שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל טו · פרט ד
יבואר בספק פרעון קודם הלואה לשיטת הש"ך שפוסק שחייב לשלם והיינו משום שמלוה טוען ברי שלא הי' פרעון היאך הדין אם גם המלוה מסופק:
ט הנה המעיין בלשון הש"ך שם יראה מבואר בספק פרעון קודם הלואה עיקר טעם דחייב לשלם משום דמלוה טוען ברי הא אם טוען שמא פטור מלשלם ואולם ראיתי בספר קצות החושן סימן ע"ה ס"ק ה' שיצא לדון בדבר חדש דאפילו אם המלוה ג"כ מסופק לשלם וכתב הטעם דזה הוי טענת יש לי בידך כנגדו דקיי"ל זה גובה וזה גובה ואינו טענה אלא במגו דפרעתי כמבואר בסימן כ"ד וכיון דלוה טוען שמא וליכא מגו צריך לשלם והמלוה שאומר על הפקדון איני יודע כמה שוה הוי לי' א"י אם נתחייבתי וא"כ המלוה דהוי לי' א"י אם נתחייבתי פטור אבל הלוה דהוא בחובו א"י אם החזרתי כיון דהמלוה טוען ברי שלא נפרע החוב חייב לשלם וזה ברור עכ"ד, ותמהני על הרב הגאון זלה"ה איך חשב לרבן של ישראל כטועה בדבר פשוט כזה ולענ"ד וג' הש"ך הנה מקור הדין הוא בב"ק דמ"ו ע"ב אמר ר' נחמן אין נזקקין אלא לתובע תחילה פירש"י כגון ראובן שתבע משמעון מנה שהלוהו ושמעון משיבו תפסת משלי החזר לי מה שתפסת או משכון הי' בידך ונפחת מדמיו שנשתמשת בו בתחילה נזקקין לטענת ראובן ואח"כ לטענות שמעון לדון על דבר התפיסה ומשכון וכ' תוס' בד"ה שאין דמיירי שיש לראובן שטר על המנה דאל"ה נאמן שמעון אפי' יש עדים לראובן דמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים יע"ש והיינו שנאמן במגו דפרעתי וזהו דעת הטו' בסי' ק"ד והביאו רמ"א שם וביאר בסמ"ע סק"ג דדוקא היכי שתבעו בשטר שאין יכול לטעון פרעתי אינו נאמן לטעון יש לי בידך כנגדו אבל אי נאמן לטעון פרעתי נאמן לטעון יש לי בידך כנגדו במגו דפרעתי, ועיקר הטעם כיון שחיובו של תובע ברור דהא אין יכול לטעון פרעתי שאין יכול להכחישו וטענתו היא טענת מסופקת שתובע מכחישו גובין מתחילה חיוב הברור אפילו לדברי הנתבע וא"כ מיני' לאו דוקא משום טעמא דמגו ואפילו היכי דלית ללוה מגו רק שאין חיובו של תובע ברור אזי נזקקין גם לטענת הלוה ולא אמרינן זה גובה וזה גובה ולא דמי להא דאי' בכתובת דף ק"י ע"א שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה ר' נחמן אמר זה גובה וזה גובה רב ששת אמר הפוכי מטרתא למה לי דכ"ע עדיות ועדיות זבורית וזבורית ודאי הפוכי מטרתא כי פליגי דאית לי' לחד בינונית ולחד זיבורית ר"נ סבר זה גובה וזה גובה וכן קיי"ל בש"ע סי' פ"ה ס"ד דהתם כיון דטענת שניהם ברור אמרינן זה גובה וזה גובה כיון שיש נפקותא והיכי דליכא נ"מ על קרקע שאינם רוצים רק מעות כל אחד עומד בשלו משא"כ הכא לענין דין שהוא נ"מ על כל התביעה אנו דנין בבת אחת דלפי דברי הלוה לא חל החיוב כלל ולא שייך זה גובה וזה גובה רק היכי שכל אחד יש לו חיוב ברור ע"י שטר ואיכא נפקותא בענין קרקע או שיש לאחד חיוב ברור ולשני אין לו חיוב ברור דנין מתחילה להראשון ואח"כ להשני משא"כ היכי דאין טענת שניהם ברור נזקקין בבת אחת גם לטענת הלוה וא"כ ממילא הדין אמת דאם המלוה טוען ג"כ ספק אם הפקדון הי' טוה מאה על ידי טענה זו שטוען המלוה משווי החיוב מהלואה ספק שיוכל לגבות חוב הלואה מדמי פקדון כיון דאין הסכסוך רק בדמים לא אמרינן זה גובה וזה גובה, דדוקא היכי דמלוה טוען ברי שלא הי' שוה רק חמשים וברור שמגיע לו חוב מנה הוי החיוב ברור כמ"ש הש"ך מטעם ברי ושמא אבל אם טוען המלוה ג"כ שמא דלמא הי' שוה מאה אזי גם לפי דבריו אם הי' שוה מאה נכנס דמי הלואה בדמי פקדון א"כ המלוה בעצמו מודה שיש לפי דבריו ספק בחיוב הלואה, ושאני התם בשטר שמלוה לפי דבריו מגיע לו חוב ברור דהא אינו מודה כלל לטענת הלוה ומכחישו ואומר לו שאין לו בידו כנגדו גם הלוה מוכרח להודות על השטר א"כ הוי חיוב של מלוה ברור וחיוב של לוה אינו ברור דהא המלוה מכחישו, אבל הכא גם חיוב שמגיע למלוה לפי דבריו שהוא ספק אם הי' שוה ק' ואם הי' שוה לא הי' חל חיוב הלואה מעולם, הוי כאילו לא הי' לו חיוב ברור דדנין גם על טענת הלוה, וזהו ברור מאד בעיני דוק ותשכח ושפתי כהן ישמרו דעת וגו':