אור ברסלב
שערי תורה חלק ג כלל א › פרט א

שערי תורה חלק ג· רבי בנימין וולף לב

כלל א · פרט א

כלל א

יבואר מקורו ואם הוא בגדר ודאי

א] גרסינן במס' חולין דף י"א מנא הא מילתא דאמרו רבנן זיל בתר רובא מנלן דכתיב אחרי רבים להטות, רובא דאיתא קמן כגון תשע חניות וסנהדרין לא קמבעי' לן כו', ויש לחקור אם רוב הוא בגדר וודאי או דהוא רק בגדר ספק רק שהתורה עשאו כודאי, ומצאתי מחלוקת קמאי ז"ל במס' ב"מ דף ו' ע"ב בהא דאיתא שם קפץ אחד מן המנויין לתוכו כולן פטורין ממעשר ופי' רש"י דטעם משום זה המעורב דכל אשר יעבור תחת השבט אמר רחמנא ולא שכבר עבר וכל חד מינייהו ספק כבר עבר הוא, והקשו בתוס' ד"ה קפץ דליבטל ברובא ולחייבו כולהו במעשר והניחו בקו' ובס' שיטה מקובצת כתב שם וז"ל הקשו בתוס' יבטל ברובא ויהיו חייבין כולהו במעשר, ויש לומר דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי, ותימא ניכבישינהו דניידי, ויהיו כולן חייבין במעשר דכל דפריש מרובא קפריש ויש לומר כיון דחזינן דאפילו היכי דיכול לעשורי ממ"נ פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ואפילו כי אמרינן כל דפריש וכו' עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך איסור להיתר על ידי ביטול ברוב אבל הכא לא נפיק מכלל ספק עשירי עכ"ל בשם הרא"ש ז"ל מבואר מתוך דבריו מדהביא ראי' מאחרי רבים דגם איסור המעורב בהיתר דבטיל ברוב דמי לכל דפריש דהוא רק בגדר ספק וכן נראה ממ"ש שם בשם ריטב"א והא דלא תי' כן על קושית תוס' משום דבלא"ה היה לו תירץ, ואדרבה כל דפריש עדיף מרוב המעורב עם מיעוט דהתם איקבע איסורא ובכל דפריש לא איקבע איסורא כמ"ש הר"ן במס' ביצה דף כ"ט ע"ב, ועיין בר"ן שם דף ז' ע"א ומשנה למלך פרק ז' מה"ל מעילה הלכה ו' ומג"א בסי' תקי"ג ס"ק י"ג ובס' צל"ח מס' פסחים דף ז' ע"א ודוק ובע"כ כללא הוא אליבא דרא"ש וריטב"א בכל ענייני רובא יא"כ כיון דתוס' הניחו בקושי' בע"כ ס"ל דרוב הוא בגדר וודאי וא"כ במחלוקת קמאי ז"ל צ שנויה:

ב] וראיתי בס' פלתי סי' ס"ג ס"ק א' כתב בסברא הנ"ל נחלקו גם רב ושמואל בהא דסוף פרק קמא דכתובת ובפ"ט דיומא אי הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב דלרב אין מחללין עליו את השבת דמרובא קפריש ובוודאי היה עכו"ם דסובר כתוס' דאין כאן ספק כלל אבל שמואל סובר אין הולכין בפ"נ אחר הרוב ומחללין עליו את השבת ש"מ דס"ל דמ"מ ספק הוי וספק פיקוח נפש דוחה שבת דאילו אין כאן ספק מהיכי תיתי לחלל עליו את השבת יע"ש ועיין בפלתי סי' ק"י ס"ק י"ג בסופו ועלה בדעתי שבזה נחלקו רב ושמואל במס' ב"ב דף צ"ב ע"א ובכמה דוכתי אי הולכין בממון אחר הרוב דהקשו קמאי ז"ל מ"ש ממונא מאיסורא עיין תוס' במס' ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה דיני ממונות ולפמ"ש י"ל דאזלו לשיטתם רב לשיטתו דסובר רוב הוא בגדר ודאי לכן מהני להוציא ממון דהוי כאילו הי' לו ראיה ברורה שהאמת אתו ואנן סהדי מהני בכל מקום להוציא ממון, אבל שמואל לשיטתו דסובר דרוב הוא ספק לא התירה התורה רק באיסורא משא"כ בממון מהיכי תיתי נימא מספק לעשות מעשה ולהוציא ממון וליתן לתובע יותר מסתבר דהתורה התירה לספק להמוחזק בממון שלא לעשות מעשה ולהוציא הממון, והיכא דקם הממון תיקום דבממון בעינן דוקא עדים וראי' ברורה וכיון שהוא ספק ליכא ראי' ברורה משא"כ באיסורין דלא בעינן עדים וראיה ברורה דהא אפי' עד אחד ג"כ נאמן באיסורין ואפי' פסולי עדות עיין טורי זהב ביו"ד סי' צ"ח ס"ק ב', שוב ראיתי בשו"ת תרומת הדשן סי' שמ"ט שכ' וז"ל ונראה דהא דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב היכא דאיכא חזקת ממון נגד הרוב אע"ג דבשאר דוכתי אמרינין רובא וחזקה רובא עדיף דשאני חזקת ממון דאית ביה טעמא המוצי' מחבירו עליו הראיה ורובא לא מיקרי ראיה עכ"ל ולכאורה קשה דאכתי נימא דרובא הוי כאנן סהדי שכן הוא ואנן סהדי מהני אפילו להוציא ממון, ולפמ"ש אתי שפיר די"ל דאזיל בשיטת הרא"ש וריטב"א דהא דאמרינן מן התורה לילך בתר רובא מצד סברא הוא רק ספק והתורה התירה ספק זה באיסורא דלענין עדים קיל איסור' אבל בממון להוציא בעינן ראיה ברורה ורובא לא הוי ראיה וכ"כ בס' שיטה מקובצת במס' כתובת דף י"א ע"א בשם רשב"א וז"ל קשה לי וכי חמור ממון טפי מאיסורי תורה י"ל משום דלעולם אין מוציאין ממון אלא בראי' ברורה ותדע לך דע"א נאמן באיסורין ובממון אינו פחות משנים עכ"ל וא"ש:

ג] אמנם יש לתמוה לדברי רבינו בעל תה"ד הא בדיני נפשות ודאי עדים וראי' ברורה בעינן ואפ"ה הולכין בדיני נפשות בתר רובא עיין במס' סנהדרין דף ס"ט ע"א ותוס' סנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות וב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל ומס' חולין דף י"א ע"ב ובע"כ אמרה תורה שרובא יש לו דין ודאי וכאילו היו עדים שמעידים שכן הוא וכיון דחזינן שבדיני נפשות אף שבעי עדים מהני רובא אמאי לא נימ' גם בדיני ממונות דהוי כראי', ולשיטת תוס' סנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות א"ש אבל לשיטת תוס' ב"ק הנ"ל שכתבו דאפי' ברובא מעליא לא מהני לשמואל קשה אטו חמור דיני ממונות מדיני נפשות וגם התרומת הדשן סובר כתוס' שם כנראה מתשובותיו בכמה דוכתי ומה שנראה מתוס' שם הטעם כיון דאיכא חזקת ממון אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה קשה הא הלא גם בדיני נפשות יש לגברא חזקה קמיית' שפטור ממיתה ואפ"ה אזלינין בתר רוב' ובע"כ גלי תורה דהוי כאילו העידו ב' עדים שכן הוא מכ"ש שרוב יועיל בממון הקל וצ"ע ובאי"ה בכלל רובא בממון יבואר טעמא דשמואל לפ"ז נסתרין דברי הפלתי במכת"ה דהנה לכאורה דברי הרא"ש וריטב"א תמוהין מה בכך דרוב מצד סברא הוא ספק כיון דעכ"פ התורה עשאוהו כוודאי כיון שהולכין אפי' בדיני נפשות בתר רובא דמספיק' אין הורגין א"כ לא הוי בכלל ספק עשירי, מיהו כוונתם מבואר כיון דחזינן דבמעשר נשתנה דינו מכל שאר איסורין דבעלמ' ספיק' דאו' מדאו' לחומר' ובמעשר פטור דמעשר קיל בזה משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק, וכיון דרוב מצד הסברא הוא ספק חידוש שחידשה תורה דמועיל אף להתיר באיסור' כיון דהוא ספק אין לך בו אלא חידושו, ובמעשר כיון דבלא"ה אישתני דינו להקל בספק גם לענין זה אישתני דינו דנשאר על סברא החיצונה דרוב הוא ספק ופטור במעשר ואינו חייב רק בוודאי גמור כיון דחזינן שרצון התורה היה להקל בספק הה"ד לענין רובא והיינו שדק הרא"ש הנ"ל וכתב כיון דחזינן דאפי' היכא דיכול לעשורי ממ"נ פטור משום דעשירי ודאי וכו' שכל זה הוא אריכות דברים ובדברינו מובן היטיב, וא"כ ליתא לדברי הפלתי ודברינו הנ"ל בשיטת רב ושמואל דאי אפשר לומר דטעמ' דשמואל משום ספק דמה בכך שסברא החיצונה הוא ספק מ"מ כיון שתורה אמרה שיהיה לו דין ודאי לכל דינו כיון שמהני אפי' לדיני נפשות על כרחך רצון התורה שיהיה כאילו העידו עדים לפנינו שכן הוא וא"כ שפיר יש לומר דרב סובר ג"כ דרוב מצד סברא הוא ספק ומ"מ כיון שהתורה עשאוהו כודאי מהני להוציא ממון כמו דמהני בדיני נפשות, שוב ראיתי בס' פרי מגדים בסי' ק"י בשפתי דעת ס"ק ל"ז שמרמז לדברינו:

ד] ונראה להביא ראי' לדברינו דהנה איתא במס' סוכה דף ל' ע"א דאמר ר' הונא להנהו אוונכרו כי זבניתו אסא מן העכו"ם לא תגזוזו אתון אלא לגזזו אינהו ויהבי לכו מ"ט סתם עכו"ם גזלני ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת הלכך לגזזו אינהו כי היכי דליהוי יאוש בעלים בידיהו ושינוי רשות בידינו ופי' רש"י וז"ל כלומר קרקע אינה קנויה לגזלן משום יאוש וכו' אבל משנתלש הפרי הוי גזל והתולשו הוא גוזלו הילכך לגזזו אינהו מן המחובר ויתנו לכם שיהיו הם הגזלנין ואתם לוקחין אותם מהם ובעלים מתייאשים כבר מכל הפירות והוי יאוש אצלם ואח"כ הוא משתנה מרשותו לרשותכם וקסבר יאוש גרידא לא קני ואי נמי קני מצוה הבאה בעבירה אם אתם תחתכו מן המחובר תהיו אתם גוזלין יע"ש ולכאורה קשה על ר' הונא דאמר טעם אשר שנויה במחלוקת אם סתם גזילה יאוש בעלים הוא כדאית' בב"ק דף קי"ד ע"א עיין בשו"ת רשב"א סי' תתקס"ח הא הוי מצי למימר טעם מספיק לכ"ע, דהנה אית' במס' ב"ק דף קי"ט ע"א גזלן מאימתי מותר ליקח ממנו רב אמר עד שיהיה רוב משלו ושמואל אומר אפי' מיעוט משלו, והא מצינו בש"ס שבע"כ ר' הונא סובר כרב רבו כדאיתא במס' שבת דף קכ"ח ע"א שמקשה הש"ס והא ר' הונא תלמידו דרב, וברמב"ם מבואר הובא בטור ש"ע חושן המשפט סי' שס"ט סעיף ב' שאפילו מאן דסובר סתם גזילה יאוש בעלים או כשברור לו שהיה מיאש אסור ללוקח לקנות מגזלן אף אמנם כשיקנה יהי' יאוש ושינוי רשות מ"מ אסור משום מסייע ידי עוברי עבירה ועובר על לפני עיור לא תתן מכשול כדאי' שם סעיף א' וא"כ קשה כיון דסתם עכו"ם גזלנים הם מה מהני כשיגזזו העכו"ם ויהי' יאוש ושינוי רשות מ"מ הוי מסייע ידי עוברי עבירה כיון דעכו"ם נצטווה על גזל וכמו שאסור לסייע ידי עוברי עבירה בישראל ה"ה בעכו"ם בדברים שנצטוו, וכעין זה כתבו תוס' במס' חגיגה דף י"ג ע"ב ד"ה אין, ובהיותי אב"ד בק"ק קעללין השיב ע"ז הרב המופלג המנוח מוה' טיאה ג"ה ז"ל דהא דאסור לקנות מגזלן הוא רק לכתחילה ולא בדיעבד והיכא דאי אפשר בענין אחר הוי כדיעבד וי"ל דר' הונא מיירי רק בגווני דלא נמצ' לקנות אסא כי אם מעכו"ם והוי כדיעבד שלא לבטל מצוה עכ"ד, ובעיני הוא דוחק לומר דר' הונא מיירי רק בגווני דלא נמצא לקנות אסא רק מעכו"ם דהא סתמא קתני, ואולם לענ"ד לא קשה מידי דשאני גזלן שכל עיקר עסקו הוא בגזל לכן סובר רב דבעינן שיהיה רוב משלו אבל עכו"ם אף דמסתמא הם גזלנים מ"מ אינם מוחזקים שכל מה שיש להם הוא גזל ואדרבא אמרינן שרוב הוא משלו ממו"מ ומיעוט קרקעותיו וממונו הוא גזול ולכן כיון שרוב ממון הוא משלו מותר לקנות ממנו אחר גזיזה, ואולם קשה אמאי אסור לישראל לגזוז נימא כל דפריש מרובא קפריש כיון שרובא הוא משלו, ונלע"נד דהנה דעת תוס' במס' נזיר דף י"ב ע"א ד"ה אסור ובמס' גיטין דף ס"ד ע"א ד"ה אסור דלא הוי קבוע רק כשאיסור ניכר לעצמו והיתר ניכר לעצמו כגון בט' חניות מוכרין בשר שחוטה ואחת בשר נבילה דניכר, רק הספק הוא בלוקח שאינו יודע ממי לקח אבל אם אין האיסור ניכר כגון שהספק הוא בחניות שנמצא באחת מהם טרפות דנתערבו גוף החניות לא הוי קבוע, ומשמע להדי' דס"ל דלא הוי אפילו קבוע דרבנן רק דשם קנסו ובשאר איסורין אפי' מדרבנן שרי וכן נראה דעת הר"ש מקינון הובא בפרי חדש בסי' ק"י ס"ק י"ג ומנחת יעקב בכלל נ"ג ס"ק ל"ט ומ"ו. (ב') ממ"ש הרמב"ן בגיטין דף ס"ד הובא בר"ן ובמגיד משנה בפ"ט מאישות מבואר דס"ל דהוי קבוע אך לא נתבאר אי הוי קבוע דאו' או דרבנן ע' בפלתי סי' ק"י ס"ק י"ב, (ג) דעת הפרישה בסי' ק"י ס"ק י"א מבואר דסובר תערובת המקולין הוי קבוע דרבנן ואפילו חתיכה שאינו ראוי להתכבד הוי כמו ראויה להתכבד דלא בטל מדרבנן. (ד') דעת הב"ח שם מבואר דסובר דהוי קבוע דאו' אף שלא נודע באיזו חניות שהרי כתב שמוארב לו נפקא אף שאינו ניכר כלל ישראל, ובפרי מגדים בסי' ק"י בשפתי דעת ס"ק י"ד הוכיח שכן דעת הש"ך שם ס"ק י"ד וי"ז, וע' בירושלמי מסכת שבת פ' כלל גדול בגדול שנשבה לבין הגוים וכו' משמע קצת דהבין דלכן אסור בקידש אשה סתם משום קבוע ולא משום קנסא וע' במס' שבת דף ס"ט ע"א ובמגן אברהם סי' שמ"ד ס"ק א' ובס' שער המלך בפ"א ממגילה ה"ל נ"א ודות, ונראה להביא ראי' להסוברים דהוי קבוע אפי' היכי דלא ניכר האיסור דלשיטתם לא קשה קושי' הנ"ל דמוכרח שיגזזו העכו"ם דאם יגזוז ישראל יהיה הספק נולד במקום הקביעות כיון דסתם הוא שעכ"פ מיעוט קרקעות שיש לו הם גזולין וכשלוקח ממקום הקביעות הוי כמחצה על מחצה ע' בש"ע יו"ד סי' ק"י סעיף ג' ובש"ך ס"ק כ"א דאף אמנם שלא ניכר האיסור דלא ידעינן איזה קרקע גזול מ"מ הוי קבוע לכן אסור שיגזוז ישראל בעצמו. ואולם קשה לפי מאי דקיי"ל בסי' ק"י כשפירש שלא בפנינו כגון בנמצא ביד עכו"ם מותר דאמרי' כל דפריש מרובא קפריש הוי מצי ר' הונא לומר דינו וטעמו לכ"ע אפי' למ"ד סתם גזילה לאו יאוש בעלים מ"מ מותר כשיגזוז עכו"ם שלא בפנינו דתלינן דמרובא קפריש והם שלו דרוב קרקעותיו אינם גזולים וא"ש לכ"ע, לכן נראה ראיה למ"ש לעיל ולא קשה מידי דיש לומר דר' הונא סובר דרוב מצד סברא הוא ספק, ומ"מ התורה עשאוהו כוודאי ולכן הולכין בממון אחר הרוב ובמעשר כיון דבלא"ה אישתני דינו לא עשאוהו התורה כוודאי ונשאר על סברא חיצונה וא"כ ה"ה במצוה לפי פירוש ב' שפירוש רש"י הנ"ל דחזינן דנשתנה הדין וקפדה תורה אף דבעלמ' יחוש כדי קנה מ"מ הכא לא קני משום דהוי מצוה הבאה בעבירה א"כ חזינן דקפדה תורה שיהיה היתר גמור באופן היותר מועיל בלי שום חשש וגמגום גם לענין זה קפדה תורה כיון דעכ"פ כל דפריש מרובא קפריש מצד סברא הוא בגדר הספק לא עשאו התורה לענין מצוה שיהיה בגדר ודאי ונשאר על סברא חיצונה שהוא ספק ואינו יוצא ידי מצוה כשיצטרך לסמוך על כל דפריש מרובא קפריש דהוי מצוה הבאה בעבירה מחמת המיעוט לכן מוכרח לומר הטעם משום יאוש ושינוי רשות וא"ש. וכל זה אתי שפיר לפי דברינו דגם רב סובר דרוב הוא ספק מצד הסבר' ומ"מ מהני בממון כמו שמהני בדיני נפשות וכן לענין פיקוח נפש משום דהתורה עשאוהו כמו ודאי, אבל אי נימ' כמ"ש הפלתי הנ"ל הדק"ל אמאי לא אמר ר' הונא כרב רבו כיון דרוב הוא מצד סברא הוא בגדר ודאי שפיר מהני אפילו לענין מצוה שלא יהיה מצוה הבאה בעבירה אע"כ כמ"ש, וע' ברמ"א אורח חיים סי' תרמ"ט סעיף א' ובט"ז שם סי תרס"ד ס"ק ו' וע' מ"ש בס' ברכי יוסף בסי' תרמ"ט בשם סמ"ג בסוף עשין קל"ג בענין מעשרות ובתשובת רדב"ז סי' תקי"ד ולפ"ז מיושב מה שהקשו המפורשים ורמזו בס' חק יעקב סי' תנ"ז ס"ק ו' למה קפיד ר' הונא דוקא על אסא ולא קפיד בכל השנה כשקונים לאכילה שיזהרו שלא יגזזו הישראל משום ספק גזל דאסרה התורה, ובהנ"ל א"ש דבפירות לאכילה אית ליה לר' הונא טעם אחר המספיק אפילו למאן דאמר סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא דאית' בתקנה שיגזוז העכו"ם שלא בפני הישראל דהוי פירש שלא בפנינו דאמרינין כל דפריש מרובא קפריש, ואולם כוונתו לומר דאפילו באסא למצוה דנסתר טעם זה למ"ד לאו יאוש בעלים מ"מ אפשר בתקנה למ"ד יאוש בעלים וא"ש:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה