שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל טז · פרט א
יבואר מקורו וגם שיש מגו במקום עדים ממש שמעידין להיפך רק שיש לו מגו שהי' טוען טענה שלא הי' מכחישם:
ויש מגו במקום אנן סהדי ואי עדים המעידים בב"ד עדיפי מאנן סהדי ונ"מ טובא בעלמא בעדים המכחישים לאנן סהדי אם נאמנים. ויבואר שיש ד' עניני אנן סהדי:
א) אנן סהדי שהענין הוא כמו המנהג:
ב) א"ס שהענין הוא כמו הטבע שהוטבע בעולם:
ג) א"ס שהענין הוא כאשר השכל אנושי מחייב:
ד) אנן סהדי שהענין הוא כמו שמורה על פי חוקת התורה:
א גרסינן במס' ב"ב דל"א ע"א זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' הוא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רבה מה לי לשקר איבעי א"ל מינך זבינתי' ואכלתי שני חזקה, א"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן וכתב רשב"ם דהלכה כאביי שהרי רבה מודה לו ועיין בתוס' ד"ה אמר ומתוס' שם משמע דלא הדר עיין במוהר"שא. ואולם ר' חסדא שם בדל"ג סובר להדי' דאמרינן מגו במקום עדים אך לפמ"ש בחידושי רמב"ן גם רב חסדא ורבה מודה דלא אמרינן מגו במקום עדים וקיי"ל דלא אמרינן מגו במקום עדים כדאי' בש"ע סימן קמ"ו סק"ד וכן פסקו כל הפוסקים ועיין בב"י ובי"ד סימן א' וטו"ז שם ס"ק כ"א וש"ך סע"ק ל"ט. וכן מצינו מגו במקום אנן סהדי דהיינו שאין לנו עדים שיעידו בפירוש בב"ד שכן הוא רק שגלוי ודבר הגלוי לכל הוי כאנן סהדי, עיין בש"ות תשב"ץ בחלק א' ענין ע"ו שהוכיח ממס' ב"מ ד"ג ע"א דאי' שם ביון דתפיס אנן סהדי מאי דתפס האי דידי' הוא שדבר הנראה לב"ד שכן הוא הוי כאנן סהדי וכאילו הי' עדים בדבר ודבר זה מפורש במס' ב"מ דפ"א ע"ב דאי' שם האי גברא דאוגיר לי' חמרא לחברי' וא"ל חזי לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל באורחא דנרש דליכא מיא אזיל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא כי אתי אמר אין באורחא דנהר פקוד אזיל ומיהו ליכא מיא אמר לי' רבא מה לי לשקר אי בעי אמר לי' אנא באורחא דנרש אזלי א"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן וכתב רש"י וז"ל במקום עדים דאנן סהדי שאין אותו הדרך בלא מים ע"ש וכן פי' בנמוקי יוסף וש"ך בח"מ סי' נ"ח ס"ק כ"ט בשם פוסקים מבואר לפי דבריהם לא הי' עדים מעידים בב"ד שהי' שם מים רק שהי' גלוי כן לכל ודבר הגלוי לכל הוי כאנן סהדי וכן קיי"ל להלכה ועיין בתוס' כתובת דט"ו ע"ב ד"ה האשה ובר"ן שם ובמס' קידושין דע"ג ע"ב בתוס' בד"ה בד"א. ובש"ך ח"מ בסימן פ"א ס"ק ח' וס"ק ס"ח וס"ק ע"ו ועיין בתוס' במס' בכורות דל"ו ע"א ד"ה אמר רבא ובמס' כתובות דכ"ו ע"ב ואולם הרמב"ם כתב שם בפרק ד' משכירות הלכה ג' וז"ל מעשה הי' שהשכיר חמור לחבירו ואמר לו לא תלך בדרך נהר פקוד ומים מצויין שם, אלא בדרך נרש שאין בה מים הלך בדרך נהר פקוד ומית החמור, ולא הי' שם עדים שמעידים באיזה דרך הלך אלא הוא עצמו אמר בנהר פקוד הלכתי ולא הי' שם מים ומחמת עצמו מת ואמרו חכמים הואיל ויש עדים שמים בנהר פקוד מצויין חייב לשלם שהרי שינה על דעת בעלים ואין אומרים מה לי לשקר במקום עדים, עכ"ל משמע שמפרש שהי' עדים מעידים בב"ד שמים מצויין בנהר פקוד ואף שאין יודעים אם באותו זמן הי' מים מ"מ מסתמא לא נפסק כהר גם באותו זמן כיון שאין דרך אותו נהר לפסוק מימיו, ויש להבין מי דחקו לפרש שהי' שם עדים כיון שמשמעות הלשון משמע שלא הי' עדים באו לב"ד ונראה ליישב ונקדים חקירת כוללת בעניני עדים אי אנן סהדי עדיף מעדים או עדים עדיפי כוחייהו מאנן סהדי או דשווים הם ונ"מ טובא לדינא בעלמא, אי עדים מכחישים לדבר שהוחזק לנו ע"י אנן סהדי וגם נ"מ טובא לדינא בהאי עובדא גופא לפי פירש"י שאנן סהדי שאין אותו דרך בלא מים כי מעולם לא נפסק נהרא אפילו כשהי' חום בעולם אם באו עכשיו עדים המסייעין לו שלא הי' מים באותו זמן בנהר פקוד או שמכחישים לגמרי שמעולם לא הי' מים אי אמרינן הני סהדי שקרא נינהו כיון שמעידים נגד דבר הגלוי לכל, ונראה לענ"ד בפשיטות בכה"ג אנן סהדי עדיפי מעדים וראי' לזה מהא דאי' במס' יבמות דפ"ח ע"א בהא דאי' במתני' האשה שהלך בעלה למדינת הים וניסת על פי עד אחד ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה ואמר רב ל"ש אלא שניסת עפ"י ע"א אבל ניסת עפ"י שני עדים לא תצא, מחכו עלה במערבא אתי גברא וקאי ואת אמרת לא תצא וכתבו בתוס' בד"ה אתא וא"ת כיון דאיכא תרי דאמרו מת אפילו אי איכא מאה דאמרו שזהו מה בכך דתרי כמאה דמי, וי"ל לגבי דבר הנראה וידוע לכל לא הי' אומר רב אבל בשני עדים לא תצא יע"ש ועיין במס' ב"ק דע"ד ע"ב בהא דמקשה הש"ס תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, אמר אביי בבא הרוג ברגליו יע"ש הרי בדבר הגלוי לכל לא אמרינן תרי כמאה (ועיין תוס' במס' כתובת דכ"ב ע"א ד"ה תרי ותרי, ובש"ך בש"ע ח"מ סמ"ו סע"ק ס"ו וש"ות נודע ביהודא מהדורא קמא חלק א"העז סימן ס'. ובספר בית מאיר בקונטרס אחרון די"ג ע"א וע"ע בש"ך סמ"ו סע"ק י"ג ובספר א"ות שם סע"ק ו' ובטור א"העז סימן נ"ב מה שהשיג על בעל העיטור ודוק וע"ע בש"ות ריב"ש סימן רפ"ז בתשובה ארוכה, ובס' פני יהושע בחידושיו לגיטין ד"ג ע"א ד"ה כיון שכ' בשמו דאפילו לענין עדות דתרי ותרי יש להאמין לאותן העדים דאית בהו סברא דדייקא טפי יע"ש וצ"ע לפמ"ש תוס' ב"ב דל"א ע"ב ד"ה וזו לענין מגו וה"ה לענין חזקה, ויש ליישב ועיין ח"מ סי' כ"ג ס"א ואין ענין לנידון זה כמ"ש סמ"ע סק"ז וש"ך סק"ט ועיין בספר כנ"הג בהגהותיו לטור ס"ק ל"ו ול"ז) ואנן קיי"ל במס' שבועות דל"ד ע"א ובח"מ סימן למ"ד סעיף ד' ובסי"צ סעיף ט"ו דעדות בידיעה שלא בראי' הוי כעידי ראי' בדיני ממונות כר' יוסי הגלילי שאמר והוא עד או ראה או ידע בעדות המקוימת בידיעה שלא בראי' וראי הכתוב מדבר וא"כ ידיעה ברורה וראי' שווין א"כ נראה לומר דבר שאנן סהדי שהענין הוא כן על פי ידיעה והוכחה ברורה עדיף מעדים כיון דאנן סהדי שכן הוא הוי כגלוי וידוע לכל עדיף מעדים ולא אמרינן בכה"ג תרי כמאה וא"כ הי' נראה לכאורה בנ"ד אם נימא שאנן סהדי וגלוי שהי' מים בדרך נהר פקוד ע"י ידיעה ברורה דהוי כעידי ראי' כאילו הי' נראה לכל דעידי ידיעה ועידי ראי' שווין בדיני ממונות אף אם יש עדים שלא הי' סם מים אינם נאמנים דלא אמרינן בכה"ג תרי כמאה כמו התם בבא הרוג ברגליו ובבא הבעל לביתו לא אמרינן תרי כמאה אף דהתם הוא ע"פי ראי' שאנו רואין אותו והכא דאנן סהדי הוא עפ"י, ידיעה ברורה מ"מ הוי ידיעה בראי' הגע בעצמך אם הי' מכחישים זא"ז שני כיתי עדים עידי ידיעה עם עידי ראי' הדין הוא כמו שמכחישים זא"ז שני כיתות ושתיהם עידי ידיעה או שמכחישים זא"ז שני כיתות עידי ראי' כיון שבדיני ממונות הוי עידי ידיעה כעידי ראי', ואנן סהדי הוי עידי ידיעה לכל העולם כיון שהענין מוכח לכל עדיף מעדים, והבן היטב ותשכח כדברי:
ב ועוד קאמינא לפמ"ש רמב"ם בפרק שביעי מהלכות יסודי התורה הלכה ז' בסופו וז"ל כמו שנצטוונו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים אע"פי שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן ע"ש וע"ע בפרק ח' שם הלכה ב' שכתב וז"ל כמו שנצטוונו לחתוך הדבר על פי שני עדים ואע"פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת או שקר ע"ש א"כ מבואר נאמנות העדים לא הוי דבר ברור שאומרים אמת רק מכח חזקת כשרות שיש לכל אדם חזקה עצמיי שלא נולד בעל עבירה ועכ"פ לא הוי רק בגדר חזקה ולולי שכן הוא חוקת התורה שכח עדים יהי' אלים כל כך עד שאפי' תרי הוי כמאה היכי דאיכא הכחשה היינו אומרין מצד סברא שדומה לחזקות דאמרינן חדא חזקה במקום תרתי לאו כלום הוא כדאי' במס' כתובת דע"ו ע"א ובכמה דוכתי רק שכן הי' חוקת התורה שחזקה הבאה מכח עדים יהי' בגדר דבר ברור מאד עד שיהי' תרי כמאה וא"כ נראה לומר כיון שהוא חידוש הדרן לכללא דאית לן בתלמודא דבר שהוא חידושו אין לך בו אלא חידושו ושפיר י"ל שחוקת התורה לא הי' רק בעדים נגד עדים כיון דישנו במציאות שהמרובים יכולים לשקר כמו המעוטים, אבל באנן סהדי שהוא דבר הגלוי לכל העולם כיון שאי אפשר במציאות לומר שכולם משקרים דבר שרואין בעיניהם בראי' או בידיעה ברורה דהוי כראי' על זה לא הי' חוקת התורה ונשאר הדבר על סברא חיצונה דבכה"ג לא הוי תרי כמאה ועדיף אנן סהדי מעדים, כסברת תוס' הנ"ל:
ג ואולם דע כי עניני אנן סהדי הנזכרים בש"ס ופוסקים והמעיין היטב יראה שמצינו בד' ענינים:
א) אנן סהדי שהענין כמו המנהג:
ב) אנן סהדי שהענין הוא כמו הטבע שהוטבע בעולם:
ג) אנן סהדי שהענין הוא כאשר השכל אנושי מחייב:
ד) אנן סהדי שהענין כן כמו שמורה הדבר על פי חוקת התורה, ונראה לענ"ד הא דמשמע מש"ס ופוסקים דעדים דמעידין לפנינו בב"ד עדיפי מאנן סהדי היינו דוקא באנן סהדי שאין אנו עדים בדבר מחמת חוקת התורה שכן הוא ע"פי חוקת התורה או דעת השכל והחוש והטבעי רק מצד מנהג העולם דלא הוי דבר ברור כ"כ דמנהג עשוי' להשתנות כמ"ש כיו"ב הרמב"ן במלחמות במס' קידושין ד"נ ע"ב ובר"ן שם בסוגי' דסבלונת והובא בב"ש בסמ"ה סק"ב רוב שבא מצד מנהג לא נקרא רוב כי מנהג עשוי להשתנות ומהאי טעמא אפשר לצדד ולומר בהאי דאי' במתני' בכתובת ד"ט ע"ב אם יש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים אם יש עדים המעידים ומכחישים ואומרים אעפ"י שיצאה בהינומא לא היתה בתולה לא דיינינן כדין תרי ותרי שיהי' לו דין ספק, ונ"מ אם תפסה אפי' בעדים מאתים זוז לא מבעי' למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומן התורה לא מהני החזקה. ואיתרע החזקה קמייתא שהי' לבעל דמהני תפיסה ואפילו למ"ד ת"ות ס"דר וחכמים החמירו שלא לסמוך על חזקה ובממין אוקי על דין תורה מ"מ מהני תפיסה לא מבעי' אם תפסה קודם שנולד הספק רק אפילו אם תפסה לאחר שנולד הספק מהני כיון שטוענת ברי כמ"ש הפוסקים בכללי תפיסה רק דאמרינן שהעדים המכחישים נאמנים יותר דמה שהעדים מעידין שיצאה בהינומא אין אומרים בבירור שהי' בתולה רק שכן הי' המנהג כמ"ש רש"י בד"ה אם, ומ"ש תוס' דהוי מגו במקום עדים היינו מגו במקום מנהג מדינה וכמ"ש ג"כ בספר הפלאה שם. ועיין בש"ך בסי' פ"ב בכללי מגו מה"ט נאמנים העדים שמעידים שיודעין בבירור שלא הי' בתולה כי אינם מכחישים לעדים רק למנהג וכיון שמנהג עשוי' להשתנות נאמנים לומר שנשתנה אז המנהג ואף שלא הי' בתולה היתה יוצאת כן ועיין מ"ש בש"ות מוהרי"ט בחלק א"העז סי' ק"ה ובא"ות בכללי מגו ס"ק צ"ב (וצ"ע בדין זה ולא כתבתי רק כנוש' ונותן כי יש לעיין בזה טובא ואין כאן מקומו) אבל באנן סהדי באופנים הנ"ל עדיפי מעדים, הגם דלא מצינו דעל ידי אנן סהדי הורגין, ועדים מהני אפילו בדיני נפשות, הטעם שכן הי' גזירות הכתוב בדיני נפשות בעינן דוקא עדים וכמו דמוכרחין אנו לומר כן לר' חסדא דסובר בב"ב דל"ג ע"ב לפי' רשב"ם דאמרינן מגו אפילו להכחיש עדים אף דעדים מהני בדיני נפשות ומגו ל"מ בדיני נפשות בע"כ סובר בדיני נפשות הוא גז"הכ ובדיני ממונות מוקמינן הדבר על סברא חיצונה וסברא חיצונה הוא דמגו הוי כהוכחה ברורה שבן הוא כיון דבידו לטעון טענה המעולה יותר ועדים אינם נאמנים רק מכח חזקת כשרות שאינם משקרין כמ"ש הרמב"ם ולפעמים משקרין והוכחה עדיף אפילו מרובא כמ"ש בכמה דוכתי שכן מוכח ממתני' המובא במס' יבמות דקט"ו ע"ב ומכ"ש דעדיף מחזקה, כמו כן י"ל באנן סהדי בדיני ממונות וכה"ג מוקמינן על סברא חיצונה דאנן סהדי עדיף מעדים ותו הלא דעת תוס' במס' שבועת דל"ב ע"א ד"ה דאי דכל אומדנא דאמרינן בדיני ממונות מהני אפילו בדיני נפשות יע"ש. וי"ל בדבר שברור מאד מהני אפילו לדיני נפשות ואף שמשמע דעת רמב"ם בעדות בידיעה שלא בראי' לא מהני בדיני נפשות, מ"מ בדיני ממונות כיון דמהני אנן סהדי י"ל דעדיף אפילו מעדים הגם דמלשון כה"ג בח"מ בכללי מגו סק"ך משמע דעדים עדיפי מאנן סהדי, יש לפרש כוונתו באופן אחד להמעיין בש"ך סי' פ"ב בכללי מגו ס"ק י"ב ועיין ש"ות מהר"י טראני ספר א' סימן ג' ותו אפי' בדיני נפשות מהני חזקה כשבנה כרוך אחריה כדאי' בקידושין ד"פ ע"א ובע"כ הטעם דהוי כאנן סהדי שכן הוא כמ"ש מוהרי"ק הובא בב"ש ס"יט סק"א דבדיני נפשות בעינן ראי' עם חזקה כגון שנוהג עמה כאיש ואשתו ובנה כרוך אחריה הרי דבר שאנו חוקרין מכח אומדן דעת התורה מהני אפי' בדיני נפשות ובע"כ רמב"ם שכתב עדות בידיעה שלא בראי' לא מהני בדיני נפשות לאו כללא זו בכל מקום דהיכי דדבר ברור מאד על ידי ראי' ברורה מהני וא"כ שפיר י"ל כדברינו הנ"ל דאנן סהדי עדיף מעדים:
ד וראי' לדברינו מהא דאי' בכתובת דט"ז ע"א אי כל הנשאת בתולה יש לה קול כי אתי עדים מאי הוי וכתב רש"י כיון שחזקה יש קול הרבה הי' יודעים ואף דהוא רק חזקה בעלמא מ"מ כיון דחכמים חקרו על פי עוצם שכלם שכן הוא הוי בגדר אנן סהדי ודבר ברור לנו ששקר העידו וכן מוכח במס' בכורות דכ"ח ע"א אבעי' להו מפני המשתנין וכולהו אשתני, או דלמא איכא דמשתני ואיכא דלא משתני למאי נפקא מיני' לאכחושי סהדי אי אמרת כולהו משתני שקרי נינהי ואי אמרת איכא דמשתני ואיכא דלא משתני מהימני הרי דמוכח מה שחקרו חכמים בשכלם הקדוש שכן הוא שכולהו משתני לא מהימני עדים להכחיש וכן ראיתי בש"ות חכם צבי סי' ע"ז בסופו שמביא ראי' אם באו עדים והעידו נגד המסור בידינו ממהלך הטבעי אמרינן סהדי שקרא נינהו והטבע קיים, כדאי' במס' ר"ה בד"ך נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה לא נולד קודם חצות בידוע שלא נראה סמוך לשקיעת החמה, אמר רב אשי נ"מ לאכחושי סהדי הרי היכי דהעידו עדים נגד המסור ביד חכמים ממהלך הטבעי אמרינן סהדי שקרי נינהו והטבע קיים אף דאפשר דהי' מעשה ניסים מ"מ אינם נאמנים בכה"ג היכי דע"פי הטבע והדעת מכרעת שהם משקרים, והתורה לא נתנה להם נאמנות רק אם אומרים דבר שאינו נגד החוש והטבע והשכל דליכא הוכחה שמשקרים, משא"כ בכה"ג שיש הוכחה שמשקרים, אף שיש להם חזקת כשרות מ"מ הוא רק בגדר חזקה ואנן סהדי שהענין בטבע או השכל או החוש עדיף דוק ותשכח כדברי:
ה ונלענ"ד להביא ראי' שכן הוא דעת רבינו הגדול רש"י זלה"ה דהנה אי' במס' חולין דצ"ח ע"ב בהא דאמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בששים כתב רש"י וז"ל היכי דבדקינהו ולא יהיב טעמא כו' ולקמן בדצ"ט נמי אמרינן יש בהן בנותן טעם בין שיש בהן כו' ולא יהיב טעמא בעינן נמי ששים לבטולי כדלקמן דאמרינן אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן להעלות במאה ואחד בין אין בהם להעלות במאה ואחד מותר דאמדינן אין בהם להעלות בק"א אלא בששים אלמא כי לא יהיב טעמא נמי בעינן ששים למר ומאה למר יע"ש, א"כ דעת רש"י אפילו אם טעם כהן ואמר שאין בו טעם תרומה מ"מ בעינן ששים ומזה הוכיחו הפוסקים דעת רש"י דבאיסור והיתר במין בשאינו מינו בעינן ששים וקפילא וראשונים ז"ל חולקים ע"ז וסוברים דבחדא סגי ועיין תוס' שם דצ"ח ע"א ד"ה כל ודצ"ט ע"א ד"ה אלא, ויש לחקור לשיטת רש"י לפי מה שכתב במס' גיטין ד"ב ע"ב בהא דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין ומקשה הש"ס אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא אתחזק איסורא פי' רש"י דלא אתחזק איסורא דחלב בהך חתיכה איסורא גופא, והוכיח מכאן הנמוקי יוסף וכן קיי"ל ביו"ד סימן קכ"ז סעיף ג' בהג"ה בחתיכה משני חתיכות נאמן העד לברר איזה חתיכה אסור ואיזה חתיכה מותר והטעם אף דאיקבע איסורא איקבע נמי התירא וא"כ ה"ה כשאיסור נפל בהיתר אף שאיקבע איסורא איקבע נמי התירא וקשה אמאי אינו נאמן הכהן אפילו בפחות מששים כשאמר שאין בו טעם תרומה כדין עד אחד שנאמן באיסורא באיקבע התירא ואיסורא, ודוחק לומר כי כן הי' החוקה כי מנלן לתלמודא לומר כן הא קרא דזרוע בשילה י"ל שאיירי שאינו טועם, ואולם לשיטת רמ"א לק"מ, כי ז"ל רמ"א שם בסי' קכ"ז כל היכי דאתחזק דבד באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינו מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירו אא"כ הי' בידו לתקנו כו' יע"ש וכן הסכים הש"ך בספר נקודת הכסף דחתיכת בשר שאינה מנוקרת כיון שדבק בו הוי כחתיכה אחת ומיקרי אתחזק איסורא, וה"ה כשאיסור נפל ומעורב בהיתר כיון שאין נפרד כל חתיכה בפני עצמו הוי איתחזק איסורא אמנם בט"ז ס"ק וי"ו שם השיג ע"ז ודוקא בטבל וכיוצא בו שהי' אסור בודאי כולו לאכול קודם התיקון ולא הי' שום היתר התיקון בכל הכרי הזה אמרינן כיון דאתחזק איסורא אין עד אחד נאמן להוציאו מחזקתו להתירא, אבל בשר שאינו מנוקר כלל הא לא אתחזק הבשר לאיסור כלל אלא משום גידים וחלב שיש בו ואסור מחמת ספק ודמי למ"ש אח"כ דאם הי' שני חתיכות אחד של היתר ואחד של איסור ע"א נאמן לומר של היתר וזהו פשוט דאפילו איסור והיתר מחוברים יחד שייך דין זה והיינו ממש דין כבשר שאינו מנוקר דאסור מכח ספק שמא יפגע באיסור מה שהוא מותר אחר התיקון הי' מותר גם קודם התיקון אלא שלא הי' מבורר ואין שייך לומר דאתחזק איסורא, בודאי בהאי חתיכה יע"ש הרי דסובר כיון דבשר לא נתחזק לאיסור מצד עצמו רק מכח תערובת איסור שבו נאמן עד אחד לומר זה הוא ההיתר ואין בו איסור כיון שאיסור לא הי' ודאי וא"כ ה"ה כיון שאנו מסופקים אם נתן איסור בהיתר טעם לא נוכל לומר שנעשה כולו איסור, דהא כמו שאיקבע איסור איקבע נמי התירא וכיון שהיתר לא נאסר שיהי' נהפך לאיסור רק כשקיבל טעם דהוי כולו איסור דטעם כעיקר דאורייתא, אבל כשיש ספק אי אפשר להוציא מחזקה קמייתא חזקת היתר דק בדבר ברור ואף שאי אפשר להוציא גם החזקת איסור כי אם בדבר ברור מ"מ הוי כחתיכה משני חתיכות דאף שמחובר ביחד הוי כשני חתיכות דנאמן עד אחד כיון שאין ההיתר נעשה איסור, ואולם על זה יש שתי תשובות חדא דהתם אינו סותר לחזקת איסור רק מברר איזה חתיכה אסורה ואיזה חתיכה מותרת, משא"כ הכא כשאומר שאין בו טעם איסור סותר לחזקת איסור ותו י"ל דהכא הוי אתחזק איסורא ולא איקבע התירא דחכמינו זלה"ה חקרו ע"פי עוצם בינתם ועומק שכלם הקדוש או ע"פי טבעי המאכלים דדרך איסור ליתן טעם ברור בהיתר עד ששים ולמעלה מס' סובר רש"י דהוא ספק ולית לי סברת תוס' שם דצ"ח ע"א בד"ה לחומרא דזמנין דפוסק בפחות מששים, ולכן אין העד נאמן נגד חזקה, כיון שחכמים חקרו מכח שכלם שכן הוא הוי בגדר אכן סהדי, ולכאורה זה מוכרח דרש"י סובר דלמטה משמים איכא חזקה שיש טעם האיסור בכל התערובת דאם הי' ספק ואינו נאמן מצד שסותר לחזקת איסור כנ"ל הא לרש"י גם כשיש ס' בעינן טעימה ובע"כ סובר דהוא רק ספק דאם הי' ודאי איסור אמאי נאמן הרי היכי דיש ספק אם יש בו טעם נאמן עד אחד אף שסותר לחזקת איסור שמתיר לאכול איסור המעורב ודוחק לומר בששים נוטה להתיר יותר מלאיסור כי בכה"ג הוא בגדר ספק הרגיל א"ו כמ"ש בלמטה ג"כ איכא חזקת איסור מחמת ודאי שבודאי נותן טעם שכך הוא חוקת התורה לכן אינו נאמן, ובששים כיון שיש ספק ואיקבע התירא ואיסורא נאמן העד אף שסותר לאחת הן אם סותר האיסור או אם סותר להיתר כיון שיש לו צד המסייע ולא דמי לאתחזק איסורא שליכא היתר כלל כיון שכל חתיכה אסורה ואם תאמר לפי מה שהוכחתי בכללי עד אחד אפילו לדעת ש"ות ריב"ש בסימן קפ"ב שהשיג על תשב"ץ חלק א' סימן ע"ה דסובר דעד אחד נאמן בממון במילתא דעבידא לאגלוי רק דאינו נאמן כדאי' בש"ע חושן משפט סוף סימן למ"ד וכמ"ש בספר כנסת הגדולה שם כוונתו, מ"מ כתבו גדולי אחרונים זלה"ה היכי דהוא ודאי עבידא לאגלויי וקל בידינו לברורי עד אחד נאמן מדאורייתא אפילו נגד חזקה דמתיירא לשקר וכדמוכח במס' גיטין די"ט ע"א בשטרי פרסאי ובחושן משפט סימן מ"ט וא"כ ה"ה הא בקל בידינו לברורי ולשאול פי כהנים אם יש בו טעם, והם יהי' נאמנים כי עדים נאמנים בכל מקום וא"כ ליהמן אפילו עד אחד כשאומר שאין בו טעם דמתיירא לשקר דז"א דחזקה בא דהוי כאנן סהדי שנותן טעם עדיף מחזקה דמילתא דע"לאג לא משקר דהא ישנו במציאות בני אדם שמשקרים אפי' בעבידא לאגלוי, אבל דבר שחכמים חקרו בעוצם בינתם שיש בו טעם הוי כאנן סהדי, ותו י"ל דהא דאמרינן במילתא דע"לאג לא משקרי היינו היכי שיתברר לכל העולם ששקר הגיד אשר לא יוכל למצוא טענה ואמתלא לדבר שהעיד משא"כ הכא לפמ"ש קמאי זלה"ה לכן בעינן קפילא שיודע להבחין הטעם א"כ בעינן לזה הבחנה רבה אפי' אם, יכחישהו לא יהי' נתפס לשקרן כי יאמרו שלבו אנסו שחשב שאין בו טעם ויש לי ע"ז ראיות רבות כאשר יבואר בעז"הי בכללי עגונות אמנם קשה על גוף הברייתא אמאי איתא דבעינן דוקא ששים, ואם אין בו ששים אסור הא הוי מצי למיתני תקנתא דהא אפשר ע"פי שני כהנים דהא עדים נאמנים בכל מקים אטו מיירי הברייתא במקום שאין שם כהנים המבחינים הטעם ודוחק לומר דזהו פשיטא הא כמה פעמים קמ"ל במתני' ובברייתא הדין בשני עדים אע"כ לשיטת רש"י אפילו אם יאמרו שני כהנים הבקיאים בטעימה שאין בו טעם בפחות מששים אינם נאמנים, ואמרינן הני סהדי שקרא נינהו כיון דהוא נגד דברי חכמים מה שחקרו ע"פי חוקת התורה בעוצם בינתם או ע"פי טבעי מאכלים שנותן טעם בפחות מששים אינם נאמנים וכעין שכ' ח"צ שם בשם תשובת רשב"א בענין טריפה אינה חי' שנגד חקירת חכמים אינם נאמנים העדים והחולקים על רש"י סוברים, דפסיק הטעם בפחות מס' לכן נאמן אפי' ע"א אבל בעלמא י"ל דמודו לשיטת רש"י וכמש"ל דאנן סהדי באופנים הנ"ל עדיף מעדים ואין להקשות לפי דברינו הא קיי"ל עדים נאמנים נגד חזקת ממון לפי מה דאי' בש"ס דב"מ ד"ג ובתוס' ד"ב הוי בגזל אנן סהדי מה שמוחזק, דז"א דבע"כ לאו כל אנן סהדי שווין וחזקת ממון אינה חזקה המכרעת שכן הוא אבל דבר שחכמינו ז"ל חקרו מכח שכלם או מכח טבעי אלים טובא וי"ל דעדיף מעדים כן נלענ"ד:
ה ולפ"ז נבוא ליישב שיטת רמב"ם בפ"ה שפי' במס' ב"מ דפ"א שהי' עדים מעידין שהי' שם מים ולא פי' כרש"י הנ"ל ובהנ"ל א"ש דהנה ראשונים ז"ל הקשו והובא בס' שיטה מקובצת שם מ"ט דרבה דכח מגו יהי' עדיף מעדים ואולם י"ל לפי מאי דאי' במס' קידושין דס"ד ע"ב מוקי אביי מחלוקת ר' ור' נתן ר' סובר מה לי לשקר כעדים דמי ואתי עדים ועקרי חזקה ור' נתן סובר מה לי לשקר כחזקה דמי, ואף דרבא מעיקרא מוקי בגווני אחרינא י"ל במסקנא כששמע דברי אביי קיבל ממנו וגם לפמ"ש תוס' הגי' הוא רבה וכתב שם הר"ן דקיי"ל הלכה כר' מחבירו, ואע"ג ברפ"ק דב"ב ד"ה אבעי' לן אי אמרינן מגו אפילו במקום חזקה התם הוא דמגו שהי' יכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מגו כולי האי אבל הכא מגו דבידו הוא וא"כ י"ל רבה ואביי תרווייהו סוברים דהלכה כר' רק נחלקו בזה רבה סובר הן מגו דאי בעי טעין, והן מגו דבידו על להבא הוי כעדים ואף דעדים מפורש בקרא ומגו לא מפורש מ"מ מוכח להמעיין במס' כתובת דכ"ב ע"א דמה דאתי' מסברא הוי מדאורייתא וסובר גם מגו דאי בעי טעין הוא מצד סברא והוא מן התורה וכמ"ש ר"אש בשבועת דמ"ו וכמה פוסקים ואלים כח המגו כעדים והוי כתרי לגבי תרי וכיון שהשוכר הוא מוחזק בממון א"א להוציא ממנו מספיקא לכן סובר דנאמן דאזיל באורחא דנהר פקוד וליכא מיא אבל אביי סובר דוקא מגו דאי בעי עביד אלים כחו כמו עדים אבל מגו דאי בעי טעין לא מהני נגד עדים וא"כ י"ל מהאי טעמא מוכרח רמב"ם ז"ל לוקמי העובדא שהי' עדים ולא הי' ידוע לכל שיש שם מים דסובר דאם הי' בגווני שיש אנן סהדי שיש שם מים שהי' גלוי לכל תיקשי על רבה אמאי מהימן השוכר במגו דאף דמגו אלים כחו כעדים הא אנן סהדי עדיפי מעדים, ואפי' אם הי' עדים שלא הי' שם מים אמרינן הני סהדי שקרי נינהו כי בדבר הגלוי לכל לא אמרינן תרי כמאה אע"כ שאיירי בענין שלא הי' גלוי לכל רק שהיו עדים שיש שם מים וכיון דמגו הוי ג"כ כעדים סובר רבה דיש לו דין תרי לגבי תרי שמוקמינן הממון בחזקת השוכר ואביי סובר אפילו לר' דהלכה כוותי' מודה דמגו דאי בעי טעין הוי רק כחזקה ועדיפי עדים מחזקה וא"ש:
ו אמנם לדינא אין לסמוך על ראייתו מרמב"ם כי נודע דרכו של רבינו ז"ל למשוך אחר לשון הש"ס ואולי פירושו אנן סהדי וי"ל אנן סהדי כהאי שיש שם מים לא אלים כל כך כשאר אנן סהדי כי אף דאנן סהדי שמעולם הי' שם מים מ"מ ליכא אנן סהדי שבאותו זמן שהלך שם הי' מים הא ישנו במציאות בנהרות של עיתים רחוקים נפסק מימיו ובפרט בעת שיש חמימות בעולם, ואולי מזמן אשר נעלם מאתנו הידיעה נפסק מימיו ואין זה שינוי טבע כהני דלעיל וא"כ י"ל אם עדים ממש מכחישים ואומרים שלא הי' שם מים בעת שהלך נאמנים יותר וצ"ע וגם מה שכתבתי לעיל הוא רק כנושא ונותן בדבר הלכה להתלמד וצ"ע:
ודע לפי שיטת רשב"ם במס' ב"ב שם דר' חסדא סובר דאמרינן מגו במקום עדים קשה ממתני' דפאה פרק ח' משנה ג' דאיתא שם נאמנים על החיטים ואין נאמנים על הקמח ופת וכתב רבינו שמשון וז"ל נאמנים על החיטין לומר חיטין הללו מעשר עני שניתן לי אבל אין נאמנים לומר קמח ופת זה מעשר עני דניתן לו קמח ופת ואין להאמינ' במגו דאי בעי אמר חיטין ניתן לי ועשיתיו פת קמח דמשמע בירושלמי כי הוא נאמן דמאחר שאין דרך לחלקן כלל קמח ופת הוי כמו מגו במקום עדים עכ"ל, א"כ מוכח דלא אמרינן מגו במקום עדים וא"ל דסובר ר' חסדא דשאני הכא דהוי אנן סהדי ואנן סהדי עדיף מעדים דאנן סהדי שאין חולקין קמח ופת ומגו במקום אנן סהדי מודה דלא אמרינן כנ"ל דז"א דהתם לא הוי אנן סהדי רק מצד המנהג כי כן המנהג שאין חולקים קמח ופת ואנן סהדי שהוא מצד מנהג בודאי קלישא מעדים דמנהג עשוי' להשתנות כמש"ל בשם רמב"ן ואפ"ה לא אמרינן מגו, מכ"ש מגו במקום עדים ממש ועיין בש"ך בסימן פ"ג בכללי מגו ס"ק ג', ויש ליישב: