שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל כא · פרט א
יבואר דין א' הנ"ל היכי שאמר שקדשה ואח"כ קידשה לאחר ואמר שקדושי ראשון הוי כפסולי עדות דאוריית' אם נאמן כיון שהוא לאחר כד"ד:
א רבינו הגדול המחבר בש"ע א"העז סי' ל"ד סעיף כ"ד כתב בשם תשובת רשב"א וז"ל אב שאמר שקידש את בתו ואח"כ קדשה לאחר ואמר קידושי ראשון הי' בפסולי עדות דאורייתא ואינו כלום נאמן עכ"ל וכתב ע"ז רמ"א וז"ל ולי נראה דוקא תוך כדי דיבור כמו שנתבאר בסעיף כ"ה והיינו מה דאיתא שם לאחר כדי דיבור מאמירת האב שאמר קדשתיה אינו נאמן לומר גרשתיה, וכתב הבית שמואל בס"ק נ"א ונ"ב הטעם משום דאינו מפרש דבריו הראשונים רק שסותר דבריו הראשונים לכן אינו נאמן לאחר כדי דיבור דהוי מגו למפרע, והמעיין בבית יוסף מבואר שהבין לרשב"א אפילו אחר כדי דיבור נאמן לומר גרשתיה, ואולם בש"ע סכ"ה הביא דעת הסוברים שבעינן תכ"ד לכן מוכרח רמ"א לפרש גם בהאי דינא כן רק הטורי זהב הובא בב"ש ס"ק נ"ב כתב ליישב דברי המחבר דבנ"ד נאמן אפילו לאחר כד"ד משום דהוי כמו אמתלא למה שאמר קדשתי את בתי היינו שהי' הקדושין לפני עדים פסולים אבל קדשתי' וגרשתיה לא הוי אמתלא דהא מעשה קדושין קיימים אלא אומר גרשתיה יע"ש, ונלענ"ד צ"ע לדינא בהאי פסקא דרשב"א הנ"ל, דהנה אי' בסימן מ"ח האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובתיה וכתב בחלקת מחוקק ס"ק א' בטור כתב קדשתיך בפני פלוני ופלוני משמע אם אמר סתם קדשתיך יכול לפרש דבריו שלא בעדים וכ"כ הר"אש בתשובה על פלגש של ראובן שאמרה קדשני ראובן אין בדיבורה כלום עד שתאמר קדשני ראובן בפני עדים והובא בב"י סימן ט"ו ובש"ע שה סעיף למ"ד ויש להסתפק כי אולי דוקא בפלגש פסק כן אבל איש ומכ"ש תלמיד חכם היודע שאין קדושין בלא עדים אם אמר סתם קדשתיך מסתמא כדין קדושין קאמר אינו נאמן לומר אח"כ שהי' בלא עדים יע"ש שהניח בצ"ע, וא"כ ה"ה יש להסתפק בכוונת רשב"א וסיעתו, דיש לומר הא דנאמן לומר אמתלא הלז היינו היכי שאומר לאחר שאמר בפני בית דין שקידשה נתוודע לו שהי' פסולי עדות דאורייתא בכה"ג הוי אמתלא אלימא אבל אם אמר שמה שאמר בתחילה קדשתי את בתי הי' כוונתו בפני פסולי עדות דאוריית' יש לומר באיש ומכ"ש תלמיד חכם היודע שאין קדושין חלין בפני פסולי עדות דאורייתא אינו נאמן דמסתמא כוונתו הי' כעין קדושין גמורין, ועיין בא"הע סימן מ"ז סעיף ד' דבעינן אמתלא שנראה לבית דין שיש ממש באמתלא, ומכ"ש דלא מהני אמתלא גרועה ואינו נאמן במגו דיש לומר דהוי כמגו במקום אנן סהדי דקיי"ל בכמה דוכתי דלא אמרינן דאנן סהדי שידע, ובאמת המעיין בלשון רשב"א ומחבר שסתמו דבריהם משמע שנאמן לפרש דבריו שכוונתו מתחילה באמירתו שאמר בפני ב"ד קדשתי את בתי היינו בפני פסולי עדות דאורייתא מיהו הב"ש שם בס"ק א' השמיט דברי הח"מח וכתב שמטור משמע שאם אמר סתם קדשתיך יכול לפרש דבריו שקידש בלא עדים ולא מחלק בין ת"ח לאינש דעלמא, אך אין לדחות דברי הח"מח כנודע כמה רב גוברי', ואולם מה שנסתפק הח"מח אפילו בסתם איש כראה מדברי מוהר"יט בספר ב' סימן נ"ב בחלק חושן משפט דף ק"ו ע"ב דלאו כ"ע גמירי שכתב וז"ל ותדע אפילו להקל בערוה החמורה אמרינן מיטעי טעי ולאו כ"ע דינא גמירי כדאיתא בקדושין גבי שתיקה דלאחר מתן מעות דלא כלום הוא והא דלא שדתינה משום דלא גמירא דינא כו' ובהאיש מקדש קטן שקידש אע"פי ששלח סבלונות לאחר מכן לא אמרינן אדם יודע שאין קידושי קטן כלום ודוקא בדבר הברור וידוע לכל כהא דאיתא שם אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו כו' שהרי דרשו אמור לחכמה אחותי כו' כשם שברור לך שאסורה יע"ש, ועיין בתוס' במס' גיטין דף מ"ג ע"ב ד"ה הואיל דמוכח דלאו כ"ע בקיאין במדרש חכמים, ועיין כיו"ב במס' ביצה דף י"ט ע"א, (ועיין בש"ך חושן משפט סימן ס"ו ס"ק נ"ו) וא"כ לולי דבריהם יש לומר בסתם איש נאמן לפרש דבריו שלא ידע מקדושין צריכין להיות בעדים וגם בפני כשרים כי לאו כ"ע בקיאין במדרש חכמים שצריך להיות בפני עדים וכשרים, ומי פסול מן התירה, אבל בתלמיד חכם מסתבר כח"מח שאינו נאמן לומר אמתלא כזו שהוא אמתלא גרועה דהא בעינן אמתלא שיהי' נראה לבית דין שיש ממש בדבר וצ"ע במה שסתמו אחרונים ז"ל בזה:
ב ועוד יש לעיין בהאי פסקא דרשב"א לפי הבנת טו"ז דהוי אמתלא כיון שאב נאמן על קדושין כשני עדים כמו שכתבתי בכלל י"ט בפרט א' בשם ריטב"א וחכמי פרובנצייא ואנן קיימא לן בחושן משפט סימן כ"ט ס"א עדים המעידים בבית דין אין יכולין לחזור ולהגיד אפילו כשנותנים אמתלא לדבריהם הראשונים ואמאי נאמן האב לחזור ולהגיד על ידי אמתלא, ואפשר לומר כוונת רש"בא וסיעתו לפי מה דאיתא שם דאם אינו סותר דבריו הראשונים כגון שדבריו סתומים וסובלים ביאור אחד משני ענינים משמעות אחד קרוב ואחד רחוק כל שאנו יכולין לכוין דברי העד כדי שלא תהי' עדותו מכחשת יש לכוין דבריו, וא"כ היכי שאמר האב שכוונתו הי' במה שאמר שקדש את בתו היינו בפני פסולי עדות דאורייתא אף שלשון קדושין מן הסתם יותר משמע כדין, והוא ביאור קרוב וביאור שמבאר בעצמו הוא ביאור רחוק מ"מ כיון שדבריו סתומים וסובלים ב' ענינים יכול לפרש דבריו, וא"כ לא מבעי' אם האב אומר שכן הי' כוונתו בודאי נאמן ואפילו אם בעצמו מודה שכוונתו הי' מתחילה לקדושין גמורים רק שאח"כ נודע לו שהי' בפני פסולי עדות דאורייתא נאמן במגו שהי' אומר שכן הי' כוונתו מתחילה, ובב"ש ס"ק נ"ב שהבין בכוונת רמ"א כיון שאינו פירש לדבריו אינו נאמן אלא תוך כדי דיבור ואח"כ הביא דברי טו"ז דהוי אמתלא משמע קצת שהבין שאמתלא הלז לא הוי פירוש לדבריו הראשונים, והנה לעיל בכללים הקודמים הבאתי דעת תשובת מוהרי"בל בכלל ס"א שסובר דבאב ל"מ אמתלא, ומצאתי ראיתי שבעל קצות החושן הוכיח מכאן דבע"כ המחבר סובר דמהני אמתלא ולפמ"ש יש לדחות די"נ שאני הכא אמתלא כזו מהני אפילו בעדים:
אמנם לכאורה דין הלז תלי' במה שיש לברר דין חדש, דהנה אנן קיי"ל בדיני נפשות ובדיני ממונות לא הוי עדות רק כשמעיד בבית דין ובעד אחד באיסורין היכי דנאמן אין צריך להעיד בבית דין דהא נאמנות ע"א באיסורין בספק השקול אתי' מוספרה לה או ממעשים בכל יום, והתם ליכא בית דין ואולם בדבר שבערוה כמו הכא דאב נאמן יש לחקור מי נימא דדמי לאיסורין ואין צריך להגיד בפני בית דין או דלמא דדמי לד"מ ונפשות דדבר שבערוה דמי להם ובעינן אמירת האב בפני ב"ד ומסברא נראה כיון דנאמנות האב אתי' מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה שאיירי באמר כן לפני הזקנים שהם הבית דין נראה דלא נתנה תורה נאמנות לאב רק כשמעיד בב"ד, ותו כיון דמסברא נראה דאינו נאמן כמ"ש הר"ן בדף ס"ד והוא חידוש יש לומר כעין סברת הר"ן שם אין לך בו אלא חידושו שיאמר בפני ב"ד דוקא וא"כ יש לתמוה על הפוסקים שה שהשמיטו חידוש דין הלז, ואפשר לומר לפמ"ש בכלל י"ח פרט א' הא דילפינן שאב נאמן לאסור את בתו הוא באם אין ענין דבע"כ האי קרא דאת בתי רצה להורות דבעלמא נאמן ולא קאי אפרשה דמוציא שם רע יש לומר הא דכתיב שאמר לעני הזקנים היינו על מה דאיתא אח"כ ששם לה עלילות דברים כי לקנס צריך בית דין, אבל לגוף נאמנות האב נאמן אפילו כשאומר חוץ לב"ד לכן השמיטו הפוסקים וסתמו דבריהם, ומעתה בנ"ד נראה אי נימא דאין צריך ב"ד אזי פשוט היכי שהגיד האב בפני עדים יכול לחזור ולהגיד באמתלא דלפמ"ש הר"ן הובא בסימן י"ז בח"מח ס"ק י"ז אף שהגדתו מועיל חוץ לבית דין באיסורא לומר שמת בעלה מ"מ אם אומר אח"כ מבודה הייתי נאמן אפי' בלא אמתלא מכ"ש ע"י אמתלא דהא דקיי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כתב רש"י בסנהדרין דף מ"ה ע"א ד"ה כיון משום דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ואהגדה קמייתא קפיד קרא, ומשם נראה דילפינן דאין יכול לחזור אפילו באמתלא היכי שאינו סובל בדבריו הראשונים, וכ"כ בסמ"ע ס"ק ב' וקרא מיירי בב"ד משא"כ כשאומר חוץ לב"ד אבל אי נימא דאין האב נאמן רק כשאומר בפני בית דין יש לומר דדינו כדין עדים וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפילו באמתלא, ולפ"ז הי' מקום לומר דרשב"א אינו מחולק עם חכמי פרובינצייא המובא בש"ות מוהרי"בל הנ"ל וכ"ע סוברים דאמירתו מהני כשאומר חוץ לב"ד ומכ"ש כשאומר בפני בית דין רק דחכמי פרובינצייא מיירי כשהעיד בפני ב"ד לכן ל"מ אמתלא ורש"בא מיירי שאמר חוץ לבית דין ובאמת יכול לחזור אפילו בלא אמתלא רק שמעשה כן הי' כי השיב כן להשואל והשאלה הי' כן אך לפי זה קשה על מרן מחבר שהעתיק כן להלכה בממ"נ היאך מיירי אם אמר האב בפני בית דין אמאי מועיל אמתלא, ואי אמר חוץ לבית דין למה לי אמתלא כמ"ש הר"ן, ועלה בדעתי לומר דהנה נודע החילוק שבין דיני ממונות ודיני נפשות לאיסורין, דבד"מ ובד"נ לא סגי בהוכחה שהענין אמת רק שבעי עדות דוקא ובעינן כללי עדות ועדות לא הוי רק כשהעיד בפני בית דין יש לו שם עד אבל חוץ לבית דין לא הוי עדות, ובאיסורין היכי דעד אחד נאמן בספק השקול דלא בעי בית דין משום דגלי תורה שאין צריך עדות רק הוכחה, כי אם הי' צריך שיהי' בגדר עדות הוי בעינן כללי עדות כמו בד"מ ובד"נ שלא יהי' קרוב ושאר כללי עדות, וכיון שאין לו שם עד אזי אפילו כשהעיד בבית דין לא קרינן בי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דתורה לא אמרה כן רק במי שיש לו עליו שם עד כמו דמורה לישנא דקרא להמעיין, משא"כ היכי שאין לו עליו שם עד ואף דעכ"פ מן הסברא ראוי לומר כיון שאומר כן בפני בית דין שאין יכול לחזור מדבריו הראשונים בלי אמתלא דמן הסתם מה שאומר בפני בית דין דק היטב כמו דאיתא סברא זו בכמה דוכתי בפוסקים, אבל עכ"פ יכול לחזור מדבריו ע"י אמתלא וא"כ יש לומר שרשב"א סובר כיון שהאמינה תורה לאב בקדושי בתו אף שהוא קרוב ועד אחד לא קם בדבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון הרי דגלי תורה דלא בעינן כללי עדות רק הוכחה שמן הסתם אומר האב אמת לא הי' חוקת התורה אצלו לומר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפילו ע"י אמתלא דהחוקה לא הי' רק היכי שיש לו שם עד אבל האב אף שנאמן כשני עדים מ"מ אין לו שם עד וא"ש דברי רש"בא שסובר שאין צריך לומר בפני בית דין ואף כשאומר בפני בית דין אין לו שם עד ונכונים דברי המחבר, ואולם שוב ראיתי דזה אינו דבב"י ח"מ סימן כ"ט הביא לשון ירושלמי ותוספתא דאי' וכן העדים שהעידו בין לאיסור ובין להיתר עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו נאמנים משמע להדי' שאף באיסור שאין צריך בית דין מ"מ היכי שמעידין בבית דין יש לו דין עדות ואמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אפילו ע"י אמתלא כיון שהוא בכלל עדות ועיין ש"ות הר"ן סימן ל"ד שמוכח להדי' שסובר אף שאין צריך באיסורין להעיד בבית דין מ"מ היכי שהעיד בב"ד שוב אינו חוזר ומגיד אפילו בלא אמתלא והיכי שלא אמר בפני בית דין כתב בסימן מ"ז שיכול לחזור ולהגיד בבית דין א"כ לית לי' סברא הנ"ל וצ"ע ועמש"ל בכלל אמתלא באריכות ובגוף הספק הנ"ל אי נאמן האב כשאומר חוץ לבית דין ראיתי בהפלאה שהעיר קצת, ולענ"ד נראה לפמ"ש בכלל י"ח וי"ט כריב"ש דהא דהאב נאמן הוא מטעם שווי' נפשה ח"דא ואינו מטעם עדות אין צריך להעיד בפני ב"ד כי בכל מקום דאמרינן שווי' נפשי' ח"דא אין צריך ב"ד וכדאי' ביו"ד סימן א' סי"ב השוחט בפני עדים בהמה לעכו"ם וכשבא ישראל לקנותה ממנה אמר לא תקנה ממנה כי לא שחטתי' נאמן לגבי נפשו לאוסרה ע"ע, ודוחק לומר דהכא באב הי' חוקת התורה שלא יוכל לאוסרה רק כשאומר כן בפני בית דין דמה"ת נימא להרבות בחוקת כיון דהוא מטעם שווי' נפשה ח"דא ופשוט דיכול לחזור ע"י אמתלא כי בכל מקום בכה"ג יכול לחזור ע"י אמתלא כדאי' בכתובת דף כ"ב ובסימן מ"ז אבל אי נימא כמ"ש בכלל י"ט פרט א' בשם ריטב"א וסיעתו שהוא מטעם עדות שנאמן כעדים יש לומר דבעי בפני בית דין כמו בכל עדים וצ"ע כיון שלא חילקו הפוסקים בזה, ועיין בסימן י"ז בחלקת מחקק ס"ק ע"ח וב"ש ס"ק קכ"ד, ובפני יהושע במס' גיטין דף כ"ט באיסורין אף היכי דבעינן שנים מהני חוץ לבית ודין יע"ש וצ"ע בכל זה היטב ואין כאן מקומו: