אור ברסלב
שערי תורה חלק א כלל טז › פרט ו

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל טז · פרט ו

פרט ה

יבואר פלפול לפי פירוש ריטב"א הנ"ל וגם יבואר איזה כללים חדשים:

יב כבר בארנו פי' ריטב"א בעובדא דנהר פקוד ומקודם שנבוא לבאר דבריו נבאר כללים אשר נתייסד ביסודות ברורות מש"ס ומראשונים זלה"ה:

כלל א

נראה לענ"ד מוכח בש"ס אם אדם אומר או טוען לשון הסתום המשתמע לתרי אפי ויש לפרש באופן המועיל לדיבורו או לטענתו איכא הוכחה דמן הסתם בוחר בטענה המועיל ואינו מוציא דבריו לבטלה ומפרשינן כאילו פירש להדי' דבריו ויש לי ע"ז הרבה ראיות חדא מהא דאי' במס' גיטין דף ל"ב ע"א אמר אביי בטל לשתי לשונות משמע דבטל ומשמע דליבטל גבי גט לישנא דמהני בי' קאמר גבי מתנה לישנא דמהני בי' קאמר וכ' רש"י סתמא דמילתא כי טעין מילתא דמהני בי' קטעין, וקשה הא ר' מאיר וחכמים פליגי במס' ערכין ד"ה במעריך פחות מבן חודש ר' מאיר אומר נותן דמים דאדם יודע שאין ערך בפחות מבן חודש ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ונתן לשם דמים, וחכמים סוברים אדם מוציא דבריו לבטלה וקיי"ל כחכמים וקיי"ל כמתני' הנ"ל האומר גט שנתתי לך בטל הוא ה"ז בטל, נימא דהוציא דבריו לבטלה, אע"כ דוקא היכי שדיבור סותר לפירש שאנו רוצין לפרשו בדבריו כמו התם שאמר להדי' בלשון ערך לא אמרינן שאמר לשם דמים לבטל הדיבור אבל אם אמר לשון המשתמע לתרי אפי גם חכמים מודו שמן הסתם לא הוציא דבריו לבטלה ואמר באופן המועיל וכן מוכח להמעיין ברמב"ם בפרק ב' מהלכות נדרים ה"ח ובלחם משנה שם ד"ה ואם ובזה מובן לשון הרב המגיד בפרק עשירי מהלכות זכיה ומתנה הלכה א', ועיין בש"ע חושן משפט סימן רנ"ג סעיף י"ט וכן משמע להדי' בש"ות מוהרי"ק שורש צ"ד, וגדולה מזו אי' במס' מנחות דפ"א ע"ב אמר ר' הונא האומר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה מ"ט מידע ידיע דלחם בלא תודה לא אקריב והאי תודה ולחמה קאמר והאי דקאמר לחמי תודה סוף מילתא נקיט הרי דאפילו אם אמר לשון עקום מתקינן הלשון כדי שלא יהי' לבטלה והתם הוא הלכה פסוקה ומשמע דאתי' אפילו כחכמים ומכ"ש היכי דאמר לשון הסתום דיש לפרש כוונתו באופן המועיל, וכיו"ב מבואר בהר"אש במס' קדושין די"ג סי' כ' והא דאי' בנמוקי יוסף הובא בד"מ ובסמ"ע וש"ך סימן ע"ה ס"ק ה' דלא דייקינן בדבריו של אדם שיהי' כנגדו אם לא אמרן ממש ולעולם אמרינן דדרך שטות דיבור ללא צורך והוא בנ"י ד"ע כמו שהראה באורים סק"ה, היינו בנידון דהתם דאיכא הוכחה דדיבר דרך שטות דאי אפשר לומר שמכר כל השדות כיון שאמר שדי מכורה לך דוק ותשכח כדברי וכן נלענ"ד להוכיח מהא דאי' במס' שבועת דל"ט ע"ב שכתב הר"אש בשם הראב"ד ורמב"ן ז"ל דרב סובר בטוען לחבירו שתי כסף יש לי בידך מסתמא שוה קאמר וכל מה שיודה לו חבירו הוי ממין הטענה דאף אי מודה דוקא הוי בכלל שוה וחייב לשלם ולישבע שבועה דאורייתא כדין מודה במקצת הטענה ושמואל סובר כשטוען סתם שתי כסף טוען דוקא וכשנתבע מודה במקצת דוקא בדבר אחר הוי הודאה שאינו ממין הטענה בטענו חיטי' והודה לו בשעורים שפטור משבועה ומתשלומין יע"ש שכתבו כן דממחלוקת רב ושמואל מה דפליגי שם נובע מחלוקת הלז וקיי"ל כרב כמ"ש כל הפוסקים וכדאי' בש"ע סימן פ"ח סעיף ט' ואולם בטעמא דרב נחלקו קמאי זלה"ה דעת רשב"א דוקא בהלואה כיון דאין יכול המלוה לתבעו מטבע טבוע ממש אלא פורע שווי' הלכך איכא למימר דתובע אינו תובע מן הסתם דוקא דק שוה ולכן כתב בנותן לעולם דוקא קאמר אבל הר"ן כתב שם וז"ל ולפי הטעם שהוא אומר דוקא בהלואה אמרינן שוה כו' נראה שהוא ז"ל סובר דתובע פקדון דינו כנותן דדוקא קאמר ואין זה נח לי משים דמתני' סתמא דמילתא קתני ולא משמע דבהלואה הוא ולא פקדון לפיכך אני אומר בין במלוה ובין בפקדון שוה קאמר, וטעמא דמילתא דמסתמא תובע באותו ענין אשר יתחייב בו הנתבע שבועה וכבר כתבתי למעלה דתובע שוה אפילו נתבע משיב דוקא חייב שבועה אלא תובע דוקא אע"פי שנתבע משיב שוה פטור ומש"ה אמרינן דתובע בין במלוה ובין בפקדון שוה קאמר כדי שיתחייב הנתבע באיזה דבד שיודה מה שאין לומר כן בנותן עכ"ל ועיין בסימן פ"ח סעיף יו"ד וכוונתו כמו שכתבתי כיון שטוען בבית דין לשון המשתמע לתרי אפי אמרינן מסתמא מה דמהני קטעין ואולם לא נתבאר לן טעמא דשמואל ולכאורה יש לומר כל אחד אזיל לשיטתי' רב דסובר הולכין בממון אחר רוב ה"ה חזקה אילימא מהני להוציא ממון היכי דחזקה אתיא מכח סברא דחזקת ממון אינו חזקה המכרעת מכח סברא ולשמואל לא מהני רובא או חזקה להוציא ממון וכשם שאין מוציאין ממון מספק כך אין מוציאין שבועה מספק כמ"ש הש"ך בספ"ז כי יש לו חזקת קמייתא שהי' פטור משבועה וזה הוי בגדר חזקה דמסתמא בוחר בטענה מעולה ולרב מהני להוציא ממון ושבועה ולשמואל לא מהני ולכן סובר דפטור משבועה ותשלומין כי אולי הוי הודאה שאינה ממין הטענה, אבל זה אינו דא"כ קשה הילכתא אהילכתא דאנן קיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב כשמואל ולרוב פוסקים בכל מיני רובא וכאן קיי"ל כרב אע"כ דחזקה דהכא אלימא טובא דכ"ע מודו בכה"ג דמהני אפילו להוציא ממון כיון דהשכל מחייב להך הוי כאנן סהדי וכמ"ש מוהרי"ט סימן כ"ז ותשובת מוהרי"ק שורש ע"ב דחזקה דאתיא מכח סברא לכ"ע מהני אפילו להוציא ממון כיון דהשכל והדעת מכרעת הוי כאנן סהדי ולכן מוציאין ממון ע"י חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וחזקה זו אתיא מכח סברא דבודאי בוחר אדם לזכותו בטענה היותר מועיל וא"כ יש להבין מאי טעמא דשמואל ונראה לענ"ד לישב ונקדים:

**(הג"ה ודע שקש' לי לפי הכלל הלז מהא דאי' במס' נדרים דף מ"ח ע"ב בההוא דאמר דאי ליהוי בר ברך צורבא מדרבנן קני על מנת להקנות סובר ר' נחמן דקני ורב אשי סובר דלא קני וכתב הר"ן שם דפליגי כיון דאמר סתמא ר' נחמן סובר דהוי כאמר מעכשיו ולכי הוי דמי ור' אשי סובר דכיון שלא רצה להקנות אלא כי היכי דליקני' בר ברי' מסתמא לא נתכוין שיקנה אלא עד אותו שעה וההוא שעתא כלתה לו קניתו יע"ש. ואמאי לא נימא שמסתמא כוונתו לעשות באופן המועיל כעין סברת הר"אש במס' קדושין די"ג וכדמוכח בכמה דוכתי וצ"ע ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו:)**

כלל ב

מה שכתבתי בכללי חזקות יש לחקור בהא דאי' בכמה דוכתי בש"ס אדם יודע אי אמרינן סתם אדם יודע מדרש חכמים הנה דבר זה צ"ע בש"ס בכמה דוכתי, וכאן אבוא בקצרה, במס' גיטין דמ"ב ע"ב תוס' ד"ה הואיל לפמ"ש בשם ר"ת יש בזה מחלוקת אי אדם יודע מדרש חכמים, ועיין בתוס' במס' קדושין דכ"ד ע"ב ד"ה הואיל לפי' ריב"א שם לא מוכח, ועיין במס' יום טוב בדף י"ט ע"א ואולם במס' כתובת דע"ד ע"א איתא אמר ר' אלעזר המקדש במלוה בפחות משוה פרוטה ובעיל צריכה ממנו גט דאדם יודע שאין קדושין חלין במלוה ובפחות משוה פרוטה ובעיל מחדש לשם קדושין ור' אמי סובר דוקא דבר השכיחי בכל יומא כמו מקדש בפרוטה שהוא מעשים בכל יום כ"ע בקיאין אבל מקדש במלוה דהוא מדרש חכמים לאו כולי עלמא בקיאין, וא"כ לכאורה יש לומר בזה נחלקו רב ושמואל, כיון דהא דקיי"ל טענו חיטים והודה לו בשעורין פטור הוא רק מדרש חכמים כדאי' במס' ב"מ ד"ה ע"א מדכתיב כי הוא זה חד למודה במקצת הטענה וחד למודה ממין הטענה וסובר רב דבקיאין, ואמרינן שידע שאם מודה דבר שאינו ממין הטענה פטור ובודאי טען דוקא כדי שיתחייב לשלם ולישבע ואפשר לומר הטעם כמ"ש הר"ן בכתובת ד"י ע"א מסתמא מאן דאתי לבי דינא שאלי שאיל ברישא מאי דינא, ושמואל לית לי' האי סברא כמו שרבו החולקים שם בראשונים ז"ל ומן הסתם אין העולם בקיאין במדרש חכמים וליכא הוכחה שטען שוה כי אולי הי' סובר בטוען דוקא ומודה במקצת דוקא חייב ג"כ שבועה דאוריי' כר' גמליאל דלאו כ"ע בקיאין בהלכה, וכמ"ש תוס' במס' בבא מציעא דט"ו ע"ב ד"ה ונתן וא"ש. ואולם עדיין אני חוכך בתירץ זה וצריך אני להתלמד בדבר זה באי"ה במקום אחר וראיתי בר"ן במס' קדושין ד"נ ע"ב הקשה על ר' אליעזר ור' אמי הנ"ל מהא דאי' בקדושין שם במקדש בפחות משוה פרוטה אע"פי ששלח לה סבלונות לאחר מיכן אינה מקודשת שמחמת קדושין הראשונים שלח ובכתובת איתא במקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכ' ממנו גט, ותירץ וז"ל לא קשה מידי דיודע ואינו יודע לגבי ביאה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לא מחית נפשי' לספיקא ובעל לשם קדושין אבל גבי סבלונות שאין לו חשש בדבר סמך לשלחם על דעת קדושי ראשונים כשם שסמך עליהם בתחילה כשקידש בהם יע"ש א"כ מוכח דסובר במדרש חכמים סתם אדם הוא מסופק ומה שיש לעיין לפי דבריו מסוגי' הנ"ל אין כאן מקומו:

**(הג"ה ודע מהאי כללא צ"ע לכאורה להמעיין בתוס' ב"מ דט"ו ע"ב ד"ה ונתן ובמס' כתובת דנ"ח ע"ב בגמ' וברש"י ד"ה שמעינן וביבמות דצ"ג ע"א ור"מ כראב"י, ויש ליישב ועיין תשובת נודע ביהודה מהדורא בתרא חלק א"העז סימן ע"ג ועיין היטב בלשון רמב"ם בפרק ד' ממאכלות אסורת הלכה ד' שלכאורה כתב דבריו מיותרים ומובן ע"פי כלל דבדבר המפורש בקרא כ"ע גמירי ומה שהוא מדרש חכמים לא גמירי ושייך טעות. ועיין בחידושי רשב"א במס' שב' די"ח ע"ב במ"ש כ"ע לאו בית שמאי ידעי וב"ש במקום ב"ה, וכוונתם מדרש חכמים מקרא דכל אשר אמרתי ומ"ש במקום ב"ה כוונתו למ"ש תוס' במס' ב"מ הנ"ל, ותוס' שם דלא נחתו לזה דבריהם צ"ע וסותרים זא"ז וע"ע במס' ב"ק בדמ"ה ע"א תוס' ד"ה מכור ובשלטי גיבורים במס' בבא בתרא בפ' המוכר פירות דף ר"א ס"ק ב' ובשו"ת מוהר"י מטראני ספר ב' סימן כ"ב דק"נ ובש"ך ח"מ סי' ס"ו:)**

ג העולה מדברינו הנ"ל ג' כללים מיוסדים מש"ס ודקמאי ז"ל:

א) שאם אחד אומר לשון הסתום וכן אם טוען בבית דין לשון הסתום, אמרינן שמסתמא כוונתו באופן המועיל ובוחר בטענה היותר מעולה שיזכה בדין דכן קיי"ל כרב:

ב) במדרש חכמים אמרינן יודע ואינו יודע כיון דלא מפורש להדי' בקרא מעתה כבוא לפי' ריטב"א הנ"ל בפרט ג' בעובדא דנהר פקוד לפי פירושו במה שאמר שבאורחא דנהר פקוד ליכא מיא, שיש לפרש דבריו שר"ל שלא מת מחמת מיא ואינו מכחיש להעדים, וגם יש לומר כוונתו מה שאמר ליכא מיא היינו שלא הי' מים שם ומכחיש לאנן סהדי והנה פשוט שהדעת מכרעת אם הי' השוכר הלז בקי בהלכה דלא אמרינן מגו במקום עדים ויצא חייב בדין בודאי לא הי' מכחיש לעדים והי' בוחר בטענה היותר טובה או שהלך בנרש או שלא מת מחמת מיא, ואולם אנן מסופקים אולי אינו בקי במדרש חכמים והי' סובר דאמרינן מגו במקום עדים ומה שאמר ליכא מיא ר"ל שליכא בנהר ומכחיש לעדים כי חשב שיהי' נאמן במגו דהו"מ לומר שהלך בנרש אף נגד עדים דכיון שגלוי לכל שנגד עדים לא יהי' נאמן למה בוחר בטענה זו כיון שהו"מ לטעון טענה היותר מועיל שלא יהי' מוכחש מעדים ובע"כ צריך לומר שחושב שהכל חד הוא ובאמת על פי דין ל"מ מגו נגד עדים וכ"כ בתומים סימן פ"ב בכללי מגו ס"ק י"ז דמסתמא יודע דעדים נאמנים יותר ממנו וא"כ לפי מאי שמוכרח סברת ר"ן דסתם אדם מסופק במדרש חכמים הדרא הוכחה הנ"ל לדוכתי' מסתמא לא מעיין נפשי' לספיקא ובוחר טענה ודאית שיועיל לזכות, ובודאי אם הי' אצלו ספק אם יהי' נאמן נגד עדים במגו הי' בוחר טענה ודאית או שהלך בנרש או שלא מת מחמת מיא וא"כ עתה שאומר לשון סתום המשתמע לתרי אפי קשה הא אביי סובר בגיטין דל"ב אם אמר לשון המשתמע לתרי אפי אמרינן שאמר באופן המועיל וכמו דסובר רב בטוען שתי כסף מסתמא שוה קאמר ומוציאין ממון ובע"כ הוא חזקה אלימא דאתיא מכח סברא, דמהני אפי' להוציא ממון ומכ"ש דמהני לפטור ממון ואמאי מחייב אביי להשוכר שישלם אף דמגו קלישא כיון דהוי במקום עדים דלהמגו נתרץ אנן דבריו שמ"ש ליכא מיא ר"ל שלא מת מחמת מיא אף שהוא פירוש רחוק כיון דיש הוכחה שמסתמא אדם בוחר טענה ודאית ולא טענת ספק ראוי לפרש אף פי' רחוק וכמו בלחמי תודה שמפרשינן אף פירוש רחוק מכח הוכחה שלא יהי' מוציא דבריו לבטלה ה"נ מכח הוכחה הלז נימא שכוונתו הי' שלא מת מחמת מיא וטוען כן שסבור שיאמנו דבריו מחמת מגו שהו"מ לטעון שהלך בנרש כי טענתו שטוען עכשיו ליכא נגד עדים ואמאי מוציאין ממון ממוחזק מספיקא, ולכאורה עלה בדעתי ליישב דהנה איתא במס' שבועת דמ"א ע"ב ההוא דאמר לחברי' הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר לי' לא הי' דברים מעולם, אזיל אייתי סהדי דאוזפא ופרעי' אמר אביי מאי ניעבד אינהו אמרי אוזפי' ואינהו אמרי פרעי', רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכתבו תוס' בד"ה כל וז"ל ואם תאמר אמאי לא מתרצינן הכא דיבורא לא לויתי כלומר לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי כמו בפרק אמרו לו די"ג דמתרצינן דיבורא לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי, ואומר ריב"א דהכא לא קאמר לא לויתי אלא לא הי' דברים מעולם דלא שייך לתרוצי לישנא, אבל בפרק הכותב קשה דקאמר אבל אמרי יתמי אמר לנו אבינו לא לויתי נפרעין מהם שלא בשבועה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ויש לומר דהאב הוי מצי לטעון ולתרץ דבריו אבל ליתומים לא טענינן מילתא דלא שכיח, ועוד יש לחלק דהכא כשטוענין עליו בבית דין יש לו להשיב בענין שיפטור ואין לנו לתרץ דבריו עכ"ל:

ויש להבין לתי' בתרא שסוברים כיון שלא טען בפירוש לא טענינן עבורו לפרש כוונתו, דדרך העולם שהבעל דין מדקדק בטענותיו לברר דבריו ביותר שלא יטעו הבית דין בלשונו ויפסידו לו, א"כ אמאי קיי"ל כרב בשבועות דף ל"ט הנ"ל בטוען שתי כסף יש לי בידך דמסתמא טוען שוה הא לא בירר טענתו ואין לנו לתרץ דבריו ואף אם תרצה לומר דרבא אזיל לשיטתו דמשמע דסובר כשמואל דאמר קרא כשמואל, וא"כ סובר באמת דלא מתרצינן לישנא כאילו בירר דבריו ותפסינן לספק ועיין בר"אש ובר"ן, מ"מ קשה הילכתא אהילכתא דקיי"ל כרב שם וקיי"ל כאן כרבא וגם זה גופא לא ברור דסובר כשמואל וכעין זה אי' בכמה דוכתי, ויותר נראה כוונת תוס' דוקא בשתי כסף שיש לפרש כוונתו בב' פנים שוה או דוקא ושניהם סובלים בלשון שתי כסף כי הלשון משתמע לתרי אפי בשוה, ואין אנו צריכין לתרץ דבריו מפרשינן כוונתו באופן המועיל משא"כ לפרש בכוונתו פירוש רחוק כמו התם לומר שרצה לומר לא עמדתי בהלואתו ולתרץ דבריו, לא מתרצינן בטענת בעל דבר כיון שלא הי' מפרש כהוגן וריב"א בע"כ סובר אפי' בטענת הבעל דין מתרצינן דבריו וא"כ יש לומר הריט"בא סובר כתי' ב' של תוס' הנ"ל ולכן סובר אביי וכן קיי"ל בעובדא דנהר פקוד, כיון דלא מהני מגו נגד עדים, לא מתרצינן דבריו בפירוש רחוק שרצה לומר ליכא מיא שלא מת מחמת מיא כי יותר מסתבר הפי' כפשוטו, מלא הי' שם מיא, דכיון שלא טען בפירוש אין לנו לתרץ דבריו כמו שלא מתרצינן באומר לא לויתי דאפילו אביי מודה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי היכי דליכא עדים שפרע כמ"ש תוס' שם ד"ה כל וא"ש:

יד אמנם אכתי קשה דלא דמי להתם דהתם משמע שמעיקרא אמר להד"ם ולתי' בתרא של תוס' ה"ה לא לויתי טרם שידע מעדים שאמרו שלוה ופרע כי אם ידע מעדים שאמרו לוה ופרע אטו בשופטני עסקינן שיכחיש עדים המסייעין לו, א"כ לפי דמיונו אזי טעין לישנא דמהני לפטור את עצמו, כי מה לי טענת להד"ם מלא לויתי או פרעתי, אדרבא ללישנא בתרא דר' נחמן בשבועת דמ"א ע"ב כשטוען להד"ם או לא לויתי פטור מהיסת דליכא דררא דממונא וכשטוען פרעתי מחויב לישבע היסת ויותר מסתבר שכוונתו לא לויתי שלא לוה כלל מלומר לא עמדתי בהלואתי כי רצונו הי' לפטור משבועת היסת משא"כ הכא בעובדא דנהר פקוד כיון דאנן סהדי שאין אותו דרך בלא מים והוא גלוי לכל ושוכר בודאי ידע ג"כ בעת טענתו דידוע לכל העולם שאין אותו דרך בלא מים איכא הוכחה שבעת טענתו שטען כוונתו הי' ללישנא דמהני לזכותו ור"ל שלא מת מחמת מיא ואף שיש הוכחה להיפך כמ"ש תוס' מדלא פירש דבריו דדרך אדם לדקדק בטענותיו ואין לנו לתרץ דבריו בפירוש רחוק כיון שלא טען בפירש הא לעומת זה יש הוכחה מסתמא טען לישנא דמהני ובחר בטענה ודאי המועיל לזכותו, וא"כ אף אי סליק מגו מ"מ קשה על אביי אמאי מחייב את השוכר לשלם הא העדים מצד עצמן לא מצי לחייבו ממון, אף שיש עדים שבאותו דרך הי' מים רק בצירוף הודאתו והיינו אם יש לנו הודאה ודאית שהודה בחיובו שלא הי' שם מים משא"כ הכא שיש לנו ספק בהודאתו דהא איכא הוכחה לגבי הוכחה האיך מוציאין ממון מחזקתו מספיקא כיון דהוא ספק הודאה, והא בכל מקום אלים טובא חזקת ממון שאין מוציאין ממון כי אם בראי' ברורה ולא מהני רובא וחזקה להוציא **(הג"ה ודע דלכאורה קשה על תוס' בד"ה כל, דלא דמי לסוגי' דכריתות די"ג אולי סברי אביי ורבא כלישנא בתרא דר' נחמן איכא הוכחה שמה שאמר לא לויתי היינו כפשוטו כדי לפטור מהיסת, כיון שלא ידע מעדים וכמו שמורה הלשון אמר להד"ם אזיל אייתי סהדי, משמע דמעיקרא אמר להד"ם ויותר משמע הענין הי' שהתובע, אזיל ואייתי סהדי להכחיש ללוה שאמר לא לויתי כי אפשר שידע הדין דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי או שחשב שלא ידעו מפרעון, ועיין בתוס' שם במס' שבועת דמ"א ע"א ד"ה מאן, ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו:)** ממון והכא עכ"פ יש לנו ספק בהודאתו על ידי הוכחה שאדם בוחר בטענה ודאית לזכותו ולא בטענת ספק כי מדרש חכמים יודע ואינו יודע והא חזינן אפילו בפירוש רחוק מתרצינן דיבורא נגד העדים כמו בלא אכלתי שמתרצינן דיבורו שר"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד אף שהוא פירוש רחוק רק בדיני ממונות כתבו תוס' דלא מתרצינן דבריו משום הוכחה שלא פירש דבריו להדי' דדרך אדם לדקדק בטענתו לפני בית דין לטעון טענה ברורה, וכל זה ניחא התם בעובדא דאביי ורבא דליכא הוכחה המתנגדת דהא בעת שהי' טוען הי' לישנא דמהני טענת לא לויתי כמו טענת פרעתי משא"כ הכא בעובדא דנהר פקוד בעת שטען טענה זו אם נימא שכוונתו הי' כפשוטו שלא הי' מים בע"כ הי' אצלו ספק אם יזכה בדין דמדרש חכמים אי אמרינן מגו במקום עדים אי לא יודע ואינו יודע מסתמא בוחר טענה טובה שלא מת מחמת מיא דהוא טענה מעליא כמו אם הי' אומר שאזל בנרש, א"כ כיון שמסלקינן הוכחה נגד הוכחה ממילא ראוי לתרץ דיבורו כנ"ל והבן היטב וא"כ לשיטת ריטב"א בפירושו בעובדא דנהר פקוד הדרא קושי' הנ"ל לדוכתי':

טו ונראה לענ"ד ליישב שיטת ריטב"א דהנה בספר פני יהושע כתב במס' קדושין ד"נ ליישב קושי' הר"ן ממס' כתובת דע"ד ותוכן תירוצו ע"פי כלל שיסד דרוב בני אדם בקיאין במדרש חכמים ולית לי' האי כללא שכתב הר"ן דיודע ואינו יודע, וכן מוכח מהא דאיתא במס' גיטין דפ"ג ע"א ובמס' בבא מציעא דע"ו ע"ב ובטור אבן העזר סימן קמ"א בסופו אדם יודע שאין יוכל לעשות שליח לקבלה, אף דהוא רק מדרש חכמים ובע"כ הטעם כמ"ש פני יהושע ובארתי דבריו אף על פי דיש הרבה בני אדם אשר המה עמי הארצים, מ"מ דרכי בני אדם כשרוצים לעשות ענין גדול בדבר התלוי בדין ובהלכה, הולך אצל היודעים את התורה לשאול הדין וכן מצאתי בס' ש"ות מוהר"י טראני ספר ב' סימן נ"ב דק"ו שכתב לדחות ראי' מוהריב"ל מטור חושן משפט סימן קמ"ט בשם הרב אברצלוני ז"ל דחזקה לא עשה אא"כ שאל להבקיאים בהלכה וכיו"ב כתב הר"ן במס' כתובת ד"י ע"א, ותמהני על מוהרי"ט שלא הביא ראי' לדבריו מהר"ן, ויש לומר דכן הוא שיטת ריטב"א, וגם יש לומר דסובר כתירץ בתרא שכתבו תוס' הנ"ל דאיכא הוכחה שמן הסתם כשטוען בפני בית דין מברר זכותו היטב ואינו טוען לשון המשתמע לתרי אפי שלא יטעו הבית דין בכוונתו לפרש פירוש הנוטה לחיוב ובפרטות אם משמעות הענין מורה לחיוב, ונקדים עוד כלל אחד שכתבתי בכללי רובא והוכחה שנראה לענ"ד דהוכחה שיש לבית דין עדיף מרובא ובדבר שאנו מסופקים אם הענין שאנו דנין עליו הוא מרוב או ממיעוט ויש הוכחה שהענין מן המיעוט הוכחה עדיף ואזלינן בתר מיעוט ומנא אמינא לה מהא דאיתא במס' מעשר שני בפרק ד' במתני' מצא כלי וכתב עליו ק' קרבן כו' תי"ו תרומה שבשעת סכנה הי' כותבין תי"ו תחת תרומה ר' יוסי אמר אפילו מצא חביות וכתב עליו תי"ו תרומה הרי אילו חולין שאני אומר אשתקד הי' מלא תרומה ופינה, ורש"י במס' יבמות דקט"ו ע"ב פי' בטעמא דר' יוסי הרי אלו חולין דאזלינן בתר רובא יע"ש ואיתא שם דפליגי מר סבר אם איתא דפנהו מכפר הוי כפר ואידך אימא אשתלוי אשתלי ובע"כ טעמא דת"ק אף דאיכא רובא, כיון דאיכא הוכחה המתנגד אם איתא דפנהו מכפר כפיר עדיף מרובא ואמרינן שהם ממיעוט תרומה ור' יוסי סובר הוכחה זו לא אלימא אולי אשתלי דשכחה שכיח וכדאי' במס' עירובין, וכיון שיש טעם לבטל ההוכחה ממילא כח הרובא במקומו עומד אבל בעלמא אם יש הוכחה ברורה לבטל הרוב וליכא אמתלא לבטל הוכחה עדיף כח הוכחה מכח הרוב דהוכחה הוא בגדר אנן סהדי, והארכתי שם בכלל זה, ומעתה בנידון דידן שטוען דליכא מיא ואנו מסופקים אי בקי במדרש חכמים כרוב בני אדם ששואלין הדין וכוונתו שמת שלא מחמת מיא ואינו מכחיש להעדים כי איכא הוכחה שמן הסתם בוחר לטובתו טענה טובה לזכותו כיון שבקי וידע הדין דלא אמרינן מגו במקום עדים או דלמא אינו בקי והוא ממיעוט וחשב שאמרינן מגו במקום עדים ומכחיש לעדים כי לפי דמיונו יצא זכאי, ואף כי יש מיעוט בני אדם המסופקים ג"כ מ"מ יש מיעוטא החוטבים דאמרינן מגו במקום עדים ועיין בתוס' במס' בבא מציעא דט"ו ע"ב בדבר דהוא מחלוקת יש לומר דסבר כאידך מ"ד, ואולם מגו משמע להדי' בש"ס במס' ב"מ דף ח' ע"א דמן הסתם ידע דאי' שם קמ"ל האי ארעומי קא מערים סבר אי אמינא כולה שלי בעינן אשתבועי אימא הכי דאהוי כמשיב אבידה ומיפטר יע"ש, ובע"כ אף דהוא מדרש חכמים מ"מ כיון דהשכל מחייב לזה ידעו אפי' אינם יודעים את התורה אם הם חכמים במילי דעלמא, ועיין בכתובת דע"ד ע"א כיו"ב לר' אמי אף דלא ידע הדין שמקדש במלוה אינה מקודשת כיון דהוא מדרש חכמים מ"מ אמרינן דידע דמקדש בפחות משוה פרוטה אינה מקודשת כיון דפשוט לכל וא"כ אי נימא כן ליכא הוכחה שמסתמא בוחר בטענה היותר מועלת דהא אנן אמרינן לפי דמיונו יצא זכאי, ומעתה שפיר קאמר אביי שחייב השוכר לשלם, כיון דבאמת יש לנו הוכחה הטוען בבית דין מן הסתם טוען טענה מבוררת שלא יהי' לבית דין שום ספק בלשונו מכח הוכחה הלז אמרינן שבע"כ הוא ממיעוטא דבני אדם שאינו בקיאין בדין והי' חושב דאמרינן מגו במקום עדים וטעמא דמילתא דהא הוכחה עדיף מרובא, והא אית לן הוכחה שמסתמא מברר הטענה בפני ב"ד, וא"ל הא איכא הוכחה להיפך שמסתמא טוען טענה לזכותו דזה אינו דאנן אמרינן לפי דמיונו שחושב דאמרינן במגו במקום עדים טוען טענה לזכותו וגם טוען טענה מבוררת כי כן מורה פשטות הלשון שלא הי' שם מיא כלל, וכיון שאין הוכחה סותר להוכחה רק סותר לרוב שמוכח ע"י הוכחה שכתבו תוס' שמן הסתם מברר טענתו שבע"כ השוכר לא הי' מרוב הבקיאין כי אם הי' מבקיאין הי' אומר להדי' שלא מת מחמת מיא אבל יש שם מים, וכיון שלא אמר כן להדי' מוכח שהוא ממיעוט וחשב שיזכה ע"י מגו במקום עדים דהוכחה עדיף מרובא, וכיון שבאמת על פי דין תורה לא אמרינן מגו במקום עדים לכן מחויב לשלם וא"ש ובזה יש לומר בדרך פלפול וליישב קו' התוס' במס' בכורת דל"ו מה שכתבו דהגי' הוא רבה, ודוק היטב ואולם חלילה לפרש פי' אחר ממה שכתבו הראשונים זלה"ה:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה