אור ברסלב
שערי תורה חלק א כלל כב › פרט ב

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל כב · פרט ב

פרט א

יבואר למשנה אחרונה שא"נ אם צריך החבר לחוש לצאת ידי שמים ולגרשה כי אולי אומרת אמת ויבואר ביאור דברי ירושלמי שם:

ו בתלמוד ירושלמי במס' נדרים עלה דמתני' הנ"ל איתא בז"הל הא לא הביאה ראי' לדבריה פשיטא שהיא מותרת לביתה פירש בקרבן העדה דסד"א אם אינה מביאה ראי' לדבריה לביתה מיהו איסורא קמ"ל דאפי' לביתה מותרת דמדינא אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שמשועבדת לו ומשום דכיסופא לה מילתא האמינהו והשתא אוקי אדינא ומותרת לביתה אם לא הביאה ראי' לדבריה יע"ש אמר ר' אילא לא מסתברא אם הי' חבר יחוש לעצמו ואם הי' כהן שהוא אסורה ליכול בתרומה ופירש בס' הנ"ל לא מסתברא בתמי' וכי לא מסתבר לומר שאם הי' בעלה חבר שיחמיר על עצמו אע"פי שלא הביאה ראי' ואם הי' בעלה כהן שאסורה לאכול בתרומה דשווי' אנפשה ח"דא יע"ש אתי עובדא קומי ר' חנינא חברין דרבנן והתירה ליכול בתרומה פירש שם שמעשה בא לפני ר' חנינא באשת כהן שאמרה טמאה אני והתירה ליכל בתרומה כיון דבעלה חייב במזונתיה לאו כל כמיני' לאסור עצמה בתרומה יע"ש. ויש לדקדק לפי פי' קרבן העדה כמה קו', א', מאי קאמר פשיטא כו' דסד"א שיהי' אסורה לביתה קשה א"כ לענין מאי איתא במשנה אחרונה תביא ראי' לדבריה ובדוחק יש לומר כוונתו דסד"א החילוק שבין משנה ראשונה למשנה אחרונה למשנה ראשונה כופין אותו לגרשה ולמשנה אחרונה אין כופין לגרשה אבל אסורה לכן קמ"ל שמותרת והמעיין במס' קדושין במרדכי בפרק האומר סימן תק"ל יראה שיש מקום לומר כן שכתב שם וז"ל כמדומה לי ששמעתי מרבותי מפורשים האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה ואינה אסורה עליו וא"כ כופין אותה ומשמשתו כמורדת יע"ש משמע שהי' מקום לומר שאסורה רק שאין כופין אותו לגרשה כי הוא יכול לומר שאינה מאמינה וגם אין כופין אותה כיון ששוי' נפשה חתיכה דאיסורא לכן הוצרך לומר שמותרת לביתה ואולם לפי דברינו יתיישב הלשון היטב ברווחא:

ב', מה שפי' בדברי ר' אילא מה שאמר לא מסתבר הוא בלשון בתמי' דוחק בפירוש הלשון כמובן:

ג' קשה לפי פירושו למה השמיטו הרי"ף ורמב"ם וטוש"ע האי דינא שאם הי' חבר יחוש לעצמו בפרט הרמב"ם שדרכו להביא כל הדינים דאי' בירושלמי, ועוד יובן מה שיהי' מיושב המשך הלשון לפי דברינו שנכתוב בס"ד, ונלענ"ד לפרש פירוש אחר בדרך פלפול להגדיל תורה ולהאדירה, דהנה אי' בש"ע בסי' קי"ט ס"א דאסור לגרש אשתו ראשונה אלא א"כ מצא בה ערות או דבר, וכתב הב"ש בס"ק ב' שאם לא מצא בה לא ערוה ולא דבר כייפינן שאל יגרש שלא יעבור על התורה דכתיב כי מצא בה עדות דבר ובדעת הטור כתב דמשמע דסובר דב"ש וב"ה דסוף גיטין לא פליגי רק בזיוג שני בכה"ג סוברים ב"ה דמותר לגרש משום דבר אבל בזיוג ראשון מודים ב"ה דאסור לגרשה משום דבר וקרא ערות דבר איירי בזיוג שני אז מותר לגרשה משום ערוה או משום דבר לפי זה מוטל על הב"ד לכופו לכתחילה שאל יגרש אשתו ראשונה משום דבר יע"ש א"כ לדעת הטור אפילו בזיוג שני סוברים ב"ה דאסור לגרשה רק כשפשעה כנגדו או משום ערוה או משום דבר והיינו שיש עדים על ערוה או על דבר, ויש להסתפק היכי דאמרה טמאה אני לך למשנה אחרונה דאינה נאמנת ומותרת לו אי הבעל רוצה לגרשה אי חל עליו האיסור דאל יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערוה או דבר כיון שאינה נאמנת שהי' בה ערוה וליכא עדים והספק הוא לשיטת הפוסקים בזיוג ראשון ולטור אפילו בזיוג שני מי נימא כיון דמדינא אינה נאמנת לומר טמאה אני לך א"כ לא מצא בה ערוה דהא בעינן עדים על ערוה וכיון שהיא אינה נאמנת לא מצא בה ערוה וכיון שאין לו עדים על דבר שפשעה כנגדו אסור לגרשה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי ולכאורה אין כאן מקום ספק כיון דהיא מרוצה לקבל גט דהא אומרת טמאה אני לך מותר לגרשה כדאי' בהגהות רמ"א שם בסימן קי"ט על מ"ש המחבר שם כנ"ל כתב וז"ל אבל בלא"ה אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה כו' ודוקא בימיהם שהי' מגרשין בע"כ אבל אם גירשה מדעתה מותר עכ"ל וא"כ ה"ה כיון דהוי מדעתה מותר לגרשה, ואולם אחר העיון הספק במקומו עומד דהנה המעיין בחלקת מחוקק שם סע"ק ב' יראה שהבין שאפילו לא פשעה נגדו דהיינו פלא מצא דבר מותר מדעתה וכ"כ להדי' בספר פני יהושע בחידושיו לגיטין דף צ' ע"א במתני' ולולי דבריהם זלה"ה יש לדון בדבר, דהנה מקור הדין נובע מאגודה כמ"ש הבית יוסף וז"ל כתב באגודה בגיטין דף צ' בש"א לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ובה"א אפי' הקדיחתו תבשילו והיכי דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר לא יגרש יושבת תחתיו ומשמשתו ובלבו לגרשה עובר על לא תחרוש כו' כשם שדיעות במאכל כך דיעות בנשים כו' רוחצת במקום שבני אדם רוחצים ואינו חוששת מצוה לגרש כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות נראה דהיינו בימיהם שמגרש בע"כ עכ"ל הרי שכתב דין זה על כל המגרש כו' ולא כתב כן על גוף המתני' והפסיק בין הפרקים בדינים אחרים וגם הב"י ורמ"א לא כתבו כן רק על דין דר' אליעזר דאמר כל המגרש כו' לכן נראה ב"ש וב"ה דפליגי בקרא פליגי בכל גווני אפילו כשנותן גט מדעתה גזירות הכתוב הוא שבעינן ערות דבר ואין לנו לדרוש טעם דקרא דהא קיי"ל כר' יהודא במס' ב"מ דף קי"ח דלא דרשינן טעמא דקרא היכי שעל ידי הטעם יצמיח דין חדש והכא על ידי טעם זה יצמיח דין חדש כי נימא שקרא לא הזהיר מלגרש בלא ערות דבר כי אם בעל כרחה אבל מדעתה מותר וקרא סתמא כתיב בלשון הכולל (ועיין בתוס' במס' סוטה דף י"ד ע"א ד"ה כדי ובמס' גיטין דף מ"ט ע"ב ד"ה ור' שמעון ודוק) רק לענין דינא דר' אלעזר דאמר כל המגרש מזבח כו' שכתבו הב"ח וב"ש ס"ק ב' אע"ג דמותר לגרשה משום דבר מ"מ כיון שמזבח מוריד עליו דמעות אין ראוי למהר, א"כ אפילו כשיש דבר אין למהר לגרשה ע"ז כתבו אגודה וב"י ורמ"א היכי שמגרשה מדעתה כיון שבאמת מצא עליה דבר והיא מרוצה לגרשה לא חיישינן לזה שמזבח מוריד דמעות דעיקר הטעם כיון שהיא אשת נעורים אין ראוי לבגוד בה כמו שמביא שם קרא ואמרתם וגו' ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה וגו' וכשהוא בעל כרחה בוגד בה משא"כ כשהיא מרוצה מרצונה הטוב אינו בוגד בה ובכה"ג היכי דמפורש הטעם להדי' בקרא דרשינן אבל היכי שלא פשעה כנגדו דאתי' מקרא הנכתב בתורה כי מצא בה ערות דבר דסתמא כתיב אין לדרוש טעמא דקרא לדידן דלא קיי"ל כר' שמעון ואפי' מדעתה היכי שאין לו עדים שמצא בה דבר אסור לגרשה כן נלענ"ד וא"כ הספק הנ"ל במקומו עומד, ולכאורה אפשר לומד לטעם שכתב הר"ן שם בשם אחרים דלא מצית להפקיע שעבודא דבעל והיכי שבעל מוחל השעבוד ממילא קם הנאמנות שלה דהוא כעדים דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא הוא מטעם נאמנות שאדם נאמן ע"ע לחובתו כעדים וא"כ מצא בה ערוה וכמו בממון היכי שמודה לבע"ד שכנגדו דמהני וה"ה היכי שהבעל מוחל השעבוד אף שאינו מאמין לה הוי מחילה וממילא נאמנת כאילו הי' עדים על דבר ערוה כמו שבררתי בכלל שווי' נפשי' ח"דא שהוא מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים לשיטת הדבה פוסקים, אבל זה אינו דדוקא למשנה ראשונה דלא חיישינן שנתנה עיניה באחר הוי הודאתה כיון שמודה לחובתה כמאה עדים שכן הוא כלל בכל מקום היכי דהודה לחובתו הוי כעדים משא"כ למשנה אחרונה דאמרינן שעיניה נתנה באחר הוי הודאתה לזכותה לא הוי כעדים וכיון שאין הבעל מאמין לה רק שמוחל השעבוד ע"ז נשאר הספק איך יכול למחול השעבוד שלה ולגרשה כיון דאמרינן דעיניה נתנה באחר לא מצא בה ערוה ואיכא איסור דאורייתא כמ"ש ב"ש שם סק"ב ומשנה למלך בפ"י מגירושין הלכה כ"א:

ז ואולם נראה לפמ"ש שם סק"ב לרש"י פליגי ב"ש וב"ה בזיוג ראשון וסוברים ב"ה אפי' בזיוג ראשון מותר לגרשה משום דבר אבל שנוי הוא למקום ואפשר אף לדעת הטור פליגי בזיוג ראשון ולב"ה מותר לגרש זיוג ראשון משום דבר אלא הואיל ומזבח מוריד עליו דמעות ראוי שלא יגרש משום דבר אבל אם רצה לגרש לא כייפינן לי' יע"ש א"כ הכא מותר לגרשה אפילו למשנה אחרונה גם בזיוג ראשון כיון דמשום דבר אפילו הקדיחתו תבשילו יכול לגרשה כיון שפשעה כנגדו והכא אי נימא ע"י שאמרה טמאה אני לך אסורה לאכול בתרומה כפי כוונה פשוטית וכיון שתרומה הוא בזול יותר מחולין וחיוב מזונות הוא על הבעל בזה גופא פשעה נגדו והוי כאילו מצא בה דבר כי אין לך עדים ברורים כמו בנ"ד דאנן סהדי שמצא בה ערוה או דבר דבממ"נ אם אומרת שזינתה מצא בה ערוה ואם אומרת שקר ומותרת בתרומה ועל כל זה אסרה עצמה פשעה כנגדו ולא גרע מפשיעה דהקדיחתו תבשילו אבל אי נימא שמותרת לאכול בתרומה א"כ לא פשעה נגדו אזי אסור לגרש זיוג ראשון למשנה אחרונה, וא"כ לפ"ז הי' מקום לפרש כוונת ירושלמי דספק הנ"ל הי' מסופקים חכמי התלמוד בכוונת משנה אחרונה אי הכוונה רק שמותרת לביתה והיינו שאין יכולה לכוף לבעל לגרשה אבל אם רוצה לצאת ידי שמים יכול לגרשה ואין לו עון אפילו בזיוג ראשון או שאין יכול לגרשה, וגם היו מסופקים אי הכוונה שמותרת לביתה אבל אסורה בתרומה או דלגמרי מותרת לכן כללו במחק לשונם הקדום שני דברים יחד כנודע דרך ירושלמי למינקט לשון קצר מאד הכולל הרבה, וז"ש הא לא הביאה ראי' לדבריה פשיטא שהיא מותרת לביתה ר"ל זהו פשוט לביתה דוקא ולתרומה יש להסתפק וגם דייקו בתיבת מותרת אבל איכא ספק אם רשאי לגרשה ואין בו עון או שאסור לגרשה משום איסור לא יגרש כו' כנ"ל והוא אבעי' דלמא רק מותרת אבל יכול לצאת ידי שמים לגרשה או שמחויב לדור עמה כדרך איש עם אשתו שאז הי' שייך לשון חיוב שמחויב לנהוג עמה כדרך איש עם אשתו שלא ימנע ממנה שכ"ו ולכן אמר פשיטא ממתני' רק שהיא מותרת אבל ע"ז יש ספק לדינא, ועל זה אמר ר' אילא לא מסתברא שאם הי' חבר יחוש ואם הי' כהן אסורה לאכול בתרומה ר"ל תשובה על ספק שלו, והפירוש כפשוטו ואינו בלשון בתמי' רק שר"ל לא מסתבר לומר שאם הי' חבר יחוש והיא תהי' אסורה לאכול בתרומה כי באמת אין צריך לחוש לגרשה וגם מותרת בתרומה ומה שאמר אח"כ אתי עובדא קומי ר' חנינא והתירה ליכול בתרומה הוא הכל המשך אחד ונמשך למעלה והוא מדברי ר' אילא שמביא ראי' לדבריו שכן הורה ר' חנינא וז"ש אתי עובדא קומי ר"ח והתירה ליכול בתרומה וכיון שמותרת בתרומה לא מצא בה דבר כי לא פשעה נגדו ממילא אסור לגרשה בזיוג ראשון ומחמת מגירושין תלי' באכילת תרומה שאם אסורה בתרומה מותר לגרשה בזיוג ראשון לכן כלל שני דברים ביחד באופן שהכל הוא המשך אחת מדברי ר' אילא ואינו מחולק כלל עם ר' חנינא ודלא כבעל קרבן העדה:

ח אמנם לפי דברינו קשה אף שמותרת לאכול בתרומה ג"כ ראוי לומר שמותר לגרשה אפילו בזיוג ראשון כיון דחזינן שהתורה אמרה אפילו קפידא כל דהוא שהקניטתו בהקדחת תבשילו מותר לגרשה מכ"ש הכא שאומרת טמאה אני ולפי טעמא דמשנה אחרונה דחיישינן שעיניה נתנה באחר אין לך הקנטה גדולה מזו שאשה תעיז פניה לומר כן בפני בית דין ותתן עיניה באחר וא"כ בממ"נ מותר לגרשה אם אומרת אמת מצא בה ערוה ואם אומרת שקר ונתנה עיניה באחר מצא בה דבר כי פשעה נגדו וב"ד עדים על זה שמצא בה ערוה או דבר וא"כ לכאורה אין כאן מקום ספק ונסתר פי' הנ"ל בירושלמי ואולם אכתי יש לקיים דברינו לפי' בית שמואל בשיטת הטור באופן ראשון דב"ש וב"ה פליגי בזיוג שני בזה סוברים ב"ה דמותר לגרשה משום דבר אבל בזיוג ראשון מודו ב"ה דאסור לגרשה משום דבר ומוטל על בית דין לכופו לכתחילה שאל יגרש אשתו ראשונה משום דבר א"כ יש להסתפק בזיוג ראשון למשנה אחרונה דאמרינן דעיניה נתנה באחר אם יכול לגרשה כיון דבעינן עדים שמצא בה ערות והיא אינה נאמנת ונראה למיפשט ספק זה ממ"ש תוס' במס' סוטה דף ג' ע"א בד"ה ר' ישמעאל בשם ירושלמי וז"ל אתי' דר' אלעזר כב"ש דב"ש אומרים לא יגרש אדם אא"כ מצא בה ערות דבר מצא בה דברים מכוערים לגרשה אין יכול שלא מצא בה ערוה לקיימה אינה יכול שמצא בה דברים מכוערים לפום כן היא אמרת חובה והא תני' משום ב"ש אין לי אלא היוצאת משום ערוה מניין היוצאת משום ראשה פרועה וצדדים מפורמין וזרעותיה חלוצת ת"ל כי מצא בה ערות דבר אמר ר' מנא כאן בעדים וכאן שלא בעדים עכ"ל וא"כ שיש לו עדים על דבר מכוער יכול לגרשה משום ערוה אף דלא הוי ודאי ערוה כיון שלא ברור שזינתה רק שכיון שיש חשש שזינתה מותר לגרשה כי בודאי דברים מכוערים בעצמותן לא הוי ערוה וכמו דמוכח להמעיין במס' כתובת דף ע"ג ע"א בש"ס ופוסקים שם בעיקר החשש הוא שיש לחוש שזינתה או שתזנה כיון שעשתה פריצות הרי היכי דיש עדים על הפריצות ויש לחוש שמא זינתה או שמא תזנה יכול לגרשה וכמ"ש ב"ש להדי' בסימן קט"ו סק"א בעשתה דבר פריצות עיקר החשש שמא תזנה תחתיו יע"ש, וא"כ בנ"ד י"ל דתלי' בג' תירוצים של תוס' דהנה תוס' כתבו במס' נדרים שם כמ"ש בפרט א' דכיון שיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבריה מכל וכל בסברא גדולה כזאת משמע דלא חקרו חכמים שרוב האומרות כן משקרות ונותנות עיניהן באחר והאשה הלז הוא בכללן רק שחשו שמא עיניה נתנה באחר וכן מורה לשון הר"ן שם בתירץ ראשון שכתב דגדר גדול גדרו בדבר שלא תתן עיניה באחר להפקיע עצמה מיד בעלה, והיינו אם תהי' נאמנת אזי יתפרצו לומר כן אבל לא ברור שרוב האומרות כן משקרות ואולם התוס' ור"אש ביבמות דף כ"ה כתבו שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכן כראה להם להתירן וא"כ בכל אשה האומרות כן אמרינן שהיא בכלל רוב המשקרות דבכל מקום אזלינן בתר רובא, ויש הפרש גדול בין הטעמים לתירץ תוס' בנדרים הוא רק חשש בעלמא וכן מורה לשון הר"ן שכתב מני חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהי' נותנת עיניה באחר אוקמי אדינא ומשמע דאדרבה ראוי לומר מחמת שכסיפא לה מילתא לומר כן בודאי אומרת אמת רק כיון שמדינא אינה נאמנת להפקיע שעבודא דבעל אף שיט הוכחה דכיסופא ותקנת חכמים הי' במשנה ראשונה להאמינה כמו שמורה לשון הר"ן ובמשנה אחרונה שראו שיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר אוקמא אדינא, ולתי' תוס' ור"אש ביבמות אמרינן שבודאי אומרת שקר וא"כ נראה לתוס' בנדרים ור"ן שם דהדעת מכרעת שאומרת אמת יכול לגרשה דהוי כאילו הי' עדים שראו בה דבר מכוער דמותר לגרשה משום ערוה שמא תזנה ה"ה אנן סהדי כשאומרת טמאה אני לך שאומרת אמת ויותר נוטה שהאמת אתה והוא רק ספק דלמא נתנה עיניה באחר ומשום ספק התירוה חכמים מטעמים הנ"ל שפיר יכול לגרשה אפילו בזיוג ראשון משום ערוה דאנן סהדי הוי בכל מקום כאילו הוי עדים דהא ילפינן דבר דבר מממון ואנן סהדי מהני להוציא ממון וה"ה הוכחה הנ"ל הוי כאנן סהדי משא"כ לתוס' ור"אש ביבמות דרוב האומרות כן משקרות והיא מן הסתם בכלל רובא אין יכול לגרשה בזיוג ראשון כיון שאין לו ראי' שמצא בה ערוה דהודאתה לא מהני למשנה אחרונה:

ט ומעתה נבוא לכוונת ירושלמי ואומר הפי' בירושלמי כמש"ל שהי' מסופק למשנה אחרונה אם מותר לגרשה בזיוג ראשון כיון שלא מצא בה ערוה רק דבר וכשיטת הטור הנ"ל וע"ז פשיט ר' אילא היטב ואומר שתלי' בזה אי נימא שמותרת בתרומה אף שאפשר בחולין ולא יהי' לעז כמ"ש הר"ן בע"כ דליכא איסור כלל משום דחכמים חקרו שרוב האומרות כן משקרות ממילא אסור לגרשה דהא לא מצא בה ערוה אבל אי נימא שאסורה בתרומה יש לצדד לכאן ולכאן דיש לומר כיון שאסרוה בתרומה מוכח שחשו חכמים לחשש איסור אולי אומרת אמת ומותר לגרשה ויש לומר משום דאפשר בחולין אסרוה חכמים אבל לא רצו להתיר איסור דאורייתא דאסור לגרש כי אם מצא בה ערוה וע"ז אמר ר' אילא לא מסתברא שאם הי' חבר יחוש ואם הי' כהן אסורה למיכל בתרומה כו' מעשה כו' והתירוה ר' חנינא למיכל בתרומה כנ"ל שהכל הוא המשך אחד כמו שכתבתי לעיל וכיון שמותרת אפילו בתרומה אף שאפשר בחולין מוכח שהטעם במשנה אחרונה משום דרוב האומרות כן משקרות ממילא אסור לגרשה בזיוג ראשון כיון שלא מצא בה ערוה לכן א"צ החבר לחוש לעצמו וא"ש ויש ראי' לטור בסימן קי"ט וכפי' א' של הב"ש, מיהו שוב ראיתי דאינו מוכרח דיש לפרש פי' הלז בירושלמי אף לפירוש ב' שפי' ב"ש בכוונת הטור וכן סובר רש"י דכיון דעכ"פ שנוי הוא למקום לגרש זיוג ראשון משום דבר וא"כ הכא אף שמצא בה דבר כי פשעה כנגדו כמש"ל בממ"נ אם אומרת אמת מצא בה ערוה אי אמרה שקר ונתנה עיניה באחר זהו גופא הוי פשיעה שנתנה עיניה באחר ורצתה לכופו לגרשה וגרע מהקדיחתו יחתו תבשילו מ"מ כיון שאין ראוי לגרשה משום דבר בזיוג ראשון כיון שמזבח מוריד עליו דמעות רק משום ערוה מצוה לגרשה שפיר שייל ונסתפק אם ראוי לחוש לעצמו והשיב ר' אילא כנ"ל ואין זה דוחק לומר שאיירי בזיוג ראשון כנודע לבקי בירושלמי שדרכו לקצר מאד, ולפ"ז יש ליישב לכן השמיטו הפוסקים הדין שאם הי' חבר יחוש לעצמו כי לפי פירושינו באמת אי' בירושלמי להיפך ולכן סתמו הפוסקים ואפילו בחבר מותרת ואין לומר הא אי' בירושלמי שתלי' אי מותרת בתרומה ובתלמוד בבלי אי' שאסורה בתרומה וכן קיי"ל דז"א כמש"ל שצד זה לא מוכרח מאף דאינה אוכלת בתרומה משום דאפשר בחולין מ"מ משום חשש זה אין להתירו לעבור על איסור דאורייתא כי מצא בה ערות דבר כמ"ש ב"ש ומשנה למלך שהוא איסור ולא עצה טובה ובעינן עדים, ואולם אכתי י"לד על הפוסקים דהוי להו לבאר בזיווג שני אם הוא חבר יחוש לעצמו, ועוד הי' מקום לומר אפי' לפירוש קרבן עדה שירושלמי סובר שאם הי' חבר יחוש לעצמו יש לומר דסובר כמ"ש מוהר"ם לובלין וסיעתו הובא במשנה למלך בפ"י מהלכות גירושין הלכה כ"א שהאי דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר הוא רק עצה טובה אבל לפי מה שהוכיח שם מבבלי בגיטין דף צ' ע"א ומה שאמר רב פפא לאביי שם מוכח שהוא איסור דאורייתא גם חבר לא יחוש לעצמו בזיוג ראשון אך גם לפי זה קשה על פוסקים דעכ"פ הו"ל לבאר בזיוג שני שראוי לחבר לחוש לעצמו הגם שבגוף דברי ירושלמי יש לפרש כדברינו מ"מ הדקדוק על הפוסקים שהשמיטו לא מיושב כל כך. ועוד עלה בדעתי לומר בכוונת הירושלמי לפי פירושינו לכן מדמה לתרומה דס"ל כמו שסובר ר' ששת בבבלי שאוכלת בתרומה משום שלא יוציא לעז על בנים מה"ט ראוי שלא יחוש לעצמו שאם יגרשנה יהי' הוצאת לעז על הבנים וכיו"ב איתא ביבמות דף כ"ד ע"ב בעידי כיעור וקלא פסיק שאין מוציאין מבעלה ביש לה בנים משום הוצאת לעז ואף דהתם הוא בעל כרחו מ"מ יש לומר הכא כיון שאין לנו חשש ברור ראוי לחוש על הוצאת לעז ואף מדעתו לא יגרשנה כי חששו חז"ל על הוצאת לעז לתקנת הבנים, ואפילו רבא מודה כי בתרומה ליכא לעז שאמרו תרומה הוא דלית לה כמ"ש הר"ן משא"כ בכה"ג ומכ"ש לרב ששת ומה"ט אין חילוק בין זיוג ראשון לזיוג שני, וא"כ א"ש שר' אילא קאמר שאין צריך לחוש לעצמו על דרך שפירשתי למעלה והראי' כיון שהתיר ר' חנינא לאכול בתרומה משום שלא להוציא לעז על בנים מכ"ש שאין צריך לחוש לעצמו ומ"ש לא מסתברא אינו בלשון תמי' רק בניחותא כנ"ל ולכן השמיטו כי אפילו בזיוג שני אין צריך לחוש לעצמו ביש לו בנים ומה שלא ביארו באין לו בנים שראוי לחוש לעצמו יש ליישב בשיטת רמב"ם זלה"ה ברוב פעמים מה דאתי מדיוקא ואינו מפורש להדי' בבבלי ובירושלמי השמיטו כנלענ"ד, מיהו כל זה הוא להגדיל תורה ולקושטא דמילתא ראיתי בהגהות מרדכי ביבמות בפ"ב סימן ק"א ובמרדכי קדושין בפ' האומר סי' תק"ל שהבינו הפי' בירושלמי כמ"ש קרבן העדה, ומה שהשמיטו שאר פוסקים כתבתי לעיל בכלל ה' פרט ח' ישוב נכון לזה דוק ותשכח כדברי:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה