שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל יח · פרט ו
יבואר לדידן דקיי"ל כר"י דנאמן נגד חזקה דעת הפוסקים בזה אי נאמן האב היכי שהחזיקו בעצמו בדיבורו מעיקרא אי נימא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:
יח הרמב"ן זלה"ה בחדושיו בב"ב כתב וז"ל הי' מוחזקין בו שהוא בכור פי' הרב רבינו שמואל זלה"ה בקלא בעלמא כעין שאמרנו למעלה דהוי קרי לי' אבוהו בוכרא אבל אי איכא עדים שנולד קודם אחיו ואמר דלאו בוכרא היא אינו נאמן ואדרבא איפכא משמע דאי הוי רגיל אבוהו דאמר בוכרא הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל אי איכא עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על עצמו שהוא בוכרא והשאר אינו שלו דלר"י נאמן אדם לומר זה בני ממזר עכ"ל והובא דבריו בטור חושן משפט סימן רע"ז ובש"ע שם סעיף י"ב כתב רמ"א בפשיטות כרמב"ן וז"ל מיהו אם אמר פעם אחת על אחד שהוא בכור לא יוכל אח"כ לומר על אחר שהוא בכור יע"ש והשמיט דעת רשב"ם ולכאורה תמוה, אבראי לענ"ד יש לעיין דהנה בדף קכ"ה ע"ב איתא אמר ר' יוסף אמר איש פלוני בני בכורי הוא נוטל פי שנים כו' ההוא דאתי לקמי' דרבה בר בר חנן א"ל מוחזקני בזה שהוא בכור א"ל מנא ידעת דהוי קרי לי' אבוהו בוכרא סכלא דלמא בוכרא דאימא הוא כמו ההוא דאתי לקמי' דר' חנינא א"ל מוחזקני בזה שהוא בכור א"ל מנא ידעת א"ל דכי אתי לגבי דאבוהו א"ל זילו לגבי שכחת ברי דבוכרא הוא ומס דוקא כו' מכל זה מוכח אף שלא העיד האב בפני בית דין ואמר כן חוץ לב"ד מהני, ויש להבין מנלן להש"ס כן דלמא מה שהאמינה תודה להאב הוא רק כמו בעדים שאם אמרו חוץ לבית דין לא הוי עדות דבעינן שנחקרה עדותן בבית דין כדאי' בחושן משפט סימן כ"ט ומנלן שאלים כח האב יותר מעדים, ואפשר לומר דתלמודא דייק כן מלישנא דקרא בדברים כ"א דאי' והיה ביום הנחילו וגו' לא יוכל לבכר כו' כי את הבכור בן השנואה יכיר, א"כ קאי על עת שמנחיל את בניו ומשמע אפי' כשאינו אומר בבית דין דאטו הדרך להנחיל את בניו בפני בית דין דוקא ומשמע מלשון הכתוב כשיכיר באותו זמן מי הוא הבכור נאמן כאילו העיד בפני בית דין, ועוד יש לומר דמזה גופא ממה שהאמין תורה לאב מוכח שאין צריך להעיד בפני בית דין דהנה אנן קיי"ל באיסורין כיון שעד אחד ואפילו בעל דבר וקרוב נאמן אין צריכין להעיד בבית דין ובממון ובדיני נפשות דבעינן עדים כשרים דוקא בעינן שיהי' נחקרה עדותן בבית דין וכיון דאשתני דין בכור שאפילו אב שהוא קרוב ועד אחד נאמן ממילא אין לו דין עדים שיהי' צריך לכללי עדות דמה שצריך שיעידו בפני בית דין הוא אחד מכללי עדות היכי שצריך עדים כשרים, אך יש לעיין מנלן להש"ס שבכל גווני נתנה התורה לאב נאמנות כיון דבאמת חידוש הוא שחידשה תורה שיהי' נאמן האב להכיר ואשתני דין בכור מכל דיני ממונות ראוי למעט החידוש כמו שהוא כלל מוסכם בכל דוכתי אולי לא האמינה תורה רק כשאומר בזמן שבא לדון על הירושה כמו דאיתא בקרא והי' ביום הנחילו יכיר וגו' שמן הסתם באותו זמן דק היטב שלא להעביר נחלה מבנו הבכור ובפרטות לשיטת הרמב"ן המובא בפרט ב' שהוא לאו אבל כשאומר דרך שיחה בעלמא בזמן שלא רמי' עליו להוריש אולי לא דק היטב בלשונו כי לא הי' רמי' עליו לדייק היטב, ולאחר העיון ראיתי בש"ות הריב"ש בסימן מ"ז במ"ש הרמב"ם בפרק רביעי מהלכות נחלות האומר זה בני או זה אחי או זה אחי אבי או שאר היורשים אע"פי שהודה באנשים שאינם מוחזקים שהם קרוביו ירשנו בין כשאמר כשהוא בריא בין כשאמר והוא שכ"מ כתב וז"ל עדיין יש להסתפק בנידון זה כי אפשר לומר שהמשנה וגם הרב ז"ל לא מיירי רק במי שאומר עליו שהוא קרובו בעת שהוא ראוי ליורשו כגון שהוא אחי אביו ובעת דיבורו אין לו קרוב יותר ממנו שאז הוא כאילו אמר עליו שהוא ראוי ליורשו אבל בנפתלי זה שאמר על ראובן זה שהוא קרובו בעת שהי' לו בנים ראוי לירש או קרובים אחרים קודמין לו בירושה אפשר שלא היתה כוונתו על דעת שירשנו ומילי דכדי נינהו דלא סליק אדעתא שימותו בניו בחייו או שאר קרוביו הקודמין לו ויבוא זה לירש ומילתא דלא רמי' עלה דאינש אמר ולאו אדעתא דומי' מאי דאי' ביבמות בפ' בית שמאי גבי נטולה אני מן היהודים לגבי יבם דלא מסקא אדעתא דמת בעל ונפלה קמי' יבם וכן נראה מלשון הרמב"ם שאמר או שאר היורשין אותו נראה שם עתה ראוי לירש אותו לא במי שבשעת דיבורו אינו ראוי ליורשו עכ"ל ובתשובת תשב"ץ חלק א' סימן נ"ח השיב על זה וז"ל ועוד שאם מפני טעם זה הוא נאמן בעל הנכסים לא הי' הדין להאמינו אלא כשאומר כן במתכוין לנחלה אבל במתכוין לדבר אחר לא הי' מן הדין להאמינו כמו שאינו באמן בשעה שאינו ראוי ליורשו והא נמי ליתא שהרי ר' חנינא החזיק להאי בכור דאמר זילי לגבי שכחת ברי דהוא בוכרא אע"פי שלא הי' מתכוין בזה לנחלה כלל נאמן וה"ה בנידון זה אע"פי שהי' לו בנים באותו זמן נאמן להחזיקו בקרוב עכ"ל א"כ כבר האירו עינינו בסברא הנ"ל, ואולם יש להבין על הש"ס גופא דלמא באמת אינו נאמן רק ביום הנחילו את בניו שאז בודאי רמי' עליו, ומצינו שכתב בנמוקי יוסף במס' ב"ב דף ע' הובא בדרכי משה ובסמ"ע ח"מ סי' ע"ה ס"ק ב' דלא דייקינן בדבריו של אדם שיהי' כנגדו אם לא אמרן ממש ולעולם אמרינן דדרך שטות הוא דיבר ללא צורך ומ"ש הש"ך בס"ק ה' שלא מצא בני' כבר מצא בתומים שם והראה מקומו, א"כ חזינן שלא דייקינן בדברי אדם, ואולם מצינו בערכין דף ה' פלוגתא דר' מאיר וחכמים ר' מאיר סובר אין אדם מוציא דבריו לבטלה והוכחתי בכמה דוכתי היכי שאמר לשון המשתמע לתרי אפי מסתמא לא הוציא דבריו לבטלה ומודו חכמים לר"מ דלא אמרינן שדיבר לבטלה אף בשלא אמר רק דרך שיחה בעלמא שלא בפני בית דין והמעיין היטב בנ"י יראה שיש לחלק הענינים דלא דמי להתם וא"כ ה"ה כיון שאומר שהוא בכור מסתמא דיבר לצורך ולא הוציא דבריו לבטלה וגם לא אמרינן שהי' בדרך שחוק והשטאה שמן הסתם אין אדם משטה ומשחק דהא טענת השטאה היא טענה גרועה כדאי' בח"מ סימן פ"א והנה הרמב"ם בפרק ב' מנחלות הלכה י' כתב וז"ל העידו העדים שהם שמעו אביו של זה אומר דברים כך וכך שהרי אותן הדברים יוודע מכללן שזה בנו בכורו הרי זה נוטל פי שנים אע"פי שלא אמר האב בפירוש זה בני בכורי יע"ש שינה מלשון הש"ס שלא נטעה דוקא כשאומר לעשות רפואה וגמירי שהוא כן לא אמר בדרך השטאה ושחוק אבל כשאמר בלשון אחר אולי כיון לשחוק בעלמא לכן כתב בסתם ובכל גווני אמרינן שבוודאי אמר להודאה גמורה והטור בסימן רע"ז אף ששינה קצת לשון זה מ"מ איתא בתחילה בסתם כשאמר פלוני בני בכור הוא נוטל פי שנים משמע אף שאמר בדרך שיחה ולא בתורת הודאה וכאשר מורה לשון ר' יוסף ובע"כ הטעם כמ"מ שמן הסתם אין אדם מוציא דבריו לבטלה:
יט ובעיקר קו' הרמב"ן נראה לומר דסובר כמ"ש הר"ן בתשובה סימן מ"ז וז"ל תחלה אני דן על זה שאמר העד הראשון בתחילה חוץ לבית דין שהיתה זקוקה ליבם אם יש לסמוך עליו במה שהעיד בבית דין ששמע זה זמן רב שמת מי אמרינן כיון דבעדות האשה אין צריך שיעיד העדות בבית דין וכי היכי דבעדות שנתקבל לפני בית דין אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד או דלמא אפילו הכי כל שלא העיד חוזר ומגיד בבית דין אע"פי שמכחיש דבריו הראשונים לפי שאין אדם מדקדק במה שאומר חוץ לבית דין ומסתברא דהכי הוא קושטא דמילתא שאפי' בעדות אשה אע"פי שהגיד חוץ לבית דין חוזר ומגיד בבית דין אע"פי שמכחיש דבריו הראשונים ויש ראי' לזה מאותה ששנינו העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לאיסור כו' אם עד שלא נחקרה עדותן בבית דין אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים אם משנחקרה עדותן בבית דין אמרו מבודין היינו אין אלו נאמנים הרי שכללו כאן כל מיני עדות אף אותן שאין צריכין שיהי' נעשה בפני בית דין שהרי שנינו בין לאיסור בין להיתר ואפ"ה אמרינן דאע"פי שהעידו בב"ד כל שלא נחקרה עדותן בבית דין יכולין לומר מבודין אנו לפי שאין העדים מעידין עד שעת גמר עדותן בבית דין וזו ראי' שאין עליה תשובה עכ"ל והובא בקצרה דבריו בחלקת מחוקק סימן י"ז ס"ק י"ז הרי דס"ל דלא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד רק כשהעידו מתחילה בבית דין אבל כשהעידו מתחילה חוץ לבית דין אף שמועיל עדותו כל זמן שלא חזר מ"מ יכול אח"כ לחזור ולהגיד בבית דין ויש לומר ה"ה אף שהאמינה תורה לאב אף כשאומר חוץ לבית דין כל זמן שלא חזר מדיבורו מ"מ יכול אח"כ לחזור ולהגיד ולכן נאמן עכשיו לומר זה בכורי אף שהוחזק מתחילה האחר ע"י אביו, ואולם לפ"ז צריך עכשיו להעיד בפני בית דין כעין נידון דהתם וצ"ע:
ף
כ ודע בגוף דברי הרמב"ן הנ"ל לכאורה יש לחקור במ"ש באב שייך לומר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, הא עיקר דין הלז אי' בכתובת דף י"ח ע"ב אמר רבא כל כמיני' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד פי' רש"י וז"ל דגבי עדות חדא הגדה כתיב אם לא יגיד כו' יע"ש וא"כ הוא גזירת הכתוב ואולי דוקא בעדים דבעי הגדה בפני בית דין גלי התורה כיון שהגיד שוב אינם חוזרים ומגידים משא"כ היכי שאין צריך להעיד בפני בית דין לא גלי התורה, ונראה לענ"ד בכוונת רמב"ן ז"ל דסובר היכי שרצה לחזור ולהגיד בלי אמתלא הסברא מחייבת שאין יכול לחזור ולהגיד ואין צריך לזה קרא דמן הסתם כיון שנאמן על מה מאמר בתחילה חוץ לבית דין אין יכול לחזור ולהגיד ולית לי' שיטת הר"ן הנ"ל ועיקר גזירת הכתוב מלא יגיד הוא לפי מה דקיי"ל בסנהדרין דף מ"ד ע"ב ובטור ש"ע ח"מ סי' כ"ט ס"א שאין יכולין לחזור ולהגיד אף כשנותנים אמתלא לדבריו הראשונים דבכה"ג בעלמא היכי שאמר חוץ לבית דין במקום שמועיל דיבורו יכול לחזור ולהגיד ע"פי אמתלא כדאי' בכתובת דף כ"ג ע"ב האשה שאמרה אשת אים אני ואח"כ אמרה פנויה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת מ"מ בעדים הוא גזירת הכתוב שלא מהני אמתלא (ועיין ברש"י סנהדרין דרין שם ד"ה כיון שכ' וז"ל כיון שהגיד דבר המכחיש את הראשון דכתיב אם לא יגיד אהגדה קמייתא קא קפיד קרא יע"ש) ולכן בכתובת דף י"ח ע"ב שרצה רמי בר חמא לומר בעדים שכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים לומר על שטר שלהם שאנוסים היו מחמת נפשות מקשה רבא כיון שהגיד כו' ופירש"י חדא הגדה כתיב כו' התם הוי ג"כ אמתלא לדבריהם הראשונים שאמרו שהיו אנוסים מחמת נפשות לכן מוכרח ללמוד מקרא אבל היכי שלא אמרו אמתלא הסברא מחייבת כיון שהגידו דבר א' א"י לאחר כדי דיבור לסתור דברים הראשונים הגם שמרש"י בסנהדרין ל"מ כן מ"מ י"ל כן בשיטת הרמב"ן וא"כ שפיר הקשה הרמב"ן דהא הכא בע"כ האב שאמר זה בני בכורי לא נתן אמתלא לדבריו הראשונים במה שהי' מחזיק מעיקרא שאחר הוא בכור דאם נתן אמתלא לדבריו הראשונים לא הי' מסתפק שמואל דבודאי נאמן כדאי' שם הי' עובר על בית מכס ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן אף שאמר מעיקרא בני הוא והאב נאמן כיון שיש לו אמתלא שרצה להעביר המכס וה"ה שאר אמתלאות הנראין לבית דין שאומר אמת רק שמיירי שאין נותן אמתלא לדבריו הראשונים לכן חולק הרמב"ן דבכה"ג מסברא נראה אף שאמר מתחילה חוץ לבית דין אין יכול לחזור ולהגיד בלי אמתלא דכיון שנתנה התורה נאמנות לאב אפילו באמירה חוץ לב"ד בע"כ משום דאמרינן דדק היטב לכן לא יוכל לסתור דבריו הראשונים ולפ"ז חולק הרמב"ן על תשובת הר"ן הנ"ל:
כא ואולם לפי זה קשה טובא חדא למה הכריע רמ"א בחושן משפט שם כרמב"ן כיון דר"ן חולק וכפי הנראה לא נמצא שום חולק על דין הנ"ל בסימן מ"ז ותו קשה דאם הרמב"ן חולק על הר"ן קשה עליו מתוספתא הנ"ל שכתב שהוא ראי' שאין עליה תשובה דמוכח כשהעיד חוץ לבית דין אף שנאמן יכול לחזר ולהגיד בבית דין ולכאורה אפשר לומר שגם הרמב"ן מודה היכי שאמר אח"כ בבית דין זה בכורי וסותר דבריו הראשונים שנאמן שמן הסתם מה שאמר עכשיו בבית דין דק היטב רק השיג על רשב"ם דהא האי דינא דשמואל איירי בכל גווני אף שאמר עכשיו חוץ לבית דין כיון דלא נזכר שאמר עכשיו בפני בית דין, אך כל זה רחוק דלא משמע כן בלשונו, ותו דהו"ל לפוסקים בטור וש"ע לחלק חילוק זה ומלשונם משמע להדיא שאין יכול אח"כ לומר על אחר שהוא בכור אף שהעיד עכשיו בפני בית דין, ועלה בדעתי לומר דבר חדש דהא דסובר הרמב"ן כיון שהגיד כו' היינו כעין נידון דשלחו להו אבוהו דשמואל שהי' מוחזקין בזה שהוא בכור ופי' רשב"ם דהוי קרי לי' בוכרא יע"ש ומשמע מלשון הש"ס שהוחזק על ידי דיבורו זמן רב שהוא בכור ומצינו חזקה הבאה על ידי דיבור כשהוחזק שלשים יום הוי חזקה כמ"ש תוס' רי"ד במס' קדושין דף פ"ג ע"ב בהא דאיתא שם אבעי' להו מהו לסקול על ידו אמר ד' חסדא אחד זה ואחד זה אין סוקלין כתב וז"ל פירש דוקא אם לא הוחזקו בעיר מקודשת אבל אם הוחזקו בעיר מקודשת בין עפ"י אב בין על פיה סוקלין כדבעינן למימר בפרקא לקמן הוחזקה נדה בשכינותה בעלה לוקה עליה משום נדה ואיתא נמי איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין ונשרפין זה על זה והתם אין עדים בדבר אלא בדברי פיהם הוחזקו ומיהמני אף לעונשים אלא לאו ש"מ האי באחזיק והאי בלא אחזיק ובירושלמי גרסינן איש ואשה שבאו ממד"הי הוא אומר אשתי היא והיא אומרת בעלי הוא אין הורגין עליהן משום אשת איש הוחזקו הורגין עליהם עד כמה הוא חזקה משום ר"י אמרו שלשים יום אלמא בעדות פיהם אין הורגין אבל אם הוחזקו שלשים יום הורגין אע"פי שאותו החזקה לא היתה אלא על פיהם עכ"ל ומצינו בחזקה לא יוכל אח"כ לחזור ולסתור החזקה שבא מפיו אפילו ע"י אמתלא כדאי' בטור יו"ד סימן קפ"ה בשם רמב"ן בהא דקיי"ל אם אמרה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת אבל אם הוחזקה נדה בשכינותיה ואח"כ אמרה טהורה אני אפילו נותנת אמתלא לדבריה שלא לבשה הבגדים אלא שלא תטרדנה ל"מ וכן קיי"ל בש"ע שם סעיף ג' ומה שהקשה הטור אטו מי עדיף חזקה מאמירה ותי' ב"י בשם רשב"א דמעשה לא עבדו כתב בספר באר שבע בסימן ע"ה ובסדרי טהרה שם סק"א שדברי הטור בלא"ה תמוהין דודאי חילוק גדול יש שהרי ע"פי חזקה סוקלין ושורפין אף שלא נתחזק אלא על פיהם כמ"ש רמב"ם בפ"א מא"ב דין כ"א באיש ואשה שבאו ממד"הי ואילו אשה שאמרה מקודשת אכי אינה נהרגת על פיה וע"כ הוחזקה נדה בשכינותיה עדיף מאמירה דע"י אמירה דידה אין עונשין עונש הגוף ועל ידי חזקה שהוחזקה אצל השכנים מלקין אותה וז"ש הרמב"ן דבודאי משווינן לה כיון דמלקין על ידי חזקה ומש"ה אע"ג באמירה דידה מהני אמתלא מ"מ היכי דאתחזק על ידי דיבורה אצל השכנים ל"מ אמתלא יע"ש וא"כ יש לומר לכן השיג הרמב"ן על רשב"ם דכיון דאיתא בש"ס היו מוחזקין בזה שהוא בכור וסתם חזקה הוא שלשים יום אף שלא הוחזק רק על ידי דיבורו של אב הוי חזקה ולכן כיון שהגיד האב פעם אחת ונתחזק על פיו אין יכול לחזור ולהגיד אפילו באמתלא דאי אפשר לבטל החזקה, אבל אם הי' רק אמירה גרידא ולא אתחזק שלשים יום יכול אח"כ לחזור ולהגיד אפילו בלא אמתלא כשמעיד עכשיו בבית דין כסברת הר"ן בתשובה הנ"ל, ויש לכוין כן בלשון הטור שכתב וז"ל ורמב"ן פירש דאיפכא מסתברא דאי הוי מוחזק לן על ידי אביו שהי' רגיל לומר בוכרא הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד יע"ש כתב לשון דאי הוי מוחזק יש לומר כוונתו כמ"ש, ואולם קשה על רמ"א בסעיף י"ב מכתב וז"ל מיהו אם אמר פעם אחת על אחד שהוא בכור לא יכול אח"כ לומר על אחר שהוא בכור יע"ש וכ"כ בשם רמב"ן ומלשון זה משמע להדי' אפי' כשלא אתחזק על ידי אמירתו ותיקשי מנלן לרמ"א האי דינא דיש לומר בכה"ג גם רמב"ן מודה לרשב"ם דיכול לחזור ולהגיד בבית דין אפילו בלא אמתלא, ודוחק לומר דקאי על חזקה הנזכר בדברי המחבר דלא משמע כן מסתימת לשונו וחידוש דין בזה הוי לי' לפרש, הן אמת שדין זה שכייל תוס' רי"ד חזקה שבא על ידי אמירה הוי חזקה לענ"ד לא מוסכם, דראיתי בשלטי גבורים שסביב הרי"ף בקדושין דף פ' ע"א שכתב בשם ריא"ז וז"ל וחזקה הוא על פי המנהג והרגל שרואין אותה העולם שנוהגת בו כדרך הבן וכן הנדה לובשת בגדי נדותה ונוהגת כדרך נדה ועל פי עצמה מוחזקת בכך אבל אם לא הוחזקה על פי מנהג אין עונשין אותה על פי עצמה וכמה היא החזקה שלשים יום כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל וכיו"ב אמרו במי שמחזיק שמו בעיר שלשים יום עכ"ל וא"כ סובר דווקא היכי שיש ראי' לחזקה שנהגו מנהג וענין המורה לזה אבל אם אתחזק דבר שלשים יום וליכא ראי' לחזקה לא הוי חזקה ואפשר שגם כוונת תוס' רי"ד כן רק שר"ל אף שחזקה לא בא דק מפיהם, וא"כ בנ"ד אף שאתחזק אצל העולם שהוא בכור על ידי דיבורו של אב מ"מ אין לו שם חזקה כיון שלא עשה מעשה שהוא ראי' על אמירה זו שהוא בכור, ואולם בתשובת מוהרי"ק שורש פ"ז הובא בב"ש סימן י"ט ס"ק א' כתב לחלק לענין מלקות אזלינן בתר חזקה בלא ראי' אבל לענין דיני נפשות בעינן ראי' עם חזקה כגון שנוהג עמה כאיש עם אשתו ובנה כרוך אחריה ע"ש, וא"כ כיון שלענין מלקות הוי חזקה אף שליכא מעשה המוכיח ה"ה יש לומר לכן אינו נאמן אח"כ האב להכחיש החזקה שבא על ידי דיבורו כיון שהוחזק שלשים יום אף שליכא מעשה המוכיח ומה גם כי הב"ש השיג על מוהרי"ק וסובר שאפי' בדיני נפשות ל"ב מעשה המוכיח, שכתב שלא משמע כן מרמב"ם וטור וכוונתו על דין הנזכר בש"ע שם סעיף ג' שמקורו מרמב"ם וטור דאי' בסתם איש ואשה ובאו ממדינת הים היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהי' אשתו הורגין עליה ומדלא כתבו שעשו מעשה המוכיח שנוהג עמה כאיש ואשתו מוכח שחזקה לבד מהני גם לדיני נפשות ומה דלא כתב שכן משמע ממחבר משום שרצה להשיג על מוהר"י קולין ז"ל שהי' קודם בזמן לרבינו ב"י לכן השיג עליו מגאונים שקדמוהו ועיין בש"ות פני יהושע חלק א"העז סימן א' שרצה לומר בחזקה גמורה מהני אמתלא ודבריו תמוהין ואין כאן מקומו, העולה אי נימא דרמב"ן סובר דחזקה הוי אפי' היכי דליכא מעשה המוכיח דבריו נכונים ולק"מ אך דברי רמ"א תמוהין:
כב ויותר נלע"ד בכוונת הרמב"ן דהנה ראיתי בספר שיטה מקובצת שם בב"ב דף קכ"ו ע"ב בשם רשב"א בד"ה הי' משמשו כעבד, וז"ל וכן כשהחזיק אחד מבניו בבכורו וחזי ואמר אינו בכור הרי הוא כאילו אמר על מי שהוא בכור ודאי לא יטול ואפילו היו מוחזקים בו שהוא בכור לא הי' נאמן לומר על אחר שהוא בכור אפילו לר' יהודא אלא משום דכתיב יכיר שהתורה נתנה בידו הבחנה וכן באומר ממזר ודוקא למי שלא הוחזק על ידי הודאתו אבל לאחר הודאתו שוב אינו נאמן דלא נתנה תורה הבחנה אחר הבחנה יע"ש וכן משמע לשון ה"המ בפרק ב' מנחלות הלכה י"ד שכ' דכיון שהכיר שוב אינו חוזר ומכיר יע"ש ולפ"ז דבריו ברורין בפשיטות אפילו כשלא נתחזק שלשים יום על ידי דיבורו כיון שאמר פעם אחת שוב אין יכול לחזור ולהגיד ומשמע מדבריהם הטעם כיון שזהו גופא חידוש מה שנאמן ואין לך בו אלא חידושו רק פעם ראשון אבל בפעם שני' שוב אינו נאמן שלא נתנה תורה הבחנה אחר הבחנה ואפשר שהוא בכלל גז"הכ כי את הבכור בן השנואה יכיר היינו שיכיר אותו פעם אחת ולא פעמים שיהי' הבחנה אחר הבחנה וא"ש לשון רמ"א דבכל גווני אין יכול לחזור ולהגיד ולולי דברי רמב"ן יש לומר בכוונת רשב"ם, דהנה גי' הספרים שלפנינו הוא ההוא דאתי לקמי' דרבב"ח א"ל מוחזקני בזה מהוא בכור א"ל מנא ידעת דהוי קרי לי' אבוהו בוכרא כו' ואולם בתשב"ץ ח"א סימן נ"ח כתב וז"ל ואני אומר כל ששמענו אותו קורא קרוב אפילו דרך שיחה בעלמא מחזקינן להאי קרוב בנכסים ואפילו מפני קריאת אחרים שקורין אותו קרוב לפלוני וכ"ש קריאתו של בעל הנכסים כדאי' בפ' י"נ גבי ההוא גברי דאתי לקמי' רבב"ח א"ל מוחזק אני בזה שהוא בכור א"ל מנא ידעת דהוי קרו לי' בוכרא כו' ואמרינן נמי גבי קריאת הקרוב בעצמו ההוא דאתי לקמי' דר' חנינא כו' עכ"ל וי"ל שכן הי' גי' רשב"ם וא"כ לק"מ קו' רמב"ן די"ל דרשב"ם מודה היכי שאמר האב בעצמו א"י לחזור האמת שרמב"ן הביא לשון רשב"ם שכתב וז"ל כעין שאמרנו למעלה דהוי קרו לי' אבוהו בוכרא יע"ש אבל בלשון רשב"ם שלפנינו לא נזכר תיבת אבוהו רק דהוי קרו לי' בוכרא וי"ל שקאי על כל העולם וא"כ לדינא י"ל דלא פליגי ואפשר היינו טעמא דרמ"א דהשמיט דעת רשב"ם כיון דיש לומד דלא פליגי:
כג ודע לפי דברינו איכא למידק בהא דמקשה הש"ס לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא למאי הילכתא למיתבא לי' פי שנים לא יהי' אלא אחר אילו בעי למיתבא לי' במתנה מי לא יהבי לי', דהנה קיי"ל במס' סנהדרין דף כ"ט ובטוש"ע חושן משפט סימן פ"א סעיף א' במודה לחבירו בפני עדים שחייב לו מנה יכול לטעון אח"כ משטה הייתי בך ודעת הר"אש וטור הובא בש"ע שם סעיף ה' דלא יכול לטעון רק כשתבעו והודה דאז יכול לומר כשם שהשטית בתביעתך כך השטיתי בך אבל מודה מעצמו אין יכול לטעון והש"ך שם בס"ק י"ב הביא דעת רמב"ם וסיעתו שאפילו בהודה מעצמו יכול לטעון משטה, א"כ לולי קרא דיכיר הוי אמרינן מן הסברא חיצונה אף אם אמר בפני עדים זה בני בכורי יכול אח"כ לחזור ולהגיד ולומר שמה שאמר בתחילה הי' רק בדרך השטאה וכשיחה בעלמא ולא הודה בהודאה גמורה אף שהודה מעצמו ולא שייך להאמינו במגו כי במגו לא שייך רק היכי שרוצה שיהי' בכור ויטול פי שנים רק שחיישינן אולי משקר שייך לומר שנאמן שאומר אמת במגו משא"כ היכי שטוען שלא רצה כלל ליתן לו רק שאמר בדרך השטאה לכן קמ"ל קרא דיכיר מיד כשהכירו בפני עדים אין יכול אח"כ לחזור ולהגיד ולסתור דבריו הראשונים והוא גז"הכ בבכור שלא יכול לחזור ולהגיד כמו שאנו מוכרחין לומר לדעת הר"ן בסי' מ"ז שאשתני דין בכור משאר עדות באיסורין דקיי"ל שיכול לחזור ולהגיד היכי שאומר חוץ לב"ד ומועיל עדותו אם לא חזר יכול אח"כ לחזור ולהגיד בפני ב"ד מ"מ בבכור לא יכול האב לחזור ולהגיד והיינו מקרא דיכיר, מיהו יש לומר כיון דאי' שם דסובר ר' יוחנן בהי' עובר על בית המכס ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן משום שיש לו אמתלא שרצה לעבור המכס הרי שיכול לחזור ולהגיד ע"י אמתלא והשטאה הוי ג"כ אמתלא כמ"ש מרדכי בפ' ז"ב וא"כ באמת גם עכשיו שנכתב קרא דיכיר בע"כ הדין אם חזר אח"כ ואמר שהי' בדרך השטאה מה שאמר מעיקרא לפני עדים יכול לחזור ולהגיד ומ"ש רמב"ן וסיעתו שאין יכול לחזור ולהגיד היינו כשלא טען אמתלא דהשטאה (או דס"ל כפוסקים שא"י לטעון השטאה כשלא תבעו ומן הסתם אין דרך הבן בחיי אביו שיאמר לאביו שיכירו אם הוא בכור) אבל כשטוען אמתלא זו באמת יכול לחזור ולהגיד כי מ"ש אמתלא זו מאמתלא הנ"ל כיון שחשיב אמתלא לענין ממון שיכול לחזור מיהו אכתי קשה על הש"ס גופא מנלן להקשות על רבנן יכיר למה לי דלמא סוברים רבנן שיכיר רצה להורות לן שאין יכול לחזור ולהגיד אפילו על ידי אמתלא ובאמת בעובר על בית המכס אינו נאמן והטעם שיש לומר שגלי תורה שיהי' דין אב כמו עדים דקיי"ל בסנהדרין דף מ"ד ובח"מ סימן כ"ט ס"א שאין יכול לחזור ולהגיד אף כשנותנים אמתלא לדבריהם, (ותו דיש לחלק בין אמתלא המוכיח כגון אמתלא דמכס דבכה"ג אפילו בעדים מהני אמתלא המוכיח כדאי' בח"מ היכי שמוכח שטעו נאמנים ה"ה היכי שמוכח שאמתלא שאומרים הוא אמת) ואפשר לומר לרבנן כיון שאין האב נאמן להכחיש החזקה בע"כ לא רצתה התורה שיהי' לו דין כעדים, ואכתי אינו מספיק דאולי לענין זה גלי תורה שיהי' לו דין עדים שאין יכול לחזור ולהגיד וצ"ע: