוא מקום מרעיתו וכיון דלא אהדר אפסדתי' ואילו מעשה חדש לא קטעין ולא הברחתו ולא שחטתו אלו דברי הרב ז"ל ויפה אמר שאילו טען מעשה חדש מאן לימא לן שהיה עושה כן עכ"ל ויש לומר בכוונת רשב"א ב' טעמים (א) לפמ"ש המשנה למלך בפרק ד' משאלה ופקדון הלכה א' דהא דקיי"ל בחו"מ סי' ע"ה באינו יודע אם פרעתיך דחייב לשלם משום דחיוב ודאי ופרעון ספק ואין ספק מוציא וודאי היינו בברי טוב ושמא גרוע דהו"ל למידע אם פרע אבל היכי דלא הו"ל למידע פטור מלשלם וא"כ הכא אף דבעלים טוענים בריא שהיה עושי' מעשה חדש והשומר בע"כ טוען שמא והחיוב של שומר הוא ודאי וצריך לברר שהוא פטור ואם האמת כדברי הבעלים לא נפטר מחיובו והוי כא"י אם פרעתיך עיין בש"ך חו"מ סי' רצ"א ס"ק מ"ד מ"מ כיון דשמא של שומר טוב דלא הוי לי' למידע פטור ואפי' לפי דברי התומים בסי' ע"ה ס"ק כ"ב שהוכיח מהרבה פוסקים אפילו היכי דלא הוי לי' למידע חייב לשלם מ"מ יש לומר טעם (ב) לפמ"ש רשב"א במס' גיטין דף ע"ח ע"ב והבאתיו בספרי שערי תורה כלל י"ג פרט ו' מבואר דספק גמור אשר נולד גם לב"ד ספק, גם לולא דברי בעל דין הוי ספק מעליא ומועיל לפטור הנתבע כמו התם בקרוב לו יע"ש וה"ה הספק על מעשה חדש אם אמת כדבריו הוי ספק גם לב"ד ומהני לפטור הנתבע וא"ש אמנם קשה להבין כעין קו' תוס' דהא אף אם היה מבריח למקום מרעיתו היו הב"ד תופסין אותו ע"י שלוחם משם ותוס' הקשו כעין זה על רש"י קושי' אחרת כמבואר למעיין שם ואולם בפשיטות קשה הא אף באגמא יכולין ב"ד לתפסו ובדוחק יש ליישב כמובן, ונלעל"ד ליישב הסוגי' דהנה איתא במס' זבחים דף ע"א במתני' אם נתערב שור הנסקל בשוורים אפי' אחת בריבוא ימותו כולן משום דהוי בעלי חיים וחשיב דלא בטיל כדאי' בדף ע"ב ע"א והנה במס' סנהדרין דף ע"ט ע"ב איתא בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים שנגמר דינם נחלקו חכמים ור' יהודא חכמים סוברין דכולן פטורין דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו לכך כולן פטורין ור' יהודא סובר כונסין אותן לכיפה יע"ש ויש להסתפק בנתערב שור שלא נגמר דינו עם שוורים אחרים המותרים אי נתבטל השור ואין גומרין את דינו אפי' למ"ד גומרין דינו של שור שלא בפניו ולכאורה נראה לפי דעת הסוברים דהיתר בהיתר בטיל אפילו מין במינו ואף דאיתא במס' זבחים בעלי חיים חשיב ולא בטיל מן התורה אפי' בע"ח בטיל והוא רק חומרא דרבנן ולא מצינו דהחמירו חכמים רק היכי דיש לו שם איסור אמרו דלא בטיל בע"ח אבל היתר בהיתר לא מצינו דהחמירו דקיי"ל דאין למידין דברי סופרים מד"ס ואוקמינן על דין תורה דבטל המיעו' ברוב ונאבד שם המיעו' וכיון שאכתי לא נגמר דינו עדיין השור הוא בחזקת היתר דהא איכא ספק השקול אם יוגמר דיני למיתה ובכ"מ היכי דיש ספק השקול מוקמינן על חזקה קמייתא ומעיקרא היה השור בחזקת היתר לכן כל זמן שלא נגמר דינו כיון שיש ספק עומד בח"ה ובטל המיעו' ברוב וכולן פטורין כיון דהיתר בהיתר בטיל אמנם לשיטת הר"ן הנ"ל דהיתר בהיתר במינו לא בטיל יש למצוא תקנה שיהיה גומרין דינו של שור אחד דהנה במס' תמורה דף ל' ע"א איתא במתני' שני שותפין שנחלקו א' נטל עשרה טלאים ואחד נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורין ושעם הכלב מותרין ופריך הש"ס דניפוק חדא להדי כלבא ואינך לישתרי ובע"כ קושי' הש"ס קאי למאן דאית ליה ברירה והק' תוס' בד"ה אידך א"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור אסור ואידך לישתרו וכן זבחים שנתערבו בשור הנסקל דאמרינן ימותו כולן ואמאי ניהו דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי מ"מ נישקול חד מינייהו ואינך לישתרו ואמר מורי הרמ"ח כלל גדול בדין זה דוודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו היה באיסור אבל הני תערובתו בהיתר כי האיסור לא הי' מבורר קודם התערובת ולאחר תערובתו נולד האיסור סמכינן אברירה עכ"ל וא"כ כשבא האיסור לאחר התערובת יש לומר דיש ברירה הגם שיש לומר דשאני התם שלא משכחת האיסור כ"א לאחר תערובתן מ"מ לשון של תוס' לא משמע כן ועיין ביו"ד סי' ק"ב ס"ז בהגהת רמ"א, והנה אם נתערב מיעו' איסור ברוב היתר יש לדון על ב' ענינים (א) אם שם מיעו' בטיל לגמרי וכמאן דליתא וגם אפילו היתר בהיתר המיעו' כמאן דליתא ועיין בר"ן במס' ע"ז דף מ' ע"ב דמאן דלא חייש למיעוטא ר"ל כאילו לא היה (ב) י"ל דמיעו' לא נתבטל רק דשם איסור נהפך להיתר ויש לו שם היתר דמיעו' איסור נהפך לשם היתר ולפ"ז לשיטת הר"ן דהיתר בהיתר לא בטיל היכי דנתערב שור שלא נגמר דינו עם שוורים אחרים המותרים כיון דהיתר בהיתר לא בטיל א"כ מהות השור לא בטיל בשוורים אחרים וא"כ שפיר יש למצוא תקנה למ"ד גומרין דינו של שור שלא בפניו ליקח שור אחד ולומר יש ברירה הוברר הדבר שזהו כיון דגומרין דינו של שור שלא בפניו ויכולין לגמור דינו על אותו שור שנתערב א"כ בא האיסור לאחר שנתערב ושפיר יכולין ב"ד לגמור דינו ואח"כ ליקח שור אחד ולומר יש ברירה הוברר הדבר שזהו שור שנתערב כיון דהיתר בהיתר לא בטיל והמיעו' במקומו ונגד שם איסור כיון שבא האיסור לאחר התערובת שפיר אמרינן יש ברירה וכיון דאנו דנין רק על שם איסור לא מחמרינן שיהיה אוסר כל התערובת כיון שהוא בעל חיים והוא אחר שנגמר דין כיון דאמרינן יש ברירה כיון שאיסור בא לאחר התערובת אבל למ"ד אין גומרין דינו של שור אלא בפניו וא"כ כל זמן שלא נלקח השור משוורים לא נאסר שום שור בתוך תערובת ונגד שם שור של היתר לא מצינן למימר ליקח שור אחד ונימא יש ברירה דאותו השור הוא השור שנתערב כיון שלעת עתה עדיין לא נאסר כי הוא שלא בפניו כל זמן שהוא בתוך התערובת ואין אנו דנין רק על מילתא בעלמא אי יש ברירה והוא אותו שור שנפל הא השם היתר של מהות השור היה מבורר מעיקרא כי אותו השור היה מבורר מעיקרא ונגד זה לא שייך ברירה בדבר שהיה מבורר מעיקרא רק נגד שם איסור שלא היה מבורר מעיקרא והא כל זמן שהוא מעורב אין יכול לגמור הדין כי הוא שלא בפניו וא"כ כולן פטורין והבן היטיב וא"כ שפיר קאמרי רבנן דהוי מערקנא לאגמא והיו כולן פטורין כי היה מעורב בתוך שוורים אחרים ולא היה יכולין הב"ד לאוסרם וא"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה דז"א דהא לעת עתה הוא היתר ומצי לבטל כמ"ש טו"ז בא"ח סי' תרכ"ו וכמו בחמץ קודם פסח כיון שעדיין הוא היתר יכול לבטל וה"ה כאן כל זמן שלא נגמר דינו יש לו שם היתר דמספיקא מוקמינן על ח"ה ונכון להמבין ועיין תשובת מהרי"ט ספר ב' סי' א':

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה