שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל כד · פרט י
יבואר מה דקשה לשיטת רמב"ם בסוגי' הלז על טעמא דר"ג דסובר דנאמנת:
כד קשה לי לשיטת רמב"ם שכתב בפרק י"ג מהלכות גירושין הלכה ב' וז"ל וכן אם הי' מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת ואע"פי שהיה שלום בינו לבינה שמא תסמוך דעתה על דברים שרובם למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהי' בעלה באמצע ושהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן לפיכך אינה נאמנת ואפילו אמרה שמת במלחמה וקברתיו יע"ש, ועיין במס' יבמות דף קי"ד ע"ב, ומבואר שם בה"המ דרשב"א חולק על זה דהיכי שאמרה קברתיו נאמנת דלעולם לא חיישינן דמשקרת אלא דאמרה בדדמי, ועיין בכ"מ שכתב תשובה ארוכה, ומבואר בב"ש סימן י"ז סע"ק קמ"ו ב' טעמים חדא אע"ג בקברתיו לא שייך בדדמי מ"מ חיישינן דמשקרא דאין דרך להמתין במלחמה ולקבור אותו מש"ה חיישינן טפי דמשקרת:
טעם ב' מחמת שנתחזק בלבה שמא משקרת ואומרת קברתיו כדי שיאמנו דבריה, כמ"ש בכ"מ שם בשם רא"ם, עש"ה והמעיין בלשון רמב"ם שכתב שמא תסמוך דעתה על דברים שרובים למיתה משמע להדי' דבספק השקול לא הי' אומרת כן להפקיע מאיסור דיש לה חזקת כשרות או שהיתה יראה לשקר, רק מחמת שרובים למיתה סומכת על רוב, ובעכצ"ל כוונתו אף דבאמת לא נחשב האי רובא על פי דין תורה דאל"כ בלאו דלדיבורה תהי' מותרת מטעם רוב רק כיון שלפי דמיונה חושבת שהיא מותרת ע"פי רוב אומרת בדדמי וסומכת על רוב וא"כ קשה אמאי נאמנת לר"ג ברוב כשרים אצלה לפמ"ש הב"ש בסימן ד' סע"ק ל"ט בשיטת רמב"ם מיירי שאין אנו יודעין לולי דיבורה מי הלך למי נימא אולי אומרת בדדמי שלא הי' מדייקת רק כיון שבאמת מצד סברא אפי' קבוע הוי רוב, רק קבוע הוא חידוש שחידשה תורה שיהי' הדין כמע"מ אולי סומכת א"ע על רוב כשרים ובאמת אינה רוב כי אולי אזלה לגבי דבועל והוי קבוע וכמע"מ וכמו התם אף שעל פי דין תורה ל"מ האי רובא מ"מ כיון שלפי דמיונה איכא רוב סומכת על הרוב ואטו כולהו נשי דינא גמירי שידעו דין קבוע דהוי כמע"מ וכדאי' כיו"ב במס' קדושין דף י"ג ע"א ובהר"אש שם דע"ג ע"א סימן ז' ועיין בחידושי פני יהושע במס' קדושין דע"ג ע"ב ד"ה ת"ר שצידד לומר דהא דאין עד אחד נאמן בממון ובדבר שבערוה לאו משום דמשקר אלא משום דלא דייק כל כך ואמר בדדמי יע"ש ואף שאין דבר לתלות הדמיון מכ"ש הכא שיש לתלות הדמיון שסמכה על רוב כשרים, וכיון דמוכח שם בכתובת בדף י"ד ע"א דעיקר טעמא דר"ג משום ברי דחזקה לבד ל"מ אפי' ברוב כשרים כמ"ש רמב"ן בספר מלחמות שם בהרבה ראיות וכן מוכח להמעיין ברמב"ם והא ברי שלה אינו ודאי די"ל שאמרה בדדמי, מיהו היכי שהיא אומרת שהלך הבועל אצלה ופריש מרוב כשרים א"ש דבכה"ג נאמנת אפי' לרמב"ם דלא הי' משקרת דהא על זה לא שייך בדדמי, לא מבעי' לטעם ראשון הנ"ל בב"ש רק אפילו לטעם ב' דשאני התם מחמת שנתאמת בלבה שמת רצונה לאמת דבריה שקברה, משא"כ הכא לענין מאי משקרת ואמרה שהלך הבועל אצלה בע"כ שידעת הדין דקבוע הוי כמע"מ או ששמעה מיודעים ובודאי לא הי' עוברת על איסור כיון שכבר ידעה הדין תורה, ול"ד להתם די"ל מחמת שראתה בעינה שמת שרובים למיתה חושבת שבודאי מת ומותרת ע"פי הדין רק לאמת דבריה ביותר אמרה קברתיו, אבל קשה הא באמת מבואר בש"ס לר"ג נאמנת בכל גווני ברוב כשרים אף כשאומרת שהיא הלכה לבועל והא בכה"ג יש לחוש אולי אומרת בדדמי שסומכת על רוב שאינה יודעת הדין דקבוע דהוי כמע"מ דלאו כל נשי דיני גמירי ובאמת איכא קבוע וכיון דליכא טעמא דברי היאך מתירין אותה מכח חזקה לבד דהא לר"ג עיקר הטעם דאלים לה ברי וכמ"ש בפרט הקודם שהוא מטעם העדאת ע"א ואין להאמינה במגו דהוי אומרת שהלך הבועל אצלה שהי' נאמנת דהא קיי"ל דלא אמרינן מגו בדדמי כמ"ש תוס' ביבמות דקי"ד ע"ב ובשבועת דמ"ה ע"ב ותו לפי דמיונה שלא ידעה הדין חושבת שגם בכה"ג איכא רוב ומ"ש תוס' אשה מזנית בודקת ומזנית חדא דהרבה פוסקים חולקי' ולית להו טעם זה כמש"ל והאי דינא דאשה שאמרה מת בעלי במלחמה א"נ שאמרה בדדמי סוברים כ"ע ותו הא י"ל כיון שרוב כשרים אצלה גם בשעת זנות לא הי' בודקת וסמכה שמן הרוב הוא ולכאורה עלה בדעתי לומר לפי מה דמשמע להדי' בתוס' יבמות דף ס"ח ע"א ד"ה רישא הא דבעינן לר"ג ברי ברוב כשרים הוא רק מדרבנן משום מעלה ביוחסין ומן התורה בלא"ה כשרה כיון דיש לה חזקת כשרות ואפי' היכי דהוא ספק מי הלך למי והוי ספק רוב כשרים מ"מ מהני חזקה מן התורה וכיון דעכשיו אומרת ברי אף שיש להסתפק דלמא אמרה בדדמי נאמנת ומותרת לכהן דהוי רק כספיקא דרבנן דמן התורה בלא"ה מותרת, אבל ז"א חדא דתוס' אזלו לשיטתייהו דכפי הנראה מדבריהם בכתובת דכ"ג ע"א ד"ה תרווייהו אפי' היכי דאיתרע החזקה שנעשה מעשה מראוי להסתפק הוי חזקה מן התורה לכן אף דבנ"ד דאיתרע חזקתה דהא זינתה ויש לנו ספק אם נבעלה לכשר או לפסול הוי חזקה, אבל כפי מ"ש לעיל בפרט ז' דנראה דרמב"ם סובר שמן התורה לא הוי חזקה בכה"ג נראה היכי דלא טענה ברי והוא ספק שקול אסורה מדאורייתא ועמ"ש בפרט ט' ותו לפמ"ש הר"אש ביבמות דקט"ו איכא חזקה דאמרה בדדמי, מיהו לזה אפ"ל שאני התם כיון שראתה בעינה שרובים למיתה אומרת בודאי בדדמי והכא איכא רק חשש מיהו באמת בלא"ה לא הוי בכה"ג ס"דר דדמי לסברת או"ה המובא בפוסקים ביו"ד סי' ק"י דהיכי דאסרו חכמים מחמת חשש איסור דאורייתא שיש בגופו ספיקא לחומרא ולכאורה יש לומר לפמ"ש הרמב"ן במס' יבמות בס' המלחמות דלכן בב' עדים ל"ח דאמרו בדדמי כיון דנאמנים מדאורייתא לא דייקינן בפר סהדותי' ומבואר בתשובת הב"ח ובתשובת נ"בי דחשש בדדמי הוא רק מדרבנן ולא חשו רק באשת המת ובעד אחד שהעידו שמת הבעל דנאמנות שלהם הוא רק מדרבנן אתו דרבנן ומפקעי דרבנן אבל בב' עדים דנאמנות מן התורה לא חיישינן לחשש דרבנן, א"ש לפמ"ש לעיל בפרט ט' די"ל היכי דלא אתחזק איסורא דע"א או בע"ד באמנים בדבר שבערוה מן התורה ול"ח דאמרה בדדמי, מיהו אכתי קשה לפמ"ש בחי' לא"העז סימן י"ז רי"ל דוקא התם חשש בדדמי הוא מדרבנן לפמ"ש רמב"ם שמא תסמוך דעתה על דברים שרובים למיתה דאף אי אומרת בדדמי מ"מ מן התורה רובא וחזקה רובא עדיף אפי' מחזקת א"א לדעת נ"בי שהבאתי בפרט א' עדיף משני חזקות חזקת א"א וח"ח רק חכמים החמירו לחוש ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כעין דעת ר"ת במס' בכורת ד"כ ע"ב ובדבר שבערוה י"ל כ"ע מודו לר"ת לכן הוי החשש בדדמי מדרבנן משא"כ הכא אי תסמוך על רוב כשרין וכיון דבאמת ע"פי דין תורה הוי קבוע ולא הוי רוב מן התורה ממילא החשש בדדמי הוא מן התורה והדק"ל, ונראה להוכיח מכאן שיטת הש"ך בח"מ סי' ס"ז סע"ק נ"ו דלאו בכל מקום אמרינן האי כללא דלאו כ"ע דיני גמירי כי אמרינן מגות אפי' בדברים שצריך לימוד ועיון יע"ש ועמ"ש בפרט ד' ויש להאריך בדרך פלפול ואין כאן מקומו: