אור ברסלב
שערי תורה חלק א כלל ט › פרט ב

שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב

כלל ט · פרט ב

פרט א

יבואר בהאי דינא דברי ושמא אי מהני תפיסה אפי' בפני עדים וכן בכל מקום דחייב לשלם בבא לצאת ידי שמים:

ה נתתי אל לבי לעיין בהאי כללא היכי דמחייב לשלם לצאת ידי שמים אי מהני תפיסה, וראיתי מהוא מחלוקת בין אבות העולם, והמעיין היטב במס' ב"מ בש"ס וברש"י ובס' אסיפת זקנים שם ובאחרונים זלה"ה מצינו כמה שיטות בזו:

א) שיטת קצת הראשונים ז"ל וכן לחד לישנא דרש"י אפילו היכי דאמרינן קים לי' בדרבה מיני' לא מהני תפיסה ומכ"ש בעלמא היכי דחייב לשלם רק לצאת ידי שמים דלא מהני תפיסה בעדים:

ב) שיטת רש"י לחד פירושא וכן הוא דעת הגהות ר"אש שם בשם אור זרוע ובהגהות אשר"י במס' ב"ק בפרק שור שנגח דל"ט דבכל מקום דאמרינן קים לי' בדרבה מיני' חייב לשלם לצאת ידי שמים ומהני תפיסה אפי' בעדים כמבואר להמעיין:

ג) ואולם בהבנת דברי רבינו הגדול רש"י זלה"ה נחלקו הפוסקים דעת והרש"ל ביש"ש הובא בש"ך ח"מ סימן כ"ח ס"ק ב' דכל מקום דאמרינן חייב בדיני שמים אם תפוס מפקינן מיני' ואפי' לרשרן דוקא בקים לי' בדרבה מיני' דחייב הוא לשלם רק דלא קטלינן בתרי קטלא ועבדינן החומרא הסברא נותנת שאם תפס לא מפקינן מיני' דהא מ"מ חייב הוא, אבל היכי שגרמא בנזקין היא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצאת ידי שמים פשיטא דאי תפס מפקינן מיני', וכן בש"ות הריב"ש בסימן שצ"ב כתב בשם רמב"ן דה"ה בברי ושמא דחייב לשלם לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה והובא דבריו בקיצר בש"כ סימן ע"ה ס"ק כ"ו וסי' ע"ו ס"ק י"ב להלכה מוסכמת בלי חולק:

ד) ואולם רבו החולקי' כי מוהר"ם מינץ סימן ק"י הובא בכנ"הג בסי' כ"ח בהגהות ב"י דמי שחייב בדיני שמים אם תפס שכנגדו מהני תפיסה וכפי הנראה הבין כן בכוונת רש"י ולית לי' חילוק הנ"ל וכן נראה דעת ראב"ד הובא בטור יורה דעה סימן קס"א ורא"ה בס' החינוך סימן שמ"ג הובא במשנה למלך בפרק כ"א ממלוה הלכה א' דסוברים דמהני תפיסה אפילו בעדים, ומשמע להדי' אפי' היכי שאין החיוב לשלם לצאת ידי שמים רק מדרבנן וכמו באבק ריבית מהני תפיסה ה) בש"ות שבות יעקב חלק א' סימן קמ"ו וכן הסכים עמו הא"ות בסימן כ"ח היכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים מן התורה מהני תפיסה והיכי דחייב דק מדרבנן לא מהני תפיסה ו) בפירש רש"י הנ"ל בענין קים לי' בדרבא מיני' דעת מהרש"ל ז"ל דוקא היכי דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזמן הזה אבל היכי דעבדינן החומרא לא מהני תפיסה ואולם האורים ותומים שם בס"ק ד' אפי' היכי דעבדינן החומרא כגון בזמן הבית ובהתראה אפ"ה סובר רש"י דמהני תפיסה וכדמשמע בב"מ דצ"א יע"ש, ולכאורה מסתברין דברי התומים כיון דעיקר הטעם דאין לב"ד לעשות שתיהם ועבדינן החומרא וכיון דהוא תפוס ועומד אין הב"ד עושין כלל ועושה מעצמו מה שתפס בממון וראי' לזה מהא דאי' במס' ב"ק דט"ו ע"ב השתא דאמר' פלגא נזקא קנסא האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולא משונה הוא ולא גבינן בבבל כו' ואי תפס לא מפקינן מיני' וכתבו בתוס' ד"ה ואי, אומר ר"ת דוקא אם תפס המזיק עצמו כו' אבל במידי אחרינא לא דאי בכל דבר שתפס לא מפקינן, יבוא לידי תקלה היום או למחר יתפוס כל אשר לו ולא נמצא ממנו דאין אנו דנין דיני קנסות וזה יפסיד יותר ממה שהזיק יע"ש וכתב על זה הר"אש וז"ל ולא יכולתי לעמוד על דבריו דאם לקח מותר מכדי נזקיו יכולין ב"ד לדון כדי שיחזיר לו המותר ולא מיקרי דיני קנסות בבבל שהרי כבר נפקע מנזקו בתקנת חכמים שאמרו לא מפקינן מיני' ואין אנו דנין אלא להחזיר המותר הלכך נראה בכל מקום דתפס לא מפקינן מיני' אם תפס יותר מכדי נזקו שמין לו ב"ד דמי נזקו ומוציאין מידו המותר יע"ש וכ"כ בטור ש"ע ח"מ סימן א' ובסמ"ע ס"ק י"ח מבואר להדי' דסובר הר"אש היכי דתפס אין ב"ד דנין על התפיסה שהוא בעצמו עשה לו דין מעצמו וה"ה בקים לי' בדרבה מיני' עיקר ההקפד הוא שגלי התורה שב"ד לא יעשה לו שתיהם וכשתפס אין הב"ד פוסקין לו חיוב ממון כן יש לומר בכוונת רש"י ז"ל, ואולם קשה לחלוק על רבינו מוהרש"ל ז"ל ועיין בש"ות חוות יאיר סימן מ"ד וראיתי בספר טורי אבן באבני שוהם במס' חגיגה דף מ' ע"ד שהשיג על רש"י ז"ל משני ראיות, ומה שהביא ראי' מסנהדרין דע"ב גם בס' אורים ותומים כתב כן ומיושב להמעיין בתוס' שם ומה שהביא ראי' מסנהדרין דפ"ז ג"כ לק"מ וכוונתי בזה לדברי בעל קצות החושן בסימן ת"י ס"ק ד' יע"ש ודברי רש"י ברורין וע"ע מ"ש בספר בית מאיר בסימן קע"ז בסופו שתמה על הש"ך שהעתיק להלכה האי דינא דרמב"ן וריב"ש הנ"ל דבברי ושמא ל"מ תפיסה כי מפוסקים הנ"ל לא מוכח לענין פסק הלכה אליבא דידן יע"ש:

ו) ולענ"ד יש להביא ראי' מכמה פוסקים הראשונים ז"ל כרמב"ן ריב"ש דלא מהני תפיסה דהנה אי' במס' ב"ב דל"א ע"ב ההוא דאמר לחברי' מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלני' זבנתיו ואכלתי שני חזקה א"ל פלניא גזלנא היא אמר לי' והא אית לי סהדי דאנא אמלכי בך ואמרת לי זיל זבין אמר לי' השני נח לי והראשון קשה הימנו אמר רבא דינא קאמר לי' ועיין ברשב"ם שאין חזקתו חזקה אף שיש לו עידי חזקה איני מועיל דהוי חזקה שאין עמה טענה, וכן קיי"ל להלכה כמ"ש רמב"ם בפרק ט"ז מהלכות טוען ונטען הלכה ב' ובש"ע ח"מ סימן קמ"ו סעיף י"ז, ומשמע מסוגי' זו שנתן לו עצה על שאלתו אם השדה בטוח מהוא של המוכר ואמר לו שהוא של המוכר ואפ"ה יכול לומר השני נח לי כו' וכן נראה שהבין הסמ"ע שם ס"ק ל"ט שכתב מ"מ נראה דלאו שפיר עביד שנתן לו עצה לטובתו ומכשילו ומציל עצמו בממון של חבירו ועל כזה קראו חז"ל האי דכתב לפני עור לא תתן מכשול יע"ש ואם העצה הי' רק אם השדה טובה שמינה או רזה לא עשה איסור מה ששתק ולא אמר לו שאינה של מוכר אף שמנע טוב מבעלי' מ"מ אינו בכלל משגה עור בדרך ולפ"ע לא תתן מכשול כיון שלא עשה מעשה רק בשב ואל תעשה שמנע הטוב מרעהו הגם שיש לדחות מ"מ המעיין יראה כמ"ש ואולם ראיתי בש"ות מוהר"י מטראני סימן י"ח בחלק ח"מ כתב דעצה הי' אם השדה טובה שמינה אם רזה ובאורים ותומים שם סימן קמ"ו ס"ק י"ט הסכים עמו דאם העצה הי' השדה הוא של המוכר בטוח והוא אמר לו שהוא של מוכר ולקחה על פי דיבורו נראה דהוי כמראה דינר לחנוני ואמר לו עלה דידך קא סמכינא דחייב לשלם מטעם דינא דגרמי עכ"ד ומטותא מיני' דמר רב האי גאון זלה"ה במכ"ת הרמה לא הי' מעיין אז מ"ש המרדכי במס' ב"ק בפרק הגוזל סימן קי"ו שכתב וז"ל והא דמחייב ר' מאיר במראה דינר לשולחני דוקא דאי אפשר לאשתמוטי ועל כרחך יש לו ליקח ע"פי שולחני אבל מראה מקח לתגר או לקרובו כו' וכן האי דפרק חזקת והא אית לי סהדי דאמליכית בך ואמרת לי זיל זבין וא"ל השני נח לי פי' אע"פי שקרקע גזולה והכשילו בעצתו מ"מ פטור כולהו משום דאית לי' לאשתמוטי ולא לסמוך על דבריו עכ"ל הרי להדי' דלא כהבנתו ואף שהבין המרדכי ז"ל שנתן לו עצה שאינה הוגנת שהבטיח לו שהוא של המוכר מ"מ לא הוי בכלל גרמי ול"ד כלל למראה דינר לשולחני ונמצא רע, וכן משמע מלשון הסוגי' שהיה העצה אם השדה בטוח ואף לפי דברי התומים שלא נחית לחילוקו של המרדכי היינו באמר לי' חזי דעלך קא סמכינא והא לא משמע כלל שאמר לו כן כי לא נזכר כן בש"ס ולכן לא הוי בכלל גרמי אמנם ברור שעכ"פ הוי בכלל גרמא בנזקין וחייב לצאת ידי שמים לשלם כמו בכל גרמא וא"כ אי נימא היכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים מועיל תפיסה קשה על רבא הא שהותפס ועומד בקרקע ולא דמי למ"ש הפוסקים בספיקא דדינא וכיו"ב בכל ספיקות לא מהני תפיסה בקרקע משום דקרקע בחזקת בעלים ראשונים עומדת ויסודם מדברי ר' נחמן במס' ב"מ דק"ב ע"ב ועיין במס' ב"ב דל"ב ע"ב ובש"ך בספר תקפו כהן סימן מ"ו היינו לענין ספק משא"כ לענין חיוב לצאת ידי שמים דבאמת חל עליו חיוב ממון לשלם לצאת ידי שמים רק שלא נמסר לב"ד שיעשו מעשה בידים לכוף להוציא ממון וא"כ הכא שזה מוחזק בקרקע וצריכין הב"ד לעשו' מעשה ולהוציאו וליתן הקרקע למערער נימא להיפך כיון שיש עליו חיוב בידי שמים וב"ד מחויבין להפריש לאדם מאיסור היאך יעשו מעשה להוציא מיד זה ולהכשילו בדבר עבירה באיסור שמחויב לשלם לצאת ידי שמים, ובשגם שיש קצת לצדד כמ"ש הש"ך בסי' ק"נ סק"ג כשאכל שלשה שנים יצאה מחזקת מרא קמא ומהני תפיסה אפי' בקרקע יע"ש ואפילו אי נימא לחלק לנידון דהתם כמבואר להמעיין היטב מ"מ סברא הנ"ל נכונה דלענין חיוב לצאת ידי שמים בתפוס שוה קרקע למטלטלים כיון שמערער צריך פסק ב"ד כנ"ל אע"כ כשיטת מוהרש"ל דה דהיכי דמחייב לשלם לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה בעל כרחו שכן הדין שמחויב מדעתו לשלם לצאת ידי שמים, אבל אם לא רצה ותפס לא מהני התפיסה, אמנם מלשון רמב"ם בפרק ט"ז מטוען הלכה ג' מורה כמו שהבין מוהרי"ט שכתב וז"ל בא שמעון למלוך בלוי וא"ל הריני קונה שדה פלוני מראובן ובעצתך אקנה אותה א"ל לוי לך וקנה אותה טובה היא יש ללוי לערער עליה ולא איבד זכותו יע"ש ובכה"ג לא הוי אפילו גרמא כשלא עמה מעשה וכמו בגרמי שחייב בדיני אדם בעינן שיעשה מעשה ואף הדיבור הוי כמעשה לענין זה כמ"ש הש"ך בסימן ל"ח ס"ק א' כמו בדן את הדין ומראה דינר לשולחני ואמר לי' שהוא טוב שלא הי' רק דיבור אבל אם לא עשה מעשה כלל אפילו דיבור ועל ידי שתיקתו בא לחבירו הפסד בכה"ג בודאי פטיר בגרמי בדיני אדם וה"ה בגרמא לענין חייב לשלם לצאת ידי שמים לז מצינו בש"ס ופוסקים רק כשעושה מעשה או דיבור אבל בישב ולא עשה מעשה או דיבור רק שממילא בא לחבירו היזק ע"י שמנע טוב ממנו לא הוי בכלל גרמא וכמו הכא כי מה שאמר לו טובה לא גרם לו הזיק בדיבורו לענין זה רק מה ששתק ולא אמר לו שמוכר הוא גזלן וזה הוי מניעת טובה דלא עשה מעשה ודיבור להיטב עמו יש לומר דפטור מלשלם אף לצאת ידי שמים דחיוב בדיני שמים דגרמאי הוא כמו חיוב בדיני אדם בגרמי לכן לא מהני תפיסה בכה"ג ונסתר ראי' הנ"ל אבל לשיטת המרדכי הנ"ל כפי שהבין הפירוש שהי' דיבור ועצה הי' שבטוח הוא ואינו גזלן מוכח דסובר דהיכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה מיהו אכתי י"ל הא דחייב לשלם לצאת ידי שמים בגרמא היינו אם כוונתו הי' לגרום היזק לחבירו, אבל אם כוונתו הי' לטובתו ולא כיון להזיק לחבירו אפשר דפטור וכיו"ב דעת כמה פוסקים בחושן משפט סימן ס"ו ס"ק ג' בש"ך ס"ק פ"א לענין גרמי בחייב בדיני אדם אף שיש כל כללי גרמי שבריא הזיקא והיזק נעשה מיד מ"מ אם להנאת עצמו כיון פטור מלשלם בדיני אדם, וה"ה דיש לומר כן לענין גרמא בדיני שמים והכא להנאת עצמו כיון והגם שהש"ך בס"ק פ"ב שם הוכיח מפוסקים אפילו אם לא כיון להזיק רק להנאת עצמו כיון חייב בגרמי בדיני אדם וי"ל ה"ה בגרמא בדיני שמים מ"מ יש לומר פוסקים הללו פי' הסוגי' כרמב"ם ומוהרי"ט הנ"ל ומרדכי סובר כחולקים וא"כ לא מוכח כלל מסיגי' זו וצ"ע בזה דוק ותשכח:

ו אמנם נראה להוכיח מסוגי' אחרת כריב"ש דל"מ תפיסה דאית' במס' ב"ק דל"ה ע"א במתני' שור שהי' רודף אחר שור אחר והוזק זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המוציא מחבירו עליו הראי' ואמר רב חייא בר אבא זאת אומרת חולקין חביריו על סומכס דאמר ממון המוטל בספק חולקין, ואמר לי' ר' אבא אמר סומכס אפי' בברי וברי אמר לי' חין ומתני' מיירי בברי וברי ואולם רב פפא ואינך אמוראים סברו דמתני' מיירי בניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא, והנה במתני' לא מבורר אם הי' עידי רדיפה ולכאורה נראה למאן דסובר פלגא נזקא קנסא כיון דפשטות דמתני' משמע דאיירי בתם דומי דאינך בבא ובשגם לשיטת מוהרש"ל המובא בש"ך סימן ת' ס"ק א' שכתב במועד שרדף חייב לשלם כשניזק טוען ברי ומזיק שמא בע"כ מיירי רק בתם ממילא מיירי שיש עידי רדיפה דאל"כ קשה קושי' מוהרש"א בב"ק דמ"ו ע"א ובפני יהושע שם בסוגין מאי קמ"ל המע"ה כיון דמוחזק בממון הא בלא"ה פטור מטעם מודה בקנס וכפירה לא גרע מהודאה דהא יש לו מגו שהודה אע"כ דמיירי שיש עידי רדיפה וכסברות מוהרש"א שם כיון דאיכא סהדי שרדף אחריו והוא מודה לית לן למיתלי אלא בשור ולא בסלע יע"ש וגם מסתמא מיירי דומי' דאינך בבי דבע"כ מיירי שיש עדים כמ"ש הר"אש שם, אבל למ"ד פלגא נזקא ממונא שפיר י"ל דכולהו בבי מיירי בלא עדים מיהו לרב חייא בר אבא מוכח דבע"כ מיירי שיש עידי רדיפה דאל"כ קשה מאי קמ"ל מתני' פשיטה כיון שהוא מוחזק בממון וטוען ברי שהוא בסלע ויש לו מגו שהי' מכחיש הרדיפה דלא הי' שום ריעותא בודאי סומכס מודה המע"ה שהוא פשוט בכל הש"ס דע"כ לא פליג סומכס על חכמים רק כשנולד ספק לב"ד בלא טענותיהם כמ"ש תוס' שם דומי' דשור שנגח את הפרה ואינו ידוע מנגיחת הולד ועדים הי' בנגיחת הפרה אבל אם הספק נולד רק מפי הצדדים בודאי אפי' לסומכס נאמן המוחזק כיון שטוען המזיק ברי ויש לו מגו כמ"ש תוס' שם ע"ב ד"ה זאת אע"כ מיירי שיש עידי רדיפה כיון דידוע ע"י עדותם שנולד ספק לב"ד בלא טענותיהם בשגם למאן דאמר פלגא נזקא ממונא סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימא וקמ"ל מתני' לאפוקי מסומכס אבל לרב פפא דאיירי מתני' בניזק אומר ברי ומזיק שמא שפיר י"ל לר' פפא דסובר שם בדט"ו ע"א פלגא נזקא ממונא מיירי מתני' אף שלא הי' עידי רדיפה וקמ"ל מתני' לאפוקי מסומכס דסד"א כיון שהורע כח דמוחזק כיון שטוען שמא וזהו פשוט להמעיין שם אמנם נראה אפי' לרב פפא אף שלא מוכרח מ"מ בע"כ מיירי מתני' אפי' כשיש עידי רדיפה כי סתמא קתני משמע שמיירי בכל גווני ותו הלשון שור שהי' רודף משמע שהי' ידוע מרדיפה, ותו כיון דלר' חייא בר אבא בע"כ מיירי שיש עידי רדיפה הו"ל לתלמודא, לומר דלרב פפא איירי מתני' שלא הי' עידי רדיפה אע"כ כיון דתני סתם משמע דמיירי בכל גווני אף שיש עידי רדיפה אמרינן המע"ה ומ"ש בש"ך ח"מ סימן פ"ח סע"ק ט"ז לא זכיתי להבין יע"ש והנה במס' ב"ב דצ"ג ע"א פליגי חכמים ור' אחא בגמל האוחר בין הגמלים או בשור שהי' רועה ונמצא שור הרוג בצידו סובר ר' אחא דמוציאין ממון מן המוחזק על ידי אומדנא דמוכח ולרבנן ל"מ להוציא ממון דאלים חזקת ממון והובא מחלוקתם בתוס' ב"ק דל"ו ע"א ד"ה ראוי ובמוהרש"א רש"א דמ"ו ע"א ואנן קיי"ל כחכמים, ובע"כ מתני' הנ"ל דאמרינן המע"ה אתיא רק כחכמים דלר' אחא קשה כיון דמיירי שיש עידי רדיפה ומיירי אפילו במועד כמ"ש בש"ך בסימן ת' ס"ק א' איכא הוכחה על ידי רדיפה שהוא נגח ותו אפי' בתם למ"ד פלגא נזקא ממונא דסתם שוורי' לאו בחזקת שימור קיימי איכא הוכחה כיון דעל הסלע ליכא עדים שנתחכך בסלע ועל רדיפת השור איכא עדים והוי כהוכחה, וכמ"ש בנמוקי יוסף שם וז"ל לא כי מצינו לשון כהאי והוי טענת שמא כו' הלכך מצי למימר דניזק טעון ברי ומזיק שמא ואפ"ה תנן המע"ה ושמעינן מתני' תרתי חדא דאפי' היכי שיש רגלים לדבר דהאי שור מזקי' מדקא חזי' דקא רדף בתרי' לא אמרינן איהו אזקי' אפילו ניזק ברי ומזיק שמא אלא אמרינן המע"ה ואידך גרמא בנזקין פטור דהא הכא דמודה נתבע דבסלע לקה מחמת האיך דהוי קא רדף בתרי' ואשתכח דאיהו קא גרים לי' למילקא בסלע ואפ"ה פטור וכ"כ רא"ה ז"ל עכ"ל אע"כ מתני' אתי' כחכמים וכבר כתבתי אפי' לרב פפא מיירי מתני' בכל גווני אף שהיה עידי רדיפה רק לא השגיחו ההיזק שהי' אח"כ בשעה שנעלמו מהם אי הי' ע"י שור, והמעיין היטב בלשון נ"י יראה מבואר דסובר אף שמזיק אומר שע"י רדיפת השור לקה בסלע לא אמרינן דלא הוי רדיפה הוכחה שהוזק ע"י השור דלמא ע"י רדיפה הוזק בסלע כיון שהוזק ע"י רדיפה רק דמ"מ הוי רגלים לדבר דיותר מסתבר שהוזק ע"י השור שרודף כיון שבכיון רדף ועומד ליגח משנימא שהוזק והוכה בסלע וקמ"ל מתני' דרגלים לדבר ל"מ להוציא ממון וכרבנן דר' אחא וז"ב בכוונתו:

ז והנה אי' בכתובת דפ"ו אמר אמימר האי מאן דאיכא עליו כתובת אשה ובעל חוב ולית לי' רק חד ארעא לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהיבנן יותר מה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא וכתב בר"ן שם וז"ל ואם תאמר כיון שמן הדין דיחלוקו היאך גוזלין את האשה ונותנין לבעל חוב י"ל דבלוה ולוה אם קדם האחד וגבה מה שגבה גבה דבעל חוב מאוחר דוקא אמרו שלא גבה אבל בשווים מה שגבה גבה הלכך כיון שאילו קדם ובא בעל חוב לב"ד והגבוהו ראשון מה שגבה גבה מן הדין אנו מגבין לבעל חוב תחילה משום טעמא דיותר מה שהאיש רוצה לישא ולאחר גביתו זכה בהן מן הדין עכ"ל ועיין בהר"אש שם נשמע מדבריו כלל חדש היכי דבדיעבד מהני תפיסה אפילו סברא כל דהוא מועיל אשר ב"ד יזדקקו להוציא לכתחילה מן המוחזק וכיון דבדיעבד מועיל תפיסתו א"כ לא אלים כל כך חזקתו ונגד לכתחילה מהני סברא כל דהו כדי שב"ד יעשו מעשה לכתחילה ולא הוי עול כיון שאח"כ זוכה בו מן הדין וא"ל שאני התם שאין האשה מוחזק דעדיין אין הקרקע תחת ידה משא"כ היכי שאנו דנין להוציא מן המוחזק לא אמרינן סברא הנ"ל דז"א חדא לפמ"ש רמב"ן הובא בש"ך בס' תקפו כהן אף דלא קיי"ל כב"ש דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי מ"מ בעל השטר הוא מוחזק ע"י שעבוד הכתוב בו וא"כ השדה הי' בחזקת שניהם ותו כיון דעיקר טעמא דר"ן הוא כיון שאין להשני זכות גמור בדיעבד מהני הסברא כל דהו שיהי' הב"ד נותנין לכתחילה מסתבר דהאי טעמה שייך גם היכי שאנו דנין בסכסוך הנוגע למוחזק ויש להמוציא זכות בדבר שאם הי' הולך ותפס אפי' בעדים יועיל תפיסתו רק שאין לב"ד לעשות מעשה לכתחילה ראוי לומר היכי שיש למוציא ראי' לדבריו אפי' סברא כל דהו שיועיל הראי' וסברא כל דהו שיזדקקו הב"ד להוציא ממון מחזקתו ולא הוי עול כיון דחזקת ממון של המוחזק לא אלים דהא אם תפס מועיל תפיסתו, וא"כ דן מיני' מכ"ש באם שיש להמוציא הוכחה המסייע לדבריו אף דקיי"ל דל"מ להוציא ממון משום דאלים חזקת ממון מ"מ בכה"ג כיון שבלא"ה מהני תפיסתו מהני הוכחה דבכל מקים החזקת ממון אלים של"מ תפיסת התובע, ולפ"ז תיקשי לשיטת הרא"ה ונמוקי יוסף הנ"ל שהמזיק מודה פה שהי' גרמא בנזקין ובגרמא קיי"ל דחייב לשלם לצאת ידי שמים ואף די"ל דים לחלק בין גרמא דהוא עושה בעצמו הגורם לגרמא הבאה ע"י בהמתו דפטור מלשלם אפי' לצאת ידי שמים וכיו"ב כתב רמ"א בח"מ סימן שפ"ו סעיף א' אפי' לר' מאיר דדאין דינא דגרמי וחייב בדיני אדם מ"מ גרמי הבא ע"י בהמתו פטור מלשלם בדיני אדם מ"מ הא כתב הש"ך שם ס"ק ה' בשם רמב"ן דגרמי שוה בבהמה כמו באדם מסתבר ה"ה גרמא דבהמתו חייב לשלם לצאת ידי שמים כמו בגרמא דאדם ובשגם לרב פפא דסובר פלגא ניזקא ממונא וסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימא אפי' בתם ומכ"ש במועד בודאי חייב לשלם לצאת ידי שמים בגרמא הבא ע"י בהמתו כמו בגרמא הבא ע"י עצמו כיון שלא שמר ותו בלא"ה כיון שניזק טוען ברי ומזיק שמא חייב המזיק לשלם לצאת ידי שמים כדאי' בב"ק דקי"ח וא"כ תיקשי לרב פפא דסובר פ"נ ממונא דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימא וכיון דמתני' סתמא קתני משמע דמיירי בכל גווני אף שהי' עידי רדיפה כנ"ל ואמאי אי' המע"ה הא לר"פ שאינם בחזקת שימור ע"י עידי רדיפה איכא הוכחה אפי' בתם כשרודף שהוא נגח ומכ"ש אי מתני' מיירי נמי במועד כמ"ש ש"כ סימן ת' סק"א וכמ"ש בנמוקי יוסף שיותר מסתבר שהוזק ע"י רדיפת משהוזק ע"י סלע ואף דקיי"ל כרבנן דאומדנא דמוכח לא מהני להוציא ממון היינו היכי דחזקת ממון אלים כל כך דלולי אומדנא דמוכח לא הי' מהני תפיסת הניזק משא"כ הכא אף לפי דברי המזיק בסלע לקה עכ"פ הי' גרמא בנזקין ולפוסקים הנ"ל לצאת ידי שמים מהני תפיסה ותו כיון דטוען ברי ומזיק שמא חייב ג"כ לשלם לציד"ש, ואם הלך הניזק ותפס מועיל תפיסתו א"כ יש לו זכות בשור זה בדיעבד ועיקר חזקת ממון של המזיק הוא רק על לכתחילה וראוי שמועיל הוכחה שיש לניזק דשורו נגחו כיון שיש עידי רדיפה דהוי עכ"פ כסברא כל דהו ולאחר גבייתו זכה מן הדין והא לר' אחא מהני האומדנא דמוכח להוציא ממון מחזקתו אף בדבר שאין לתובע שום זכות בממון אם לא הי' כדבריו עכ"פ ראוי לומר לחכמים שאומדנא דמוכח יועיל להוציא ממון בדבר דיש לניזק זכות בממון המזיק אף לפי דברי המזיק כיון דהוי גם לפי דבריו גרמא ואם תפס מועיל תפיסתו בע"כ הדין מכרעת כדברי הניזק ונגד לכתחילה ראוי שיועיל האומדנא דמוכח כעין סברא כל דהוא שכ' הר"ן הנ"ל שמה שמהני לגבות לכתחילה ומכ"ש אומדנא דמוכח דבודאי עדיף מסברא כל דהו אע"כ לצאת ידי שמים ל"מ תפיסה כמ"ש רמב"ן ורש"ל ולכן לא מהני הוכחה לרבנן כיון שאף בדיעבד לא מהני תפיסה אלים חזקת ממון וא"ש:

ח ועוד יש להביא ראי' מהא דאי' במס' ב"ב דל"ו ע"א הכי עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא אתי מרא דחושלא תפסינהו וקא טעין טובא אמר אבוהו דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן דמגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי וביארו בנמוקי יוסף ור"ן במס' שבועת דמ"ו שמיירי שמרא דעיזא א"י וקשה למה לי טעמא דמגו הא אף דברי ושמא לאו עדיף מ"מ מחייב לשלם לצאת ידי שמים ואי מהני תפיסה הא הכא הוא תפוס ועומד בעיזים דמהני תפיסה בפני עדים לשיטת פוסקים הנ"ל אע"כ כרמב"ן ורש"ל. מיהו שוב ראיתי דיש לדחות די"ל כמ"ש אאמ"ו הגאון המפורסם נר"י יאיר בש"ות שמן רקח חלק ראשון סימן מ"ה בשם אלוף נעורי כבוד גיסי הרב הגאון המפורשים מו"הרר ירמי' זצ"ל דיש לומר הא דחייב לצאת ידי שמים דוקא היכי דהוי לי' למידע אבל היכי דלא ה"ל למידע פטור אפי' לצאת ידי שמים דבנידון דמחייב ר' הונא ור' יהודא בדיני אדם לשיטת תוס' מחייב ר' נחמן ור' יוחנן בדיני שמים והכא לא הוי לי' למידע וא"כ לא מוכרח ועמ"ש בכלל הקדום פרט ד':

ט ומצאתי ראיתי שבע"כ הרמב"ן ז"ל סובר בגרמא בנזקין אף שמחויב לשלם לצאת ידי שמים ל"מ תפיסה דכתב בדפ"ח ע"ב הבאתי לשונו בפרט הקדום שפי' מה דאי' בב"ק דנ"ו ארבעה דברים העושה אותן פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים הכוונה שצריך לצאת ידי שמים אם לרעה נתכוין כו' אם לטובה כו' יע"ש וכיון שתלי' בכוונתו אם הי' לרעה או לטובה והוא דבר המסור אל לבו ואם לא כיון לרעה פטור אפי' בדיני שמים היאך יוכל שכנגדו לתפוס מספק כיון שטוען ברי שלא כיון לרעה והא קיי"ל כל תפיסה מספק לא מהני והכא הוי ספק אם כיון לרעה ובע"כ הכוונה בש"ס שהדבר מסור ללבו אבל א"י לתפוס מיהו אכתי י"ל דמודה בברי ושמא דחייב בדיני שמים שמים דמהני תפיסה ואין למדין זה מזה ועיין לקמן בכלל י"ג פרט ד' הוכחתי בדרך פלפול דר' נחמן סובר לצאת ידי שמים מועיל תפיסה:

ודע לענין הלכה כתב במחנה למלך בפרק כ"א ממלוה ולוה כיון שמספקא לן אי מי שמחויב בדיני שמים מהני תפיסה יוכל התופס לומר קים לי כמאן דאמר. אי תפיס לא מפקינן מיני' ועדיין צריך אני להתיישב בזה עכ"ל ועיין בכ"הג בח"מ סימן כ"ח סע"ק כ"ה ובכלל קים לי' סע"ק ל"ד ולכאורה נראה לפמ"ש בש"ות מוהר"י מטראני ספר א' סימן קנ"א היכי שיש מחלוקת בתפיסה עצמה אין יכול לומר קים לי וראייתו מהא דאי' בכתובת דפ"ד ע"ב גבי קריבתי' דר' יוחנן תפסה תורא משל יתמי ואמר לה ר' יוחנן שפיר תפסה ואח"כ אמר ר' יוחנן מה אעשה שכנגדי חולק עלי וקשה מה בכך כיון דאיכא מחלוקת יכולה לטעון קים לי א"ו כיון דמחלוקת בתפיסה עצמה אי יכול לתפוס א"י לומר קים לי יע"ש, וא"כ ה"ה כיון דהוא מחלוקת בתפיסה עצמה אי היכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים מהני תפיסה א"י לומר קים לי כמ"ד דמהני, ואולם הש"ך בתקפו כהן סימן ק"א וק"ב וכ"ג השיג על מוהרי"ט דגם בכה"ג יכול לומר קים לי וראיות מהרי"ט יש לדחות לפי מה דמוכח להמעיין בכנ"הג בכלל קים לי דבעד יורשים ונפרע שלא בפניו טוענין הב"ד קים לי אבל היכי דבעל דבר הוא בב"ד אין טוענין עבורו קים לי ומשמע שם אפי' בעם הארץ והתם לא טענה היא קים לי מיהו דין זה לא מוכרח כ"כ ויש להאריך בהאי כללא טובא ואין כחן מקומו:

תוכן העניינים

שערי תורה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה