שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל יח · פרט ב
יבואר ביאור דברי ר' יהודא ויבואר שיטת רמב"ן אם הוא מצוה להכיר בנו הבכור:
ג לכאורה קשה על גוף דברי ר' יהודא וחכמים דלכ"ע צריך תיבת יכיר על נאמנות האב הא צריך לגופא כדאיתא במס' בבא בתרא דף קמ"ב ע"ב מר ברי' דר' יוסף משמי' דרבא אמר בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים מאי טעמא יכיר אמר רחמנא והא ליתא דיכיר, וכן קיי"ל כמ"ש הרי"ף בב"ב בפרק יש נוחלין וטוש"ע בסימן רע"ז ס"ג וברשב"ם בדף קכ"ד ע"ב ד"ה יכיר כתב וז"ל קרא יתירא היא עכ"ל הא לדברי רבא דהלכה כוותי' אינו מיותר וא"כ מנלן שנאמן רק שגז"הכ היא שיהי' הכרה בחייו שיהי' נולד בחייו ועיין תוס' שם ד"ה בכור, והנה איתא במס' בכורת דמ"ז ע"ב אמר רשב"ל פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה מ"ט יכיר אמר רחמנא ור' יוחנן אמר אף לנחלה, וכתבו בתוס' בד"ה מ"ט וז"ל תימא בפרק עשרה יוחסין ובפ' יש נוחלין שדחק לרבנן דר' יהודא יכיר למה לי לימא דאיצטרך לכדדרשינן הכא דאפילו ר' יוחנן לא פליג דהא דקאמר אף לנחלה משום דקסבר דפדחת הוי נמי הכירא וגם דחק בי"נ לר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלב"ל דאתי יכיר לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ויש לומר דהתם קשי' לי' לשון יכיר דמשמע שיש כח בהכרת האב עכ"ל ותירץ זה א"ש לקושייתם דאף דלר"ל בעינן היכר פנים ולר' יוחנן היכר פדחת וצריך למיכתב לשון הכרה מ"מ לא הי' צריך לכתוב לשון יכיר שיש כח בהכרת האב שהכרה זו לא תלי' באב, אבל אכתי קשה קו' הנ"ל דלמא צריך יכיר למעוטי בכור שנולד לאחר מיתת אביו דהכרה זו תלי' באב שבעינן שיכיר בחייו ויוצדק היטב לשון יכיר, ונראה בישוב קו' זו לפמ"ש רשב"ם שם כיון דנולד בחייו אפילו לא ראהו אביו ולא הכירו מימיו הואיל וראוי להכרה אין הכרה מעכבת כדר' זירא וכן קיי"ל וא"כ יש לומר דעיקר דרשת ר' יהודא וחכמים על לשון יכיר דניהו דבעינן שיהי' נולד בחייו אבל עכ"פ לא תלי' בהכרה דאב והו"ל לתורה להורות דין הלז בלשון אחר ומה שנכתב יכיר שמשמע שתלי' רק בהכרה דאב לשון זה מיותר ואתיא לדרשא וכעין תירץ תוס' הנ"ל, ובתוס' יו"ט במס' קדושין דף ע"ח ע"ב במתני' שם הביא לשון רשב"ם הנ"ל שכתב דיכיר קרא יתירא וכתב ע"ז וז"ל ונראה לי דר"ל דכולה קרא כי את הבכור בן השנואה יכיר יתירא הוא דסגי לכתוב לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו' לתת לו וגו' והא דלא נקיט אלא יכיר משום דאלישנא דר' יהודא דנקיט יכיר קאי והיינו דדייק לכתוב קרא יתירא יע"ש וצ"ע:
ד וראיתי בהרמב"ן בספר המצות שכתב וז"ל והנראה שיש עוד בזה מצות עשה שאמר יתעלה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים וגם זו מצוה שהוא חייב להכירו ולתת לו פי שנים והנה המעביר בכורה מן בנו הגדול עובר בעשה ולא תעשה כו' ולא תחשוב שיהי' זה לאו הבא מכלל עשה בלבד אבל הוא מצוה להנחיל לו וכן שיודיע אותנו מי הוא הבכור ויצווה עליו בבכורה ואמנם שתתקיים המצוה בשתיקתו אם נודע מבכורה עכ"ל ותמה בספר קצות החושן בסימן רפ"א ס"ק א' מה מקשה הש"ס לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא לא יהי' אלא אחר אילו בעי למיתבא לי' במתנה היא איצטרך למצוה דאם לא נודע לנו מי הוא הבכור שהוא יכיר ויודיע אותנו מי הוא הבכור שיצווה עליו בבכורה והניח בצ"ע ולכאורה עלה בדעתי לישב קו' הלז, דהנה רשב"ם פירש דקו' הש"ס לרבנן הוא מטעם מגו, ואולם בספר שערי המלך בפרק כ"ב ממכירה הלכה ט' תמה לשיטת הרמב"ן דלא אמרינן מגו לחצי טענה לא הוי מגו דאינו רוצה לתת במתנה כי לא יוכל ליתן נכסים שיפלו לאחר מיכן לכן אמר זה בני בכורי כדי שיהי' לו כל נכסיו וא"כ מאי מקשה הש"ס והוצרך לתרץ לא צריכא לנכסים שנפלו לו לאחר מיכן משמע לנכסים שיש לו עכשיו נאמן במגו ולא צריך קרא הא הוי מגו לחצי טענה וכתב לתרץ וז"ל ולכן נראה דס"ל לרמב"ן דמאי דפריך בשמעתין לא יהי' אלא אחר כו' לאו משום מגו דאי בעי יהיב לי' במתנה דהא ודאי לא חשיב מגו דהוי לחצי טענה אלא הכי קפריך כיון דזה קאמר זה בני בודאי כוונתו לזכות לו פי שנים בנכסיו וא"כ לו יהי' דשקורי קא משקר במה שאמר זה בני בכורי מ"מ הא איהו גלי דעתי' דרוצה לתת פי שנים במתנה מנכסיו וכן נראה שהבין ברשב"א, ומשני שפיר לא צריכא לנכסים שנפלו אח"כ דלנכסים שיש לו עכשיו לא צריך קרא שהרי נתנם לו במתנה יע"ש ועיין בספר א"ות בכללי מגו סימן פ"ב ס"ק ל"ב בסופו וזהו פשוט אפי' לרמב"ן הנ"ל עיקר מצוה הוא שיודיע אותנו מי הוא הבכור כדי שיהי' לו בתורת ירושה, דוקא אם האב נאמן על גוף הענין שהאמת הוא שהוא בכור כמו אילו עדים מעידין לפנינו שהוא הבכור, הוי מצוה שיודיע לנו מי הוא הבכור בכדי שלא להעביר נחלה חלק בכורת, אבל אי נימא שאין האב נאמן על גוף הענין שהוא בכור רק דהוי כמתנה שנותן לו בתורת מתנה חלק בכורה בודאי ליכא מצוה שיכיר לנו לידע מי הוא הבכור ואף אם אמר בע"כ מחויבין הבית דין לקיים דיבורו מחום דהוי כמתנה אבל עכ"פ אינו מצוה שיגיד לנו דאף אם לא יגיד ויקח החלק כפשוט ליכא עבירה בדבר כיון שאין אנו מעבירין חלק בכורה מבכור, וא"כ לרמב"ן לשיטתו כפי פירש שערי המלך ל"ק קו' קצ"הח ושפיר מקשה רנב"י בשלמא לר' יהודא כיון שנתנה תורה נאמנות לאב אף נגד חזקה, בע"כ גלי תורה שיהי' נאמן כעדים ונאמן על גוף הענין שהוא בכור כאילו הי' לפנינו עדים, צריך יכיר להורות על זה חידוש שחידשה תורה שיהי' נאמן כעדים אף לעקור החזקה וממילא חל המצוה עליו להכיר כדי שלא להעביר חלק בכורה מבכור כיון שברור שאומר אמת שהוא בכור, אבל לרבנן יכיר למה לי דמסברא ידעינן שיוכל ליתן לו במתנה דהא בע"כ אף דכתיב יכיר לא נתנה תורה לאב נאמנות כעדים דהא אינו נאמן במקום חזקה ובע"כ רק משום דהוי כנותן לו במתנה על זה לא צריך קרא דמסברא ידעינן ואי להורות למצוה הא לרבנן אי אפשר לומר שרצה הקרא להורות למצוה דאטו מצוה הוא שיתן מתנה לבנו וכיון דאיירי בצריך הכירא שבאו ממרחקים ואין ידוע לנו מי הוא הבכור אי אפשר כלל לקיים המצוה להנחיל לבכור חלקו אף כשיאמר האב לכן לא שייך כלל לומר שהתורה יהי' מטיל על האב מצוה להכיר לבנו הבכור כיון דאף אם יהי' מכירו אינו נאמן על גוף הענין וא"כ דברי הרמב"ן נכונים דהוא ז"ל כתב הדין לפסק הלכה דקיי"ל כר' יהודא שנאמן על גוף הענין דהא נאמן אפילו נגד חזקה שפיר כתב דאיכא מצוה והש"ס שפיר מקשה לרבנן, ולפ"ז יש ליישב קו' הרמב"ן שם על רמב"ם ז"ל שהשמיט במנין המצות שהוא מצוה על האב להודיע לנו מי הוא הבכור דיש לומר הרמב"ם לשיטתו הי' לו הוכחה מסיגי' דבע"כ ליכא מצוה ורמב"ן לשיטתו שפיר כתב שהוא מצוה דהנה הרמב"ם בע"כ סובר דאמרינן מגו לחצי טענה כמו שהוכיח בש"ות מוהר"י טראני חלק א' סימן ק"ה ממ"ש בפרק ששה עשר מאישות הלכה כ"ו וכ"ז וז"ל האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת שאינה מעיזה פניה בפני בעלה לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובתה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גרשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גרשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה אבל אינו נותן לה התוספת עד שתביא ראי' שגירשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה אמר לה הבעל כך הי' גרשתי ונתתי לה כל כתובה עיקר ותוספת וכתבה לי שוברי ואבד שוברי מתוך שיכול לומר לא גרשתי ולא יתחייב בתוספת נאמן ומשביעה בנק"ח ונותן לה את העיקר ונשבע שבועת היסת על התוספת עכ"ל אף דהוי מגו לחצי טענה דהא אם יאמר לא גרשתיה לא יהי' נאמן על עיקר כתובה אולי בוחר בטענה שטוען עכשיו שנתן לה כל הכתובה אע"כ דסובר דאמרינן מגו לחצי טענה וא"כ הי' לרמב"ם הוכחה מסוגי' דבע"כ ליכא מצוה דאל"כ קשה מאי מקשה הש"ס למה לי קרא הא כיון שנאמן במגו אף שהוא לחצי טענה ובע"כ מחמת המגו נאמן על גוף הענין שהוא בכור שפיר יש לומר שאיצטרך קרא להורת לנו שהוא מצוה והרמב"ן אזיל לשיטתו דסובר בחי' לב"ב דף ל"ג וקל"ד דלא אמרינן מגו לחצי טענה שפיר פסק דהוא מצוה וא"ש:
ה אמנם באמת אכתי קמה קו' קצ"הח לשיטת הרמב"ן מאי מקשה הש"ס לרבנן, דלמא צריך יכיר לארויי על זה גופא בצריך הכירא נאמן האב בתורת עדות כאילו הי' עדים על גוף הענין שהוא בכור ואינו נאמן מטעם מתנה רק שנאמן על זה שהוא בכור ולכן חל המצוה עליו להכיר ואינו מטעם עד אחד דהא עד אחד ומכ"ש קרוב לא קם בממון אף בדבר שאין שניהם מוחזקים כמ"ש בכלל עד אחד בממון, ואי משום דאינו נאמן נגד חזקה לא מוכרע שלא נתנה תורה נאמנות על גוף הענין דהא שפיר יש לומר שכן הי' חוקת התורה היכי שיהי' חזקה המתנגד לדיבורו לא יהי' נאמן על גוף הענין והיכי שלא יהי' חזקה המתנגד לדיבורו יהי' נאמן על גוף הענין כאילו העידו עדים, הגע בעצמך דבע"כ גם לר' יהודא מוכרחין אנו לומר כן דאף שסובר ר' יהודא שנאמן אפילו נגד חזקה מ"מ אינו נאמן נגד עדים המכחישין אותו ולא משווי עדות האב אפילו ספק שיהי' כדין שתי כיתות עדים המכחישים זו את זו ע"כ צריכין אנו לומר שגז"הכ הי' שאם יעיד נגד חזקה יהי' אלים כחו כעדים שיכולין לסתור החזקה והיכי שיהי' עדים מכחישין אותו נשאר הסברא חיצונה שאינו נאמן כלל כיון שהוא ע"א וקרוב כמו כן יש לומר אליבא דרבנן והד"ק הנ"ל לדוכתי':
ו לכן נראה לענ"ד לישב קו' קצ"הח הנ"ל ונראה להביא ראי' לשיטת מוהריב"ל ז"ל דהנה בפרק ב' מנחלות הלכה י"ד במשנה למלך שם הביא מחלוקת גדולי אחרונים בהבנת דברי הרמב"ן ז"ל במ"ט הטור ח"מ בסימן רע"ד וז"ל וכן אם אמר לנו על המוחזק לנו בבכור שאינו בכור נאמן פירש רשב"ם לאו בעדים מיידי שאם יש עדים עליו שהוא בכור אין נאמן האב להכחישם אלא בקול בעלמא ורמב"ן פירש דאיפכא מסתברא דאי הוי מוחזק לן על ידי אביו שהוא רגיל לומר בוכרא הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל אי איכא עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על זה שהוא בכור והאחד אומר שאינו בנו עכ"ל וכתב שם במשנה למלך שדעת רשד"ם בהבנת דברי רמב"ן דוקא כשאינו מכחיש להעדים בפירש דאפשר דהגדול אינו בנו אבל אם מכחיש לעדים בפירוש פשיטא דלא מהימן ואפילו דאית לי' מגו ומוהריב"ל ומשפטי שמואל חולקים וסוברים דאף שמודה שהם בניו נאמן על האחד שהוא בכור נגד העדים וגוף ספרים הללו אינם תחת ידי ונחקרה נא מתחילה להבין סברת מוהריב"ל ומשפטי שמואל, ונלע"ד דהנה בממון מצינו הודאת בעל דין עדיף מעדים כיון שהוא לחובתו נאמן ויש לומר דסוברים היכי שאומר לחובת בנו נאמן ג"כ יותר מעדים דהוי כעצמו מטעם שאכתוב לקמן ואע"פי שאין ראי' לדבר זכר לדבר מיהו איכא ממ"ש בתשובת רשד"ם הובא בהגהות משנה למלך בפרק ט"ו מאישות הלכה ט"ו באב שקיבל קדושין בעד בתו ואמר שהמקדש הי' גדול דאע"פי שעדים מעידין שהי' קטן צריכה גט דלדידה שוי' נפשה חתיכה דאיסורא ונאמן יותר מעדים כדאיתא כיו"ב ביו"ד סימן א' בשם רשב"א והאי דאמרינן בכל מקום בש"ס האי כללא דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא הוא מטעם הודאת בעל דין לחובתו כמו בממון כמ"ש לעיל בכלל ה' ובע"כ צריכין אנו לומר כוונת הרשד"ם כיון שהתורה נתנה נאמנות לאב שנאמן על בתו לומר שהיא מקודשת כדאי' בקדושין דס"ד ע"א וברמב"ם בפ"ט מאישות הלכה יו"ד הוי בעל דבר וכעין סברת הבית שמואל בסימן מ"ב ס"ק ח' שכתב דאם העד קרוב לראובן ורחוק לבתו אם אביה מקבל קדושין פסול לעדות כי הוא עיקר בעל דבר וכן הוכחתי בכלל נאמנות האב נגד בתו ולכן נאמן לחובתה יותר מעדים וה"ה מה שנתנה תורה נאמנות לאב לחובת בנו אף שעדים מעידים עליו שהוא בכור משום דהוי כחובת עצמו שנאמן יותר מעדים, והנה לעיל בכלל א' הבאתי דעת רש"י וסיעתו בהודאת בע"ד לחובתו שנאמן על גוף הענין שאומר אמת ואף על למפרע אף שאינו בידו ואינו מטעם מגו שבידו ליתן מתנות כי על למפרע אינו בידו רק מטעם גז"הכ דאתי' מכי הוא זה כמ"ש רש"י בקדושין דף ס"ה ע"ב וא"כ לטעם זה נאמן האב לומר שהוא בכור אפילו נגד עדים אף היכי ושאין לו מגו דהתורה אמרה שבנו יהי' כעצמו ואולם יש לומר עוד כוונה אחרת בדברי מוהריב"ל וסיעתו לפמ"ש בכלל א' שסובר הטעם דהודאת בעל דין לחובתו מהני מטעם מגו שבידו ליתן מתנה כמו כן יש לומר מהאי טעמא נאמן האב אפילו נגד עדים מטעם מגו ובירורא דמילתא כך הוא, דהנה הרמב"ם כתב בפרק שביעי מהלכות יסודי התורה הלכה ז' שמה שעדים נאמנים הוא מטעם חזקת כשרות וז"ל כמו שנצטוונו לחתוך את הדין על פי עדים כשרים אע"פי שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן יע"ש וכבר בארנו דחזקה לא שביק התירא ואכל איסורא ואין אדם חוטא ולא לו אלים טובא שהוא אפילו באדם שאין לו חזקת כשרות כדאיתא במס' חולין ד"ד ע"א במומר אוכל נבילות לתאבון ישראל בודק סכין ונותן לו דחזקה לא שביק התירא ואכל איסורא אף שאין לו חזקת כשרות אלים מחזקת איסור, וכן אי' בגיטין דל"ז ע"ב דסובר ר' נחמן דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד מטעם חזקה לא שביק התירא ואכל איסורא ומהני אפילו להוציא ממון מחזקתו דהתם לא מיקרי בעל השטר מוחזק לפמ"ש התומים בכללי מגו ס"ק ח' ובסי' כ"ה בכללי קים לי ס"ק ק"ל דעיקר הטעם דבעל השטר נקרא מוחזק אף דקיי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי משום דחזקה דשטרא בידי מה בעי מסייע לי' לכן אמרינן מגו להוציא היכי ששטרא מסייע וא"כ לענין טענת פרוזבול הי' לי ואבד לא מהני האי טעמא דשטרך כו' שיהי' נקרא מוחזק כמובן, וא"כ קשה היאך מהני חזקה זו נגד חזקת ממון הא קיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב ורובא וחזקה רובא עדיף וכיון דרובא לא מהני להוציא ממון מכ"ש חזקה ואף דמרא דשמעתתא הוא רב דסובר הולכין בממון אחר רוב מ"מ קשה הא גם ר' נחמן דקיי"ל כוותי' בדיני קאמר כן וכן קיי"ל וקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחד רוב ושיטת הרבה פוסקים החולקים על תוס' בסנהדרין ד"ג ע"ב ד"ה דינו ממונת וס"ל אפי' ברובא אלימא ל"מ להוציא ממון, וצ"ל כמ"ש לעיל בכמה דוכתי בהאי כללא שכיילו מוהרי"ק בתשובה ומוהרי"ט בש"ות דחזקה דאתיא מכח סברא כיון דהדעת והשכל מסכמת לזה הוי כאנן סהדי שכן הוא שמהני אפי' להוציא ממון וחזקה זו אתיא מכח סברא דאטו בשופטני עסקינן שיעשה עבירה על מגן בדבר שאין לו הנאה לכן אלימא חזקה דלא שביק התירא ואכל איסורא מחזקת ממון ואין לדחות ראי' זו ולומר דשאני התם דליכא חזקת ממון אלימא דעיקר חזקת ממון בכל מקום הוא חזקת מרא קמא דהוא חזקה קמייתא בצירוף חזקה דהשתא מה שמוחזק עכשיו בממון והתם אדרבא חזקה קמייתא מסייע למלוה דהא בודאי חייב לו והספק הוא אם הי' לו פרוזבול ועדיין חייב לו או לא כתב לו פרוזבול ונפקע מחיוב וליכא רק חזקה דהשתא המסייע ללוה לכן מהני החזקה דלא שביק התירא כו' להוציא ממון דזה אינו דהא בהאי דמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן בב"ק דמ"ו דקיי"ל כשמואל שיכול לומר לשחיטה מכרתי לך כיון שנקיט המוכר המעות הוי הלוקח מוציא מחבירו ועליו הראי' ולא מהני רובא המסייע ללוקח להוציא ממון ויש ללוקח חזקה קמייתא בממון ואין לו למוכר רק חזקה דהשתא עיין תוס' במס' ב"ב דס"א ע"ב ד"ה אדעתא ואפ"ה ל"מ רוב להוציא מחזקה דהשתא וה"ה וא"כ קם ראי' הנ"ל דאלים חזקה לא שביק התירא כו' משאר חזקות דלא אתיא מכח סברא כיון שמהני אפילו נגד חזקת ממון, ולפ"ז יש לקרב אל הסברא בכוונת מוהריב"ל לכן נאמן האב בבנו הבכור יותר מעדים היכי שיש לו מגו שבידו ליתן עוד הנכסים לבנו הבכור לפמ"ש הרמב"ן בספר המצות וז"ל מצוה י"ג שנמנענו בהנחלנו הבנים מהעביר הבכורה מן הבן הגדול אל יתר אחיו אבל ננחיל אותו פי שנים כמשפט הבכורה והוא אומרו יתעלה לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה כי את הבכור בן השנואה יכיר ובגמ' בפרק יש נוחלין דק"ל אמרו לא יוכל לבכר מה ת"ל לפי שנאמר והי' ביום הנח לו את בניו נתנה תורה רשות להנחיל לכל מי שירצה יכול אף זה כן ת"ל לא יוכל לבכר ואל יתחייב שלא יהי' זה מניעה אלא דין מדיני ממונת הוא שלמדנו הכתוב שאין האב יכול להעביר הירושה ממנו ועל כרחו ירש פי שנים אבל באמת מניעה הוא שאם אמר האב במותו איש פלוני בני בכורי לא ירש פי שנים או שאמר יקח הבכור כפשוט בשוה עובר בלאו זה ומפני מניעה שמנעתו מעשות כן דנין בו כמתנה על מה שכתוב בתורה שלא יתקיים דברו ומ"מ עבר על הורמנא דמלכא ולשון הספרי לא יוכל לבכר מלמד שאינו רשאי לבכר יכול לא יבכר ואם ביכר יהי' מבוכר ת"ל לא יוכל לבכר הא אם ביכר אינו מבוכר כי כשלא אמר הכתוב לא יבכר ואמר לא יוכל לבכר ללמוד שאינו ראוי ושא"י לדבר כן וכן בכל המקומת שבא בהן בתורה לא יוכל לעשות כולם לשון מניעה ואיסור הן ואונקלס תרגם בכולם לית לך רשו וכן בזו והוא בלשון לא יעשה כן והנראה שיש בזה עוד מצוה שאמר יתעלה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים וגם מצוה שחייב להכירו ולתת לו פי שנים והנה המעביר בכורה מן הגדול עובר בעשה ולא תעשה ושתיהן שכחן הרב ז"ל כו' עכ"ל ולכן לפי דברי הרמב"ן זלה"ה כשמעביר בכורה מבנו הגדול עובר על עשה ול"ת כשאומר האב זה בני בכורי אנן סהדי שאומר אמת מטעם חזקה לא שביק התירא שבידו ליתן מתנה ואכל איסורא כיון שעובר עבירה ולכן סובר מוהריב"ל בשיטת הרמב"ן שנאמן האב לומר זה בני בכורי אפי' נגד עדים לפמ"ש לעיל בכלל ט"ז פרט א' לצדד דאנן סהדי עדיף מעדים דעדים אין להם נאמנות רק מכח חזקת כשרות כמש"ל ואנן סהדי הוי כגלוי לכל שכן הוא שכולנו עדים בדבר והדבר הגלוי לכל לא אמרינן תרי כמאה כמ"ש תוס' ביבמות דפ"ח ע"א ואף דאנן סהדי הוא רק ע"פי ידיעה כי לא ראינו שכן הוא מ"מ מהני בדיני ממונות עידי ידיעה כדאי' בח"מ סימן למ"ד וסימן צ' מיהו לטעם זה אינו נאמן האב להכחיש את העדים רק כשיש לו מגו שבידו עוד ליתן מתנה לבנו דמגו זו עדיף מכל מגות כיון שבידו לעשות הוא בגדר חזקה לא שביק התירא ואכל איסורא דהוי כאנן סהדי שכן הוא שכך הוא דעת התורה שחקרו דעת בני אדם שבודאי אומרים אמת בדבר שיוכל לעשות בהיתר ועדות עדים אינו ודאי שאומרים אמת שיוכל להיות שהעידו שקר מחמת ששכרוהו אחד מבעלי דינים להעיד אף שהוא חשש רחוק בשני בני אדם כמ"ש רא"ה בספר החינוך מ"מ לא הוי בגדר ודאי רק שהתורה אמרה שיהי' נאמנים משום חזקת כשרות כמ"ש רמב"ם אבל היכי שאנן סהדי מכחיש לעדים אלים הא"ס ויש לומר היינו טעמא דר' יהודא שסובר שנאמן האב בתורת יכיר להכחיש עדים ואף דר' יהודא לא דריש טעמא דקרא כבר כתבו תוס' במס' סוטה דף י"ד ע"א ד"ה כדי היכי שאין הטעם סותר משמעות הקרא דרשינן יע"ש היטב ולפ"ז יש לומר לשיטת הרמב"ן הנ"ל דסובר היכי שיש חזקה לכ"ע אינו נאמן משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולא נחלקו ר' יהודא וחכמים רק היכי שהעדים מכחישים להאב מובן היטב מחלוקתם די"ל ר' יהודא סובר דקרא דלא יוכל לבכר בא להורות שהוא לאו לכן נאמן אפילו נגד עדים, ומדוייק היטב לישנא דקרא לא יוכל לבכר וגו' כי את הבכור בן השנואה יכיר ר"נ שתלי' זה בזה על ידי שאמרה תודה שעובר בלאו דלא יוכל לבכר לכן נאמן להכיר שהוא בכור מטעם חזקה לא שביק ה התירא ואכל איסורא, אבל חכמים סוברים שאינו אזהרה וכשיטת הרמב"ם רק הוא דין מדיני ממונות וכיון שליכא איסורא אם מעביר נחלה ממילא אינו נאמן נגד עדים, וא"כ מיושב היטב קו' קצות החושן הנ"ל דשפיר פריך הש"ס לרבנן יכיר למה לי דאי אפשר לומר שיכיר אתי להורות שהוא מצוה להכיר ובע"כ כשמעביר נחלה מבטל מצות עשה אכתי איכא חזקה לא שביק התירא ואכל איסורא ואמאי אינו נאמן נגד עדים אע"כ לרבנן ליכא מצוה רק הוא דין ומ"ש הרמ"בן שהוא מצוה הוא רק לשיטת ר' יהודא כמו שפירש ר' יהודא שהפירוש לא יוכל לבכר הוא אזהרה כמו כן יכיר הוא מצוה אבל לרבנן אי אפשר לומר שהוא מצוה ואולם לפ"ז בע"כ הרמב"ן סובר כשיטת נמוקי יוסף שכתב שם וז"ל אמר המחבר השתא דקיי"ל כר' יהודא לא קיי"ל האי דרשא דרבנן דיכיר הלכך בכור אינו נוטל פי שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס עכ"ל וכתב בפרישה ובכנ"הג כוונתו הובא דבריהם בס' שערי המלך בפ"ג מנחלות הלכה י"ד שר"ל בבכור שאין אנו יודעין שהוא בכור אינו נוטל בנכסים הללו ע"פי אב כיון דלר' יהודא איצטריך יכיר דנאמן במגו נגד חזקה א"כ מנלן לומר היכי דליכא מגו שיהי נאמן ומ"ש בנכסים שנפלו כשהוא גוסס הוא לאו דוקא אלא אפילו בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן אינו יורש כיון דליכא מגו ה"ה לרמב"ן לר' יהודא אינו נאמן נגד עדים על נכסים שנפלו לאחר מיכן כיון דלית לי' מגו דהיא חזקה לא שביק התירא כו' ואף שיש לו חזקת כשרות מסתמא לא יעבור עבירה הא יש לעדים ג"כ חזקת כשרות שאינם מעידים פקר ואולם היכי שאין העדים מכחישים אותו נאמן מטעם חזקת כשרות כמו שנאמן לרבנן אפילו בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן אף לפי מה שכתבתי דלית להו לרבנן דאיכא איסור לעקור הירושה מבכור מ"מ האמינה תורה להאב מכ"ש לר' יהודא שיש לו חזקת כשרות רק עיקר דברי נמוקי יוסף הם היכי שאומר נגד חזקה לשיטת רשב"ם או נגד עדים לשיטת הרמב"ן וא"ש:
ז אמנם לכאורה נסתר תירץ הנ"ל לשיטת הרמב"ן דסובר דלא אמרינן מגו לחצי טענה אי אפשר לומר טעם שכתבתי לעיל דלכן נאמן נגד עדים משום דבידו ליתן מתנה דהא אין בידו ליתן לו נכסים הבאים לאחר מיכן ובע"כ הטעם שנאמן אפי' נגד עדים כמ"ש לעיל משום דהתורה האמינהו לחובת בנו כמו שנאמן לחובתו יותר מעדים אף שאין לו מגו כיון שנאמן בהודאתו אף על למפרע כמ"ש בכלל א' פרט א' ונסתר תי' הלז וקמה קו' קצות החושן ואולם לאחר העיון נראה לקיים תירץ הלז ומקודם נברר דדברי בעל שערי המלך הנ"ל בפירוש הש"ס תמוהין חדא דאם הכוונה בקו' הש"ס לרבנן משום מתנה אמאי אינו נאמן האב אפי' נגד חזקה או עדים דמה בכך שעדים אומרים אמת הא בלשון מתנה יוכל להעביר מבכור עיין בחושן משפט סימן רפ"א סעיף ז' ותו דא"כ לר' יהודא קשה למה לי יכיר פשיטא כשהוא נותן במתנה שהוא באמן אף נגד עדים דהא אינו סותר עדותן ותו קשה דאם הוא בתורת מתנה בעי קנין והא דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי הוא רק מדרבנן שלא תטרוף דעתו עליו אבל מן התורה בעי קנין והא התורה רצה להורות לן שיהי' נאמן בדיבורו לומר זה בני בכורי לכן שותא דמרן לא זכיתי להבין, ע"כ נלע"ד העיקר בכוונת הש"ס שגם רמב"ן סובר שקו' הש"ס הוא מטעם מגו ומה שהקשה הגאון בעל שערי המלך זלה"ה הא הוי מגו לחצי טענה נלענ"ד לחלק חילוק נכון דהנה עיקר דין של מגו לחצי טענה דלא אמרינן מקור מקומו נובע ממ"ש רמב"ן במס' ב"ב דל"ג ע"ב בהא דאמר ר' זביד אם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן דהקשו הראשונים זלה"ה אמאי סובר ר' נחמן שם היכי שלא אמר לפירות ירדתי וטען שקרקע הוא שלו ואייתי סהדי דאכל תרתי שנין הדרא ארעא והדרא פירי יהי' נאמן במגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי וע"ז תירצו תוס' ורמב"ן שם דלא הוי מגו שהרי בא לזכות גם בקרקע והוי מגו לחצי טענה דלא אמרינן יע"ש א"כ יש לומר דוקא בנידון דהתם דחזינן בטענתו שטוען עכשיו שרוצה לזכות גם בקרקע הוי מגו לחצי טענה משא"כ הכא יש לומר דלא אסיק אדעתא כלל שיפלו לו נכסים לאחר מיכן וכל מגמתו הוא רק על נכסים שיש לו עכשיו רוצה ליתן לבנו הבכור כי הנכסים שיבואו לאחר מיכן הוא ספק ולא אסיק אדעתי' ושפיר הוי מגו לכולה טענה כי לפי מחשבתו שרוצה עכשיו להטיב עם בנו יש לו מגו בשלימות, וראי' לזה מהא דאיתא בב"ב דקכ"ח ע"ב שלח לי' ר' אבא לר' יוסף בר חמא האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים אמר רבא ובנכסים של עכשיו פי' רשב"ם וז"ל שאם נתרבו הנכסים בשעת חלוקה אין נוטלת כי אם אותן שהי' בשעת אמירה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' לר' מאיר דאמר אדם מקנה הני מילי במפרש אבל בסתם אין אדם מעלה על דעתו דבר הראוי לו להקנות אלא לדבר שהוא מוחזק בו הלכך הך אשה ידה על תחתונה דמסתמא לא נתן לה אלא נכסים שהי' לו באותו שעה עכ"ל ומוכח להמעיין ברשב"ם דאפילו בנכסים דעבידי דאתי לא אסיק אדעתי' דהא לר"מ בעינן עבידי דאתי וה"ה לענין נ"ד יש לומר מן הסתם לא עלה על דעת על נכסים שיבואו לו לאחר מיכן ומשום חשש הלז לא הי' מקפיד מליתן מתנה והוי מגו לכולה טענה ושפיר פירוש רשב"ם הטעם משום מגו וי"ל דכן פי' רמב"ן וא"כ קם תירץ הנ"ל על קו' קצות החושן וא"ש:
ח הן אמת דאכתי יש לעיין בחילוק הלז דיש לומר דלא דמי להאי דר' אבא לפמ"ש בש"ות תרומת הדשן והובא בש"ך סימן פ"ב בכללי מגו דמגו דחינן בסברא כל דהו וא"כ יש לומר דוקא בהאי דתטול אשתי כו' כיון דמן הסתם הנכסים בחזקת היורשים והיא באה להוציאם מחזקתם אי אפשר להוציא רק בראי' ברורה ואף אם נוטה יותר שיוסיק אדעתא על נכסים שעבידי דאתי מ"מ לא עדיף מרוב דקיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב דכח חזקת ממון אלים טובא לכן ידה על תחתונה משא"כ לענין מגו בעינן שיהי' מגו ברור והיכי שיש ספק אולי ליכא מגו ל"מ ואכתי הדרא קו' שערי המלך לדוכתי' מאי מקשה הש"ס אילו בעי למיתבי' פי שנים מי לא יהבי' לי' הא הוי מגו לחצי טענה דאולי רצה ליתן גם הנכסים שיפלו אח"כ דאסיק אדעתא והמעיין ברש"י קדושין דע"ה ע"ב ד"ה לאחר מיכן שכתב וז"ל לאחר שאמר לפנינו בכור הוא נעלו לו והוא רוצה לילך לדרך רחוקה ומעיד עליו שאם יפלו נכסים של אב או אחד ממורישיו לפניו בחייו יטול בהן חלק בכורה דלהכי אי לאו דאשמעינן קרא ליכא מגו דאי בעי למיתבנהו דהשתא לא מצי יהיב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והשתא שקיל להו בתורת ירושה יע"ש הא אפי' לנכסים שיש לו עכשיו צריך קרא דמצד מגו אינו נאמן דאולי רוצה ליתן לו אף נכסים שיפלו לו לאחר מיכן וא"כ אפילו לא נפלו נכסים לאחר מיכן ג"כ לא הוי מגו כי בטעה שאמר זה בני בכורי חשב אולי יפול נכסים לאחר מיכן ורצה לזכותו בדיבורו והוי מגו לחצי טענה ומלשון הש"ס שנפלו משמע שבאמת נפלו לו נכסים הא לטעם מגו לחצי טענה לא אמרינן אפי' אם לא כפלו לו נכסים אחר מיכן ליכא מגו כיון שיש לומר שסבר שיפלו לו נכסים אח"כ, ונראה לענ"ד לומר לפמ"ש הר"ן בקדושין דס"ד ע"א דמגו דאי במי עביד עדיף ממגו דאי בעי טעין יש לומר אף במגו דאי בעי טעין סובר רשב"ם ורמב"ן דלא אמרינן מגו לחצי טענה מ"מ מגו דאי בעי עביד עדיף ומהני אפי' לחצי טענה ואף אי נימא דאין חילוק בזה היכי שידעינן בבירור בטענה שטוען עכשיו חפץ בתרווייהו מ"מ בנידון דידן שיש ספק אי אסיק אדעתי' על נכסים שיבואו לאחר מיכן הוי מגו והא דכתב ת"הד דמגו דחינן בסברא כל דהוא יש לומר דוקא מגו דאי בעי טעין ולא מגו דאי בעי עביד וא"ש:
ט ודע מתוך דברינו הנ"ל יש מקום לישב דברי רבינו מוהרש"א ז"ל בסוגין התמוה לעין כל הרואה, דהנה תוס' בד"ה בנכסים כתבו וז"ל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס הכא נמי הו"מ לשנוי בנכסים דלא עבידי דאתי אלא דחדא מתרי טעמי נקיט עכ"ל וכתב מוהרש"א שם בביאור דברי תוס' וז"ל דבפירות דקל דעבידי דאתי אית לי' לר' מאיר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל במידי דלא עבידי דאתי מודה בי' ר' מאיר ולקמן בפי' רשב"ם עוד דלית לי' לר' מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא במפרש ע"ש הכי נמי הוי מצי לשנויי הכי דמיירי בסתמא עכ"ל ודבריו תמוהין מאד דהא אכתי אית לי' מגו דהי' נותן מתנה על נכסים שיבואו ויהי' מפרש להדיא וכבר נתפרסם דבריו לתמי' גדולה ויען כי מזרעא דרבינו הגדול מרא דכולא תלמודא קאתינ' אמרתי להפך בזכותו וחס לרבינו זלה"ה שיטעה בדבר פשוט כזה ובאמת דבריו ראוין למי שאמרן וקיצר כמו בן כדרכו הטוב דבלא"ה יש לדקדק על סידור לשונו שמסדר קו' על הש"ס עם מה שמבאר הפירוש בכוונת תוס' הגם שיש לומר כוונתו בפשיטות כי כעין שכתבו תוס' דהו"מ לומר בנכסים כו' כתב הוא ז"ל ג"כ הו"מ לומר על אופן אחר אבל יותר נראה ליישב כל דבריו שיהי' מדוייקים כל דבריו, דהנה המעיין בלשון רש"י בקדושין הנ"ל יראה מבואר מדקדוק לשונו הקדוש שמפרש בלשון הש"ס בנכסים שנפלו לאחר מיכן היינו שהי' אומר האב להדיא שזה בני בכורי יטול פי שנים בנכסים שיפלו לאחר מיכן ולכאורה צריך ביאור אמאי לא פירש כפשוטו שלא הי' מפרש לשון זה רק שאמר סתם זה בני בכורי וצריך הקרא שיטול פי שנים בנכסים שיפלו לאחר מיכן וכן משמע קצת לשון רשב"ם בב"ב ד"ה לא צריכא הגם שיש לדחוק גם בלשון רש"י שם על דרך זה אבל המעיין יראה שהוא דוחק ונראה דרש"י סובר דמגו לא שייך רק היכי דיש לומר דהי' מסיק אדעתא על ענין אשר אנו דנין שיהי' נאמן במגו שעל זה שייך שפיר לומר כיון שמסיק אדעתא על זה נאמן על ענין זה במגו שהי' עביד או טעין דבר היותר מועיל לאותו ענין, משא"כ היכי שיש לומר שלא אסיק אדעתא על זה וא"כ היכי שלא הי' מפרש על נכסיו שיפלו לאחר מיכן לפמ"ש רשב"ם בב"ב הנ"ל דמן הסתם לא אסיק אדעתא על דבר הבא לאחר מיכן איך שייך לומר שיהי' נאמן על נכסים אלו אם נפלו שיטול פי שנים באמירות זה בני בכורי במגו שהי' נותן לו במתנה אותן נכסים דאכן אמרינן שכוונתו בזה בני בכורי לא הי' רק על נכסים שהי' לו אז בעת אמירה ועל זה הי' מסיק אדעתא אבל לא אסיק אדעתא שיפלו לו נכסים ואף אם הי' נותן לו במתנה לא הי' נותן לו אותן נכסים וא"כ לטעמא דמגו ראוי שלא יטול אלו נכסים דאפילו למ"ד דאמרינן מגו לחצי טענה היינו על אותו חצי טענה שיש לו מגו אבל על אותו חצי טענה שאין לו מגו בודאי אינו נאמן כמו שהוכיח בספר שערי המלך בפרק כ"ב ממכירה ממ"ש בש"ג בשם ריא"ז בב"ב דף קל"ד באומר זה בני דאינו נאמן לפוטרו מיבום אלא לישראל דאיכא מגו אבל לכהן דליכא מגו א"נ וכן מוכח בקדושין דף ס"ד ע"א, ומצאתי סעד וסמך לסברא זו ממ"ש בש"ות ריב"ש סימן מ"ז וביאר היטב כוונתו בספר קצות החושן סימן רפ"א ס"ק ד' לכן כשאומר האב דרך שיחה זה בני אינו נאמן אף שהי' לו מגו דאי בעי הוי יהיב לי' במתנה כיון שאמר כן דרך שיחה בעלמא ולא עלתה על לבו שירשנו זה על פי דיבורו לא שייך מגו דאי בעי יהיב לי' כל נכסיו כיון שלא עלתה על דעתו שיירשנו זה דמגו ליתא כי אם דכוונה שכיון להוריש אותו בנכסיו דאם אין בדעתו להיות יורש בנכסיו לא שייך מגו דאי בעי יהיב לי' כל נכסיו כיון דלא בעי למיתב כלל י"ע"ש וה"ה יש לומר כסברא זו, ומעתה מוכרח רש"י לפרש בכוונת התרצן שהי' מפרש להדי' שאם יפלו נכסים לאחר מיכן יטול פי שנים דאל"כ קשה מאי מקשה הש"ס אח"כ ולר' מאיר ד מר אדם מקנה דשלב"ל יהי' נאמן במגו הא גם לר' מאיר ליכא מגו כיון דלא מסיק אדעתא לכן פי' שמיירי במפרש ואסיק אדעתא ושייך מגו וה"ה היכי שאין לו עכשיו נכסים כלל ואמר זה בני בכורי הוי כמפרש דבע"כ כוונתו הי' לנכסים שיפלו לאחר מיכן אך לא ניחא לרש"י לפרש בגברא ערטלאי וחדא מתרתי נקיט והיינו הך ויש לכוין כן גם בלשון רשב"ם שאינו חולק על זקינו ור"ל שמיירי שאין לו נכסים כלל בשעת אמירה, וא"כ לפ"ז בע"כ עיקר קו' הש"ס על ר' מאיר הוא רק כיון דמיירי במפרש דאית לי' מגו וכבר כתבנו לעיל קו' שערי המלך מה מקשה הש"ס על רבנן והוצרך לוקמי בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן הא אפילו לא נפלו לו נכסים לאחר מיכן ג"כ אין לו מגו לחצי טענה כי אולי רוצה לזכות לבנו גם נכסים שיבואו לו לאחר מיכן כי חשב אולי יפלו וכתבתי לתרץ משום דלא אסיק אדעתא על זה ואולם מוהרש"א ז"ל סובר לחלק דלא שייך דלא אסיק אדעתא רק על נכסים דלא עבידי דאתי אבל על נכסים דעבידי דאתי מן הסתם אסיק אדעתא כיון שיותר נוטה שיבואו ואף דאיתא בעובדא דר' אבא שאינה נוטלת הטעם כמש"ל משום דיורשים מוחזקים אבל מגו אפילו מגו דבידו לעשות דחינן בסברא כל דהו כי רבו החולקים על סברת הר"ן וגם תוס' לית להו סברתו וא"כ הוי מגו לחצי טענה ולפ"ז שפיר מקשה לפמ"ש תוס' בד"ה בנכסים בע"כ מיירי הסוגי' רק בנכסים דעבידי דאתי הדק"ל על הש"ס למה הוצרך לוקמי על קו' הש"ס לרבנן בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן והיינו במפרש הא הו"מ לוקמי בסתמא וכמו הס"ד והיינו שצריך קרא לאשמעינן שנאמן על נכסים שיש לו אז ואף אם לא נפלו לו נכסים לאחר מיכן לולי קרא הו' אמרינן דאינו נאמן במגו משום דהוי מגו לחצי טענה דחשב אולי יפלו לו נכסים ולא יכול ליתן דאין אדם מקנה דשלב"ל ואי משום דלא מסיק אדעתא על אילו נכסים, דכיון דעבידי דאתי בודאי הי' מסיק אדעתא על זה ושפיר הוי מגו לחצי טענה הגם שעל תירץ זה שייך ג"כ קו' הש"ס ולר' מאיר כו' מ"מ לא הי' צריך הש"ס לומר בנכסים שנפלו דנוכל לטעות בדין דאמרינן מגו לחצי טענה ומובן היטב המשך לשין מוהרש"א ודוק:
**(הג"ה ודע דמשמע מלשון תוספת דקושייתם הוא רק על התרצין דהו"מ לוקמי בגווני דלא עבידי דאתי ולכאורה עדיפא הו"ל לאקשויי מה מקשה הש"ס ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלב"ל, הא מה שמתרץ בנכסים שנפלו לו היינו שאם יפלו לו נכסים מאב או משאר מורישים והיינו מה שאירש מאבא או משאר מורישים מכור או נתון לך והוא ג"כ לא עבידי דאתי דאולי לא ירש, דז"א דמוכח להמעיין בב"מ דף ט"ו ע"א בתוס' ד"ה מה ובכתובת דף צ"א ע"ב ד"ה דזבנא ובפני יהושע שם דמה שאירש מאבא מכור לך מהני לר"מ דהוי עבידי דאתי ובגוף החילוקים בין עבידי דאתי ללא עבידי דאתי עיין בתוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב ד"ה אימור ובחידושי רמב"ן שם ובמרדכי במס' ב"מ ובהגהותיו ובח"מ סימן רי"א סעיף א' בסמ"ע וש"ך ומוהרי"ט בחידושיו לכתובת דצ"א ואין כאן מקומו:)**