שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ט
יבואר בהא דקיי"ל בברי ושמא דלאו עדיף ופטור בדיני אדם ומחויב לשלם לצאת ידי שמים אם מהני תפיסה בעדים ובו ג פרטים:
פרט א
יבואר מקורו וגם ביאור כוונת הש"ס דא"י פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים:
א גרסינן במס' ב"ק דקי"ח ע"א אמר ר' יוחנן האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע חייב בבא לצאת ידי שמים והעתיקו הרי"ף ור"אש וטוש"ע ח"מ סימן ע"ה ס"ט, ואולם רמב"ם בפרק א' מטוען הלכה ח' השמיט דין הלז ובהמ"מ שם וב"י הניחו בקו' ועמ"ש בשלטי גבורים במס' שבועות ד"מ ע"ב סוף ס"ק א' ובס' גידולי תרומה בשער ל"ט חלק א' אות ב', ויש לברר הפי' שמחויב בדיני שמים כי מצינו כעין זה בכמה דוכתי והתם נחלקו הפוסקים בכוונת דברי הש"ס אי גם נ"ד דמי להתם ואברר המקומות דמצינו שחייב לצאת ידי שמים:
א) במס' ב"ק דנ"ו ע"א חשב הרבה דברים שפטור מלשלם בדיני אדם וחייב בדיני שמים וחד מנהון היודע עדות לחבירו ואינו מעיד:
ב) במס' ב"מ דל"ז ע"א:
ג) במס' ב"מ דצ"א ע"א ברש"י ד"ה רבא ותוס' ד"ה בבא לצאת ידי שמים:
ודע במידי עיוני בפוסקים במה שאמר ר' יהושע הכובש עדותו ואינו מעיד שחייב בדיני שמים מצאתי שלשה שיטות:
א שיטת הרב המאירי זלה"ה הובא בס' אסיפת זקנים במס' ב"ק דנ"ו ע"א שהוא פסול לעדות עד שישלם וז"ל כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בדיני שמים פירושו שהוא חייב בהשבון הא לענין איסור אף שהוא פטור בו מדיני שמים איסור מיהו קעביד אלא שלענין השבה נאמרה ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישוב והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזילה חלה עליו עד שישוב עכ"ל ולכאורה קשה האיך אפשר בכובש עדותו יהי' פסול לעדות דהנה בב"י בסי' כ"ח כתב וז"ל ויש לדקדק בדבריו אם זה כובש עדותו היאך הי' אפשר לדונו בדיני אדם, ויש לומר כגון שאחר שאמר בב"ד שאין יודע לו עדות ששוב אינו חוזר ומגיד חזר ואמר יודע אני ושוב אינו נאמן על העדות דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וא לו הי' מתחייב ממון הי' נאמן על עצמו כשאמר יודע הייתי העדות וכבשתיו עכ"ל וא"כ היאך אפשר לפסלו לעדות כשאומר אח"כ יודע אני הא אי' בסנהדרין ד"ט וכן קיי"ל בטוש"ע חושן משפט סימן ל"ד סעיף כ"ה דאין אדם נפסל לעדות על פי עצמו שחין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן לומר שידע העדות וכבש ולכאורה י"ל דהרב המאירי לית לי' תירץ ב"י הנ"ל רק כעין תירץ הר"ן במס' שבועת בדמ"ה בהא דאי' במתני' שכנגדו חשוד על השב עה אחד שבועת העדות כו' ה"ז נשבע ונוטל, כתב בר"ן שם וז"ל הקשה רשב"א ז"ל שבועת העדות מאן מוכח דעבר עלה במזיד אפילו איכא עדים דקרובים ללוה או למלוה דמיתרו בי' דלמא אשתלי ולאו מזיד הוא ואי במודה שהזיד דידע ולא העיד אין אדם נאמן לשווי נפשה רשיעא והעלה בצ"ע ולדידי לא קשה דכל שהוא עדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו השכחה לא אמרינן דלמא אשתלי עכ"ל ועיין בח"מ ס סימן צ"ב סמ"ע סק"ב וש"ך ס"ק א' וא"כ שפיר משכחת שהי' עדים קרובים ללוה או למלוה שהי' בזמן שנעשה עדות בפני הני שנים והוא בזמן קרוב דלא שייך שכחה ולכן חייבין בדיני שמים ונפסלו לעדות עד שישובו אבל הוא קצת דחוק לומר שאיירי הרב המאירי דוקא בזמן קרוב מאד ויותר נראה לומר מ"ש פסול לעדות לאו דוקא שפסול בדיעבד רק כמ"ש בש"ע ח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ה אף שאין אדם נפסל ע"פי עצמו מ"מ אין עושין אותו עד לכתחילה:
**(הג"ה דע דלא נתברר זמן המוגבל לזמן קרוב שיש לחוש לשכחה מצינו בש"ס דב"ק דקי"ג ע"א אבל לא אתי ביומא לא אימא אישתלו ולפי הנראה הוא ספק כמו דמשמע לשון רמב"ם בפכ"ה מסנהדרין הלכה יו"ד ובע"כ הגי' שם אימור עיין בטו"ז ז יו"ד סימן ש"ה ס"ק ב' ובס' שב שמעתתא שחיבר אאמ"ו הגאון נר"י בשער י"א סק"ז והטעם משום חזקת כשרות מסתמא ציית לב"ד לכן לא מנדין אותו ותלינן לשכחה אפי' בזמן קרוב מאוד, וא"כ י"ל ה"ה לענין עדים מוקימנן אותם על חזקת כשרות ותלינן לשכחה אפי' בזמן קרוב מאד, מיהו יש לדחות שאני התם דהוי מילתא דלא רמי' עלי' ובפרט לפמ"ש רמב"ם ששליח ב"ד אמרי להאשה לא נתנה על לבה לקיים דיבורו משא"כ בעדים מן הסתם נותנים אל לבם לזכור מה שראו בפיהם ובשגם לשיטת תוס' במס' כריתות די"ג בעינן שמיחד אותן לעדים ועיין ברמב"ם בפ"ה מעדות ובש"ע ח"מ סימן ל"ה סעיף א' ועיין בסנהדרין דל"ה ע"א ובכתובת ל"ג ע"א וע"ע בתבואת שור סימן א' סעיף ט"ו כיו"ב לענין דידי' ובסק"כ ובס"ק כ"ב שם וע"ע בש"ות עבודת הגרשוני סימן ב':)**
שיטה ב בס' כנסת הגדולה בחושן משפט סימן כ"ח בהגהותיו לטור ס"ק כ"ב כתב וז"ל כל מי שהוא חייב בדיני שמים אין כופין אותו לשלם כדי לצאת ידי שמים אמנם צריך להודיעו דרך תוכחה ומוסר ועצה טובה בינו לבינו שיצא ידי חובתו אם יקבל מוטב ובאם יאמר הדיין איך שרוצה להכריז עליו בבית הכנסת ע"י ש"ץ בלשון הזה שמעוני רבותי האי גברא פלוני חייב בדיני שמים מחמת שגרם הפסד לפלוני לכן צריך שיסור מעליו חיוב זה ועונשו מדיני שמים וירצה לפלוני מחמת שגרם לו היזק כ"כ בשם תשובת מוהר"ם מינץ סימן ק' ועוד כתב שם מי שחייב בדיני שמים ולא פרעו מותר לקרותו רשע א"כ סובר מוהר"ם מינץ דמותר לכפותו בדברים:
שיטה ג מוהרש"ל בס' יש"ש הובא בש"ך סכ"ח ס"ק ב' כתב שאין לכפותו בדברים אפי' בלי כפיה ממש ולא הביא כלל שיטת הפוסקים הנ"ל, ולאחר העיון מצאתי דעת ראב"ן שנראה מתוכו כשיטת רש"ל דאי' שם בדף פ"ח ע"ב וז"ל ויודע עדות לחבירו ואינו מעיד לא מצי אמר מי יימר דכי אמינא ומסהידנא דמודה דלמא אשתבעי בשקרא ולהכי אפילו בדיני שמים לא ליחייב קמ"ל דחייב בדיני שמים אם אין כוונתו לכך וצריך לצאת ידי שמים אם לרעה נתכוין ולצאת את חבירו, כי יודע הקב"ה כוונתו לרעה או לטובה וכן בכל מקום שאמרו חייב בדיני שמים אם באו לב"ד צריכן להודיע אין אנו כופין אותך אבל צריך אתה לצאת ידי שמים כי דינו מסור לך כדי שיתן אל לבו וירצה את חבירו להוציא ידי שמים עכ"ל ומוכח דעתו כמ"ש רש"ל דאין כופין בדברים לקרותו רשע וכיו"ב כי אולי כוונתו לא הי' לדעה ולא עשה איסור כלל ובודאי גם מוהרש"ל מודה שב"ד מחויבין לומר הדין שמחויב לצאת ידי שמים כדי שידע הדין רק דסובר שאין לכפותו בדברים ולקרותו רשע ולהכריז עליו, ותמהני על מוהרש"ל וש"ך שלא הביאו דברי ראב"ן הלז לסייע:
ב ולכאורה יש לומר מוהרש"ל ומוהר"ם מינץ אזלו לשיטתייהו לפי מה שיבואר לקמן בפרט ב' דעת מוהרש"ל דהיכי דמחויב לשלם רק לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה וכיון שאין עליו שום זכות כלל לכן אין לדוחקו בדברים כיון דעכ"פ עושה שלא מדעתו רק ע"י הכרח וכמו בתפס כיון שהוא שלא מדעתו ובע"כ מפקינן מיני' ה"ה דאין לדוחקו בדברים ומכ"ש בקריאת שם רשע או לפסלו לעדות, אבל מוהר"ם מינץ אזיל לשיטתו שכתב כנ"הג ג בס"ק כ"ו בשמו דלצאת ידי שמים מהני תפיסה אף שהוא שלא מדעתו א"כ יש עליו זכות לכן ראוי לכפותו בדברים אף שבעל כרחך מוכרח לקיים לא גרע מתפיס וגוף תשובת מוהר"ם מינץ אינו תחת ידי לעיין בו רק מה שנראה מס' כנ"הג:
שיטה ד ועוד עלה בדעתי שמחלוקת מוהר"ם מינץ ומוהרש"ל תלי' במחלוקת קמאי ובתראי הובא בשו"ע ח"מ סימן י"ב סעיף ב' בהגהות רמ"א שכתב וז"ל ואין ב"ד יכולין לכוף לכנוס לפנים משורת הדין אע"פי שנראה להם שהוא מן הראוי ויש חולקין עכ"ל ועיין בב"ח וכיון שכתב רמ"א דעה קמייתא בסתם ודעה שני' בשם י"א משמע דסובר בדעה קמייתא כמ"ש בתשובת רמ"ע הובא בחלקת מחוקק בסימן א' ס"ק א' בשיטת המחבר וה"ה בשיטת רמ"א ועיין בש"ך יו"ד סימן רמ"ב בהנהגות א"וה ונראה דבר שמחויב לשלם לצאת ידי שמים כיון שאין החיוב מן הדין הוי כמו לפנים משורת הדין כיון שאינו מן דין ב"ד, ומשמע לשיטת רמ"א שסובר שאין לכוף ה"ה ונראה לי מ"ש הש"ך בסימן כ"ח סק"ב וז"ל ועיין ב"ח סימן י"א ס"ד עכ"ל טעות הדפוס הוא וצ"ל סימן י"ב סעיף ז' דשם כתב הב"ח דהלכה דכופין וא"כ רמז לן הש"ך ברמיזותיו דברינו הלז:
אמנם המעיין במקור הדין אפשר לחלק דמקורו כובע בבית יוסף סימן י"ג שכתב וז"ל כתב רבינו ירוחם בשם הר"אש אין כופין על לפנים משורת הדין ופשוט הוא בעיני ותמהני על מ"ש המרדכי בפ"ב דמציעא דכייפינן למיעבד לפנים משורת הדין מהנך עובדי דמייתי ראי' מיני לא נזכר בהם כפי' עכ"ל ועיינתי במרדכי וראיתי כי מקורו על הא דאי' במס' ב"מ דכ"ד ע"ב ר' יהודא הוי שקיל ואזיל בתרא דמר שמואל בשוקא דבי דיומא א"ל מצוין כאן ארנקי מהו א"ל הרי הוא שלו בא ישראל ונתן בהם סימן מהו א"ל חייב להחזיר תרתי א"ל לפנים משורת הדין וכתב על זה המרדכי וז"ל ואשכחא נמי בפרק הגוזל בתרא חייב בבא לצאת ידי שמים וכיון דחזינן דהוי כייפי להני כדאי' בפרק האומנין גם אנן כייפינן למיעבד לפנים משורת הדין אם היכולת בידו לעשות דתני ר' יוסף והודעת להם את הדרך וגו' וכן פסק ראב"ן ואבי עזרי דכייפינן להו לעשות לפנים משורת הדין עכ"ל ובאגודה כתב קצת בשינוי לשון וז"ל בא ישראל ונתן סימנים מהו א"ל חייב להחזיר לפנים משורת הדין וכן אנו נוהגי' להחזיר וכן פסק ראב"י וראב"ן דכייפינן להחזיר היכי דהמוצא עשיר עכ"ל ועיין בב"ח בסימן י"ג וע"ע בהגהות מיימונ' בפרק י"א מאבדה ס"ק ג' ומה שהביאו ראי' מב"מ דפ"ג ע"א היינו עובדא דרבה בב"ח תברו לי' הני שקולאי חביתא דחמרא שקיל לגלימייהו אתי א"ל רב הב להו גלימייהו א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים ולולי דברי רבינו ב"י י"ל דלא פליגי הפוסקים לפמ"ש תוס' במס' כתובת ד"ע ע"א ד"ה יוציא א שיש ב' מיני כפיה או כופין בדברים או בע"כ ע"י שוטים וכמו כן בדיני ממונות דנחתינן לנכסים והיינו ע"י מעשה וא"כ יש לישב קו' ב"י מה שהקשה על המרדכי דלא נזכר בש"ס כפיה די"ל כוונת המרדכי ז"ל הוא רק כפיה בדברים אבל לירד לנכסי כמו בחיוב ממון שמגיע על פי דין שב"ד כופין ע"י מעשה שכופין עד שתצא נפשו לשלם החוב כדאי' בכתובת דפ"ו ע"א או שיורדין לנכסים בזה לא כייפינן על לפנים משורת הדין וראייתי מפרק האומנין הוא כך כיון דפסק לו רב לשלם הוי כפיה בדברים כיון שאמר לו שכך הדין ולכן פסק דמותר לכפותו בדברים וא"כ י"ל דלא נחלקו שמ"ש בשם רבינו ירוחם שאין לכוף לפנים משורת הדין היינו ע"י מעשה אבל בדברים בעלמא מודה דכופין שוב מצאתי בתומים סימן י"ב סע"ק ד' שכתב כן והנאני שכוונתי לדעת הגדול והביא ג"כ מ"ש תוס' בכתובת ד"נ ע"ח ד"ה עשיתינהו שמבואר סמך וראי' לחילוק הלז ולכאורה פירוש הלז מוכרח בכוונת המרדכי ונראה שהמרדכי בעצמו מישב במתק לשונו הקדוש קו' ב"י הנ"ל כי לא נזכר בפי' לכן כתב וז"ל מצא כאן כו' חייב להחזיר וא"ל לפנים משורת הדין ואשכחנא בפרק הגוזל בתרא חייב בבא לצאת ידי שמים כו' יע"ש א"כ מדמה הך חייב להחזיר הנזכר בבבא מציעא שם להך חייב דנזכר בב"ק דקי"ח לענין לצאת ידי שמים ואי יסבור המרדכי מ"ש כופין על לפנים משורת הדין היינו ע"י מעשה שיורדין לנכסיו אם כן בע"כ הבין שגם מה דאי' בב"ק חייב לצאת ידי שמים היינו על מעשה שיורדין לנכסיו וזהו בודאי אינו דא"כ ליכא חילוק בין חיוב בדיני אדם לחיוב בד"ש, וכל הפוסקים מודו לזה היכי דחייב לשלם לצאת ידי משים אין כופין ע"י מעשה אע"כ מ"ש כופין לפנים משורת הדין היינו בדברים וגם בבא לצאת ידי שמים לשיטת המרדכי וסיעתו כופין בדברים ולפ"ז נשמע דמרדכי, וסיעתו סוברים כר"מ מינץ הנ"ל דהיכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים כופין בדברים ואולם שוב ראיתי שאינו מוכרח שסוברים כמום רא"ם מינץ דהא ראב"ן כתב בחי' להדי' בכובש עדותו אין כופין אותו בדברים וכאן כתב המרדכי בשמו דכייפינן על לפנים משורת הדין ולפמ"ש האגודה יש ליישב קצת אבל לפמ"ש מרדכי בשמו קשה ובע"כ מחלק בכובש עדותו הוא דבר המסור ללב וא"א לידע כוונתו אין לכופו בדברים אבל בעלמא היכי שחיוב ברור שמחויב לשלם לצאת ידי שמים כמו במנה לי בידך והלה אומר א"י נראה דסובר דכופין בדברים כמו שכופין על שאר לפנים משורת הדין בדברים ועוד יש לחלק דדוקא בהאי דב"ק דקי"ח הנ"ל דמשמע שהחיוב לצאת ידי שמים הוא מן התורה כיון שטוען בברי לכן כופין בדברים, אבל בעד אחד הכובש עדותו וכיו"ב בכל גרמא בנזקין שכתבו בש"ות שבות יעקב חלק א' סימן קמ"ו וא"ות בסי' כ"ח שהחיוב הוא רק מדרבנן לשלם לצאת ידי סמים אפשר דאין כופין אפי' בדברים מיהו מוהרש"ל דסובר אפי' בשני עדים הכובשין עדותן דחייבין מדאור' בדיני שמים משום אליו"ע ואפ"ה אין כופין אותם אפי' בדברים בע"כ חולק המרדכי וסיעתו עליו:
שוב עיינתי וראיתי שרבינו בית יוסף ורבינו רמ"א זלה"ה דקו היטב במ"ש דין הנ"ל בלשון מחלקות ובמכ"ת הגאון אמיתי בעל א"ות ז"ל שלגודל חריפתו הי' מהיר במלאכתו מלאכת השמים לדחות דבריהם, דהנה המעיין בלשון רמב"ם בפרק א' מאב דה הלכה ז' ובטוש"ע ח"מ סימן רנ"ז סעיף ה' בדין הנזכר בב"מ דכ"ד הנ"ל כתבו היכי שמצא במקום רוב נכרים אפי' ישראל נתן סימן אינו חייב להחזיר ורק טוב וישר מי שירצה לילך לעשות לפנים משורת הדין מחזיר אבידה א"כ חולקים בפי' חייב הנזכר שם על המרדכי וסיעתו הנ"ל משמע להדי' מלשונם דסוברים דאין כופין אפי' בדברים ועיין בדרכי משה סימן רנ"ט ס"ק ב' שכתב כן להדיא וא"כ א וינא שגם הב"י ורמ"א הבינו הפי' במרדכי וסיעתו שמ"ש כופין היינו בדברים רק מ"מ רמב"ם וטור סוברים שאין כופין אפי' בדברים, וכן משמע בהר"אש שם שכתב וז"ל ולאו דכייפינן לי' דאין כופין על לפנים משורת הדין יע"ש ואם איתא דסובר שכופין בדברים הו"ל לפרש וא"כ א"ש מ"ש רמ"א בתי' י"ב מחלוקת אם כופין על לפנים משורת הדין וכתבתי לעיל השגה בשם א"ות שגם הר"אש מודה שכופין בדברים וכן סובר המרדכי לק"מ כלל כי גם רמ"א זלה"ה הבין בכוונת המרדכי שכופין רק בדברים וכמו שהוכחתי לעיל רק ברמב"ם וטור שכתבו טוב וישר בע"כ סוברים שאין כופין אפי' בדברים וכמו דמשמע נמי מלשון הר"אש וא"כ עכ"פ איכא מחלוקת בזה גופא אם כופין בדברים, וכן משמע להדי' להמעיין ברבינו ירוחם בספר משרים בנתיב עשרים חלק שני דף מ' ע"ד שכתב וז"ל שכל מקום שאנו אומרים הרי הוא שלו אם רצה לעשות לפנים משורת הדין עושה ומחזירו בסימנים לבעליו ואין כופין על לפנים משורת הדין עכ"ל הוסיף מעצמו מ"ש אם רצה כו' עושה כו' ולא כתב בלשון ר"אש רבו מחום דבלשון ר"אש יש לדחוקי ולפרש שר"ל שכופין בדברים לכן ביאר להדי' וכתב אם דצה דליכא אפי' כפיה בדברים וביאר כן בכוונת הר"אש והיינו דהביא הבית יוסף דין זה בשם רבינו ירוחם שכתב כן בשם ר"אש ולא הביא בשם הר"אש שכ"כ בפ"ב דב"מ כי אין דרכו לכתוב דין המפורש בר"אש בפסקי' בשם רבינו ירוחם שכתב בשמו משום דבר"אש יש לפרש כמ"ש בא"ות לכן הביא מ"ש ברי"ו שהבין דבע"כ אין כופין אפי' בדברים וזהו פשוט וברור בעיני בכוונת הב"י ורמ"א במ"ש בלשון מחלוקת:
ד ואפשר לומר אפי' הרי"ו בשם הר"אש זלה"ה שהבין שאין כופין על לפנים משורת הדין אפי' בדברים לא איירי בחיוב שמחויב לשלם לצאת ידי שמים רק בדבר אשר אפי' בדיני שמים פטור מלשלם רק הוא בגדר חסיד אם ישלם ואם לא ישלם לא עשה עבירה ולא נענש אבל היכי שיש עליו חיוב בדיני שמים ונענש בידי שמים אם לא ישלם אפשר לכ"ע כופין בדברים וכ"ע מודו בזה למוהר"ם מינץ וגם רבינו ירוחם בשם הר"אש מודה בכה"ג למרדכי היכי דאמר מנה לי בידך והלה אומר א"י דחייב לשלם לצאת ידי שמים היינו שכופין עכ"פ בדברים מיהו נראה להמעיין היטב במרדכי הנ"ל אי במנה לי בידך דחייב לציד"ש אם כופין בדברים תלי' במחלוקתם למרדכי וסיעתו שפירש לשון חייב שאמר שמואל במס' ב"מ דכ"ד חייב להחזיר פירושו חייב שכופין בדברים ה"ה מה שנזכר בב"ק דקי"ח ע"א במנה לי בידך והלה אומר א"י חייב בדיני שמים היינו שכופין בדברים ובע"כ סובר שיש לפרש כן בתיבת חייב וכמ"ש בעצמו הראי' מב"ק אבל לרמב"ם וסיעתו שכתבו שם טוב וישר שיעשה כן ופי' בלשון חייב היינו למי שירצה לעשות על צד היותר טוב ה"ה מה דנזכר שם חייב ביד"ש וכן בכל מקום פירושו מי שיצרה לעשות אבל אין כופין בדברים ובפרט הלשון הש"ס בב"ק דאי' בדברי ר' יוחנן בבא לצאת ידי שמים משמע שבא לצאת מעצמו ולא שב"ד אומרין לו ולא א"י כדאי' בב"ק דנ"ו ובמחלוקת הפוסקים הנ"ל פסקו בטוש"ע סימן רנ"ט כרמב"ם וש"ך שם הביא בס"ק ג' דעת המרדכי ובסימן כ"ח הביא דעת מוהרש"ל ולענ"ד הם דיעות חלוקות כמובן וע"ש בהגהות רמ"א ס סימן שפ"ו סעיף ג' בסופו ויש מקום לישב דברי הש"ך עיין בב"ח סימן י"ב וצ"ע בכל זה לדינא:
פרט ב
יבואר בהאי דינא דברי ושמא אי מהני תפיסה אפי' בפני עדים וכן בכל מקום דחייב לשלם בבא לצאת ידי שמים:
ה נתתי אל לבי לעיין בהאי כללא היכי דמחייב לשלם לצאת ידי שמים אי מהני תפיסה, וראיתי מהוא מחלוקת בין אבות העולם, והמעיין היטב במס' ב"מ בש"ס וברש"י ובס' אסיפת זקנים שם ובאחרונים זלה"ה מצינו כמה שיטות בזו:
א) שיטת קצת הראשונים ז"ל וכן לחד לישנא דרש"י אפילו היכי דאמרינן קים לי' בדרבה מיני' לא מהני תפיסה ומכ"ש בעלמא היכי דחייב לשלם רק לצאת ידי שמים דלא מהני תפיסה בעדים:
ב) שיטת רש"י לחד פירושא וכן הוא דעת הגהות ר"אש שם בשם אור זרוע ובהגהות אשר"י במס' ב"ק בפרק שור שנגח דל"ט דבכל מקום דאמרינן קים לי' בדרבה מיני' חייב לשלם לצאת ידי שמים ומהני תפיסה אפי' בעדים כמבואר להמעיין:
ג) ואולם בהבנת דברי רבינו הגדול רש"י זלה"ה נחלקו הפוסקים דעת והרש"ל ביש"ש הובא בש"ך ח"מ סימן כ"ח ס"ק ב' דכל מקום דאמרינן חייב בדיני שמים אם תפוס מפקינן מיני' ואפי' לרשרן דוקא בקים לי' בדרבה מיני' דחייב הוא לשלם רק דלא קטלינן בתרי קטלא ועבדינן החומרא הסברא נותנת שאם תפס לא מפקינן מיני' דהא מ"מ חייב הוא, אבל היכי שגרמא בנזקין היא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצאת ידי שמים פשיטא דאי תפס מפקינן מיני', וכן בש"ות הריב"ש בסימן שצ"ב כתב בשם רמב"ן דה"ה בברי ושמא דחייב לשלם לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה והובא דבריו בקיצר בש"כ סימן ע"ה ס"ק כ"ו וסי' ע"ו ס"ק י"ב להלכה מוסכמת בלי חולק:
ד) ואולם רבו החולקי' כי מוהר"ם מינץ סימן ק"י הובא בכנ"הג בסי' כ"ח בהגהות ב"י דמי שחייב בדיני שמים אם תפס שכנגדו מהני תפיסה וכפי הנראה הבין כן בכוונת רש"י ולית לי' חילוק הנ"ל וכן נראה דעת ראב"ד הובא בטור יורה דעה סימן קס"א ורא"ה בס' החינוך סימן שמ"ג הובא במשנה למלך בפרק כ"א ממלוה הלכה א' דסוברים דמהני תפיסה אפילו בעדים, ומשמע להדי' אפי' היכי שאין החיוב לשלם לצאת ידי שמים רק מדרבנן וכמו באבק ריבית מהני תפיסה ה) בש"ות שבות יעקב חלק א' סימן קמ"ו וכן הסכים עמו הא"ות בסימן כ"ח היכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים מן התורה מהני תפיסה והיכי דחייב דק מדרבנן לא מהני תפיסה ו) בפירש רש"י הנ"ל בענין קים לי' בדרבא מיני' דעת מהרש"ל ז"ל דוקא היכי דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזמן הזה אבל היכי דעבדינן החומרא לא מהני תפיסה ואולם האורים ותומים שם בס"ק ד' אפי' היכי דעבדינן החומרא כגון בזמן הבית ובהתראה אפ"ה סובר רש"י דמהני תפיסה וכדמשמע בב"מ דצ"א יע"ש, ולכאורה מסתברין דברי התומים כיון דעיקר הטעם דאין לב"ד לעשות שתיהם ועבדינן החומרא וכיון דהוא תפוס ועומד אין הב"ד עושין כלל ועושה מעצמו מה שתפס בממון וראי' לזה מהא דאי' במס' ב"ק דט"ו ע"ב השתא דאמר' פלגא נזקא קנסא האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולא משונה הוא ולא גבינן בבבל כו' ואי תפס לא מפקינן מיני' וכתבו בתוס' ד"ה ואי, אומר ר"ת דוקא אם תפס המזיק עצמו כו' אבל במידי אחרינא לא דאי בכל דבר שתפס לא מפקינן, יבוא לידי תקלה היום או למחר יתפוס כל אשר לו ולא נמצא ממנו דאין אנו דנין דיני קנסות וזה יפסיד יותר ממה שהזיק יע"ש וכתב על זה הר"אש וז"ל ולא יכולתי לעמוד על דבריו דאם לקח מותר מכדי נזקיו יכולין ב"ד לדון כדי שיחזיר לו המותר ולא מיקרי דיני קנסות בבבל שהרי כבר נפקע מנזקו בתקנת חכמים שאמרו לא מפקינן מיני' ואין אנו דנין אלא להחזיר המותר הלכך נראה בכל מקום דתפס לא מפקינן מיני' אם תפס יותר מכדי נזקו שמין לו ב"ד דמי נזקו ומוציאין מידו המותר יע"ש וכ"כ בטור ש"ע ח"מ סימן א' ובסמ"ע ס"ק י"ח מבואר להדי' דסובר הר"אש היכי דתפס אין ב"ד דנין על התפיסה שהוא בעצמו עשה לו דין מעצמו וה"ה בקים לי' בדרבה מיני' עיקר ההקפד הוא שגלי התורה שב"ד לא יעשה לו שתיהם וכשתפס אין הב"ד פוסקין לו חיוב ממון כן יש לומר בכוונת רש"י ז"ל, ואולם קשה לחלוק על רבינו מוהרש"ל ז"ל ועיין בש"ות חוות יאיר סימן מ"ד וראיתי בספר טורי אבן באבני שוהם במס' חגיגה דף מ' ע"ד שהשיג על רש"י ז"ל משני ראיות, ומה שהביא ראי' מסנהדרין דע"ב גם בס' אורים ותומים כתב כן ומיושב להמעיין בתוס' שם ומה שהביא ראי' מסנהדרין דפ"ז ג"כ לק"מ וכוונתי בזה לדברי בעל קצות החושן בסימן ת"י ס"ק ד' יע"ש ודברי רש"י ברורין וע"ע מ"ש בספר בית מאיר בסימן קע"ז בסופו שתמה על הש"ך שהעתיק להלכה האי דינא דרמב"ן וריב"ש הנ"ל דבברי ושמא ל"מ תפיסה כי מפוסקים הנ"ל לא מוכח לענין פסק הלכה אליבא דידן יע"ש:
ו) ולענ"ד יש להביא ראי' מכמה פוסקים הראשונים ז"ל כרמב"ן ריב"ש דלא מהני תפיסה דהנה אי' במס' ב"ב דל"א ע"ב ההוא דאמר לחברי' מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלני' זבנתיו ואכלתי שני חזקה א"ל פלניא גזלנא היא אמר לי' והא אית לי סהדי דאנא אמלכי בך ואמרת לי זיל זבין אמר לי' השני נח לי והראשון קשה הימנו אמר רבא דינא קאמר לי' ועיין ברשב"ם שאין חזקתו חזקה אף שיש לו עידי חזקה איני מועיל דהוי חזקה שאין עמה טענה, וכן קיי"ל להלכה כמ"ש רמב"ם בפרק ט"ז מהלכות טוען ונטען הלכה ב' ובש"ע ח"מ סימן קמ"ו סעיף י"ז, ומשמע מסוגי' זו שנתן לו עצה על שאלתו אם השדה בטוח מהוא של המוכר ואמר לו שהוא של המוכר ואפ"ה יכול לומר השני נח לי כו' וכן נראה שהבין הסמ"ע שם ס"ק ל"ט שכתב מ"מ נראה דלאו שפיר עביד שנתן לו עצה לטובתו ומכשילו ומציל עצמו בממון של חבירו ועל כזה קראו חז"ל האי דכתב לפני עור לא תתן מכשול יע"ש ואם העצה הי' רק אם השדה טובה שמינה או רזה לא עשה איסור מה ששתק ולא אמר לו שאינה של מוכר אף שמנע טוב מבעלי' מ"מ אינו בכלל משגה עור בדרך ולפ"ע לא תתן מכשול כיון שלא עשה מעשה רק בשב ואל תעשה שמנע הטוב מרעהו הגם שיש לדחות מ"מ המעיין יראה כמ"ש ואולם ראיתי בש"ות מוהר"י מטראני סימן י"ח בחלק ח"מ כתב דעצה הי' אם השדה טובה שמינה אם רזה ובאורים ותומים שם סימן קמ"ו ס"ק י"ט הסכים עמו דאם העצה הי' השדה הוא של המוכר בטוח והוא אמר לו שהוא של מוכר ולקחה על פי דיבורו נראה דהוי כמראה דינר לחנוני ואמר לו עלה דידך קא סמכינא דחייב לשלם מטעם דינא דגרמי עכ"ד ומטותא מיני' דמר רב האי גאון זלה"ה במכ"ת הרמה לא הי' מעיין אז מ"ש המרדכי במס' ב"ק בפרק הגוזל סימן קי"ו שכתב וז"ל והא דמחייב ר' מאיר במראה דינר לשולחני דוקא דאי אפשר לאשתמוטי ועל כרחך יש לו ליקח ע"פי שולחני אבל מראה מקח לתגר או לקרובו כו' וכן האי דפרק חזקת והא אית לי סהדי דאמליכית בך ואמרת לי זיל זבין וא"ל השני נח לי פי' אע"פי שקרקע גזולה והכשילו בעצתו מ"מ פטור כולהו משום דאית לי' לאשתמוטי ולא לסמוך על דבריו עכ"ל הרי להדי' דלא כהבנתו ואף שהבין המרדכי ז"ל שנתן לו עצה שאינה הוגנת שהבטיח לו שהוא של המוכר מ"מ לא הוי בכלל גרמי ול"ד כלל למראה דינר לשולחני ונמצא רע, וכן משמע מלשון הסוגי' שהיה העצה אם השדה בטוח ואף לפי דברי התומים שלא נחית לחילוקו של המרדכי היינו באמר לי' חזי דעלך קא סמכינא והא לא משמע כלל שאמר לו כן כי לא נזכר כן בש"ס ולכן לא הוי בכלל גרמי אמנם ברור שעכ"פ הוי בכלל גרמא בנזקין וחייב לצאת ידי שמים לשלם כמו בכל גרמא וא"כ אי נימא היכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים מועיל תפיסה קשה על רבא הא שהותפס ועומד בקרקע ולא דמי למ"ש הפוסקים בספיקא דדינא וכיו"ב בכל ספיקות לא מהני תפיסה בקרקע משום דקרקע בחזקת בעלים ראשונים עומדת ויסודם מדברי ר' נחמן במס' ב"מ דק"ב ע"ב ועיין במס' ב"ב דל"ב ע"ב ובש"ך בספר תקפו כהן סימן מ"ו היינו לענין ספק משא"כ לענין חיוב לצאת ידי שמים דבאמת חל עליו חיוב ממון לשלם לצאת ידי שמים רק שלא נמסר לב"ד שיעשו מעשה בידים לכוף להוציא ממון וא"כ הכא שזה מוחזק בקרקע וצריכין הב"ד לעשו' מעשה ולהוציאו וליתן הקרקע למערער נימא להיפך כיון שיש עליו חיוב בידי שמים וב"ד מחויבין להפריש לאדם מאיסור היאך יעשו מעשה להוציא מיד זה ולהכשילו בדבר עבירה באיסור שמחויב לשלם לצאת ידי שמים, ובשגם שיש קצת לצדד כמ"ש הש"ך בסי' ק"נ סק"ג כשאכל שלשה שנים יצאה מחזקת מרא קמא ומהני תפיסה אפי' בקרקע יע"ש ואפילו אי נימא לחלק לנידון דהתם כמבואר להמעיין היטב מ"מ סברא הנ"ל נכונה דלענין חיוב לצאת ידי שמים בתפוס שוה קרקע למטלטלים כיון שמערער צריך פסק ב"ד כנ"ל אע"כ כשיטת מוהרש"ל דה דהיכי דמחייב לשלם לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה בעל כרחו שכן הדין שמחויב מדעתו לשלם לצאת ידי שמים, אבל אם לא רצה ותפס לא מהני התפיסה, אמנם מלשון רמב"ם בפרק ט"ז מטוען הלכה ג' מורה כמו שהבין מוהרי"ט שכתב וז"ל בא שמעון למלוך בלוי וא"ל הריני קונה שדה פלוני מראובן ובעצתך אקנה אותה א"ל לוי לך וקנה אותה טובה היא יש ללוי לערער עליה ולא איבד זכותו יע"ש ובכה"ג לא הוי אפילו גרמא כשלא עמה מעשה וכמו בגרמי שחייב בדיני אדם בעינן שיעשה מעשה ואף הדיבור הוי כמעשה לענין זה כמ"ש הש"ך בסימן ל"ח ס"ק א' כמו בדן את הדין ומראה דינר לשולחני ואמר לי' שהוא טוב שלא הי' רק דיבור אבל אם לא עשה מעשה כלל אפילו דיבור ועל ידי שתיקתו בא לחבירו הפסד בכה"ג בודאי פטיר בגרמי בדיני אדם וה"ה בגרמא לענין חייב לשלם לצאת ידי שמים לז מצינו בש"ס ופוסקים רק כשעושה מעשה או דיבור אבל בישב ולא עשה מעשה או דיבור רק שממילא בא לחבירו היזק ע"י שמנע טוב ממנו לא הוי בכלל גרמא וכמו הכא כי מה שאמר לו טובה לא גרם לו הזיק בדיבורו לענין זה רק מה ששתק ולא אמר לו שמוכר הוא גזלן וזה הוי מניעת טובה דלא עשה מעשה ודיבור להיטב עמו יש לומר דפטור מלשלם אף לצאת ידי שמים דחיוב בדיני שמים דגרמאי הוא כמו חיוב בדיני אדם בגרמי לכן לא מהני תפיסה בכה"ג ונסתר ראי' הנ"ל אבל לשיטת המרדכי הנ"ל כפי שהבין הפירוש שהי' דיבור ועצה הי' שבטוח הוא ואינו גזלן מוכח דסובר דהיכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה מיהו אכתי י"ל הא דחייב לשלם לצאת ידי שמים בגרמא היינו אם כוונתו הי' לגרום היזק לחבירו, אבל אם כוונתו הי' לטובתו ולא כיון להזיק לחבירו אפשר דפטור וכיו"ב דעת כמה פוסקים בחושן משפט סימן ס"ו ס"ק ג' בש"ך ס"ק פ"א לענין גרמי בחייב בדיני אדם אף שיש כל כללי גרמי שבריא הזיקא והיזק נעשה מיד מ"מ אם להנאת עצמו כיון פטור מלשלם בדיני אדם, וה"ה דיש לומר כן לענין גרמא בדיני שמים והכא להנאת עצמו כיון והגם שהש"ך בס"ק פ"ב שם הוכיח מפוסקים אפילו אם לא כיון להזיק רק להנאת עצמו כיון חייב בגרמי בדיני אדם וי"ל ה"ה בגרמא בדיני שמים מ"מ יש לומר פוסקים הללו פי' הסוגי' כרמב"ם ומוהרי"ט הנ"ל ומרדכי סובר כחולקים וא"כ לא מוכח כלל מסיגי' זו וצ"ע בזה דוק ותשכח:
ו אמנם נראה להוכיח מסוגי' אחרת כריב"ש דל"מ תפיסה דאית' במס' ב"ק דל"ה ע"א במתני' שור שהי' רודף אחר שור אחר והוזק זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המוציא מחבירו עליו הראי' ואמר רב חייא בר אבא זאת אומרת חולקין חביריו על סומכס דאמר ממון המוטל בספק חולקין, ואמר לי' ר' אבא אמר סומכס אפי' בברי וברי אמר לי' חין ומתני' מיירי בברי וברי ואולם רב פפא ואינך אמוראים סברו דמתני' מיירי בניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא, והנה במתני' לא מבורר אם הי' עידי רדיפה ולכאורה נראה למאן דסובר פלגא נזקא קנסא כיון דפשטות דמתני' משמע דאיירי בתם דומי דאינך בבא ובשגם לשיטת מוהרש"ל המובא בש"ך סימן ת' ס"ק א' שכתב במועד שרדף חייב לשלם כשניזק טוען ברי ומזיק שמא בע"כ מיירי רק בתם ממילא מיירי שיש עידי רדיפה דאל"כ קשה קושי' מוהרש"א בב"ק דמ"ו ע"א ובפני יהושע שם בסוגין מאי קמ"ל המע"ה כיון דמוחזק בממון הא בלא"ה פטור מטעם מודה בקנס וכפירה לא גרע מהודאה דהא יש לו מגו שהודה אע"כ דמיירי שיש עידי רדיפה וכסברות מוהרש"א שם כיון דאיכא סהדי שרדף אחריו והוא מודה לית לן למיתלי אלא בשור ולא בסלע יע"ש וגם מסתמא מיירי דומי' דאינך בבי דבע"כ מיירי שיש עדים כמ"ש הר"אש שם, אבל למ"ד פלגא נזקא ממונא שפיר י"ל דכולהו בבי מיירי בלא עדים מיהו לרב חייא בר אבא מוכח דבע"כ מיירי שיש עידי רדיפה דאל"כ קשה מאי קמ"ל מתני' פשיטה כיון שהוא מוחזק בממון וטוען ברי שהוא בסלע ויש לו מגו שהי' מכחיש הרדיפה דלא הי' שום ריעותא בודאי סומכס מודה המע"ה שהוא פשוט בכל הש"ס דע"כ לא פליג סומכס על חכמים רק כשנולד ספק לב"ד בלא טענותיהם כמ"ש תוס' שם דומי' דשור שנגח את הפרה ואינו ידוע מנגיחת הולד ועדים הי' בנגיחת הפרה אבל אם הספק נולד רק מפי הצדדים בודאי אפי' לסומכס נאמן המוחזק כיון שטוען המזיק ברי ויש לו מגו כמ"ש תוס' שם ע"ב ד"ה זאת אע"כ מיירי שיש עידי רדיפה כיון דידוע ע"י עדותם שנולד ספק לב"ד בלא טענותיהם בשגם למאן דאמר פלגא נזקא ממונא סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימא וקמ"ל מתני' לאפוקי מסומכס אבל לרב פפא דאיירי מתני' בניזק אומר ברי ומזיק שמא שפיר י"ל לר' פפא דסובר שם בדט"ו ע"א פלגא נזקא ממונא מיירי מתני' אף שלא הי' עידי רדיפה וקמ"ל מתני' לאפוקי מסומכס דסד"א כיון שהורע כח דמוחזק כיון שטוען שמא וזהו פשוט להמעיין שם אמנם נראה אפי' לרב פפא אף שלא מוכרח מ"מ בע"כ מיירי מתני' אפי' כשיש עידי רדיפה כי סתמא קתני משמע שמיירי בכל גווני ותו הלשון שור שהי' רודף משמע שהי' ידוע מרדיפה, ותו כיון דלר' חייא בר אבא בע"כ מיירי שיש עידי רדיפה הו"ל לתלמודא, לומר דלרב פפא איירי מתני' שלא הי' עידי רדיפה אע"כ כיון דתני סתם משמע דמיירי בכל גווני אף שיש עידי רדיפה אמרינן המע"ה ומ"ש בש"ך ח"מ סימן פ"ח סע"ק ט"ז לא זכיתי להבין יע"ש והנה במס' ב"ב דצ"ג ע"א פליגי חכמים ור' אחא בגמל האוחר בין הגמלים או בשור שהי' רועה ונמצא שור הרוג בצידו סובר ר' אחא דמוציאין ממון מן המוחזק על ידי אומדנא דמוכח ולרבנן ל"מ להוציא ממון דאלים חזקת ממון והובא מחלוקתם בתוס' ב"ק דל"ו ע"א ד"ה ראוי ובמוהרש"א רש"א דמ"ו ע"א ואנן קיי"ל כחכמים, ובע"כ מתני' הנ"ל דאמרינן המע"ה אתיא רק כחכמים דלר' אחא קשה כיון דמיירי שיש עידי רדיפה ומיירי אפילו במועד כמ"ש בש"ך בסימן ת' ס"ק א' איכא הוכחה על ידי רדיפה שהוא נגח ותו אפי' בתם למ"ד פלגא נזקא ממונא דסתם שוורי' לאו בחזקת שימור קיימי איכא הוכחה כיון דעל הסלע ליכא עדים שנתחכך בסלע ועל רדיפת השור איכא עדים והוי כהוכחה, וכמ"ש בנמוקי יוסף שם וז"ל לא כי מצינו לשון כהאי והוי טענת שמא כו' הלכך מצי למימר דניזק טעון ברי ומזיק שמא ואפ"ה תנן המע"ה ושמעינן מתני' תרתי חדא דאפי' היכי שיש רגלים לדבר דהאי שור מזקי' מדקא חזי' דקא רדף בתרי' לא אמרינן איהו אזקי' אפילו ניזק ברי ומזיק שמא אלא אמרינן המע"ה ואידך גרמא בנזקין פטור דהא הכא דמודה נתבע דבסלע לקה מחמת האיך דהוי קא רדף בתרי' ואשתכח דאיהו קא גרים לי' למילקא בסלע ואפ"ה פטור וכ"כ רא"ה ז"ל עכ"ל אע"כ מתני' אתי' כחכמים וכבר כתבתי אפי' לרב פפא מיירי מתני' בכל גווני אף שהיה עידי רדיפה רק לא השגיחו ההיזק שהי' אח"כ בשעה שנעלמו מהם אי הי' ע"י שור, והמעיין היטב בלשון נ"י יראה מבואר דסובר אף שמזיק אומר שע"י רדיפת השור לקה בסלע לא אמרינן דלא הוי רדיפה הוכחה שהוזק ע"י השור דלמא ע"י רדיפה הוזק בסלע כיון שהוזק ע"י רדיפה רק דמ"מ הוי רגלים לדבר דיותר מסתבר שהוזק ע"י השור שרודף כיון שבכיון רדף ועומד ליגח משנימא שהוזק והוכה בסלע וקמ"ל מתני' דרגלים לדבר ל"מ להוציא ממון וכרבנן דר' אחא וז"ב בכוונתו:
ז והנה אי' בכתובת דפ"ו אמר אמימר האי מאן דאיכא עליו כתובת אשה ובעל חוב ולית לי' רק חד ארעא לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהיבנן יותר מה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא וכתב בר"ן שם וז"ל ואם תאמר כיון שמן הדין דיחלוקו היאך גוזלין את האשה ונותנין לבעל חוב י"ל דבלוה ולוה אם קדם האחד וגבה מה שגבה גבה דבעל חוב מאוחר דוקא אמרו שלא גבה אבל בשווים מה שגבה גבה הלכך כיון שאילו קדם ובא בעל חוב לב"ד והגבוהו ראשון מה שגבה גבה מן הדין אנו מגבין לבעל חוב תחילה משום טעמא דיותר מה שהאיש רוצה לישא ולאחר גביתו זכה בהן מן הדין עכ"ל ועיין בהר"אש שם נשמע מדבריו כלל חדש היכי דבדיעבד מהני תפיסה אפילו סברא כל דהוא מועיל אשר ב"ד יזדקקו להוציא לכתחילה מן המוחזק וכיון דבדיעבד מועיל תפיסתו א"כ לא אלים כל כך חזקתו ונגד לכתחילה מהני סברא כל דהו כדי שב"ד יעשו מעשה לכתחילה ולא הוי עול כיון שאח"כ זוכה בו מן הדין וא"ל שאני התם שאין האשה מוחזק דעדיין אין הקרקע תחת ידה משא"כ היכי שאנו דנין להוציא מן המוחזק לא אמרינן סברא הנ"ל דז"א חדא לפמ"ש רמב"ן הובא בש"ך בס' תקפו כהן אף דלא קיי"ל כב"ש דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי מ"מ בעל השטר הוא מוחזק ע"י שעבוד הכתוב בו וא"כ השדה הי' בחזקת שניהם ותו כיון דעיקר טעמא דר"ן הוא כיון שאין להשני זכות גמור בדיעבד מהני הסברא כל דהו שיהי' הב"ד נותנין לכתחילה מסתבר דהאי טעמה שייך גם היכי שאנו דנין בסכסוך הנוגע למוחזק ויש להמוציא זכות בדבר שאם הי' הולך ותפס אפי' בעדים יועיל תפיסתו רק שאין לב"ד לעשות מעשה לכתחילה ראוי לומר היכי שיש למוציא ראי' לדבריו אפי' סברא כל דהו שיועיל הראי' וסברא כל דהו שיזדקקו הב"ד להוציא ממון מחזקתו ולא הוי עול כיון דחזקת ממון של המוחזק לא אלים דהא אם תפס מועיל תפיסתו, וא"כ דן מיני' מכ"ש באם שיש להמוציא הוכחה המסייע לדבריו אף דקיי"ל דל"מ להוציא ממון משום דאלים חזקת ממון מ"מ בכה"ג כיון שבלא"ה מהני תפיסתו מהני הוכחה דבכל מקים החזקת ממון אלים של"מ תפיסת התובע, ולפ"ז תיקשי לשיטת הרא"ה ונמוקי יוסף הנ"ל שהמזיק מודה פה שהי' גרמא בנזקין ובגרמא קיי"ל דחייב לשלם לצאת ידי שמים ואף די"ל דים לחלק בין גרמא דהוא עושה בעצמו הגורם לגרמא הבאה ע"י בהמתו דפטור מלשלם אפי' לצאת ידי שמים וכיו"ב כתב רמ"א בח"מ סימן שפ"ו סעיף א' אפי' לר' מאיר דדאין דינא דגרמי וחייב בדיני אדם מ"מ גרמי הבא ע"י בהמתו פטור מלשלם בדיני אדם מ"מ הא כתב הש"ך שם ס"ק ה' בשם רמב"ן דגרמי שוה בבהמה כמו באדם מסתבר ה"ה גרמא דבהמתו חייב לשלם לצאת ידי שמים כמו בגרמא דאדם ובשגם לרב פפא דסובר פלגא ניזקא ממונא וסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימא אפי' בתם ומכ"ש במועד בודאי חייב לשלם לצאת ידי שמים בגרמא הבא ע"י בהמתו כמו בגרמא הבא ע"י עצמו כיון שלא שמר ותו בלא"ה כיון שניזק טוען ברי ומזיק שמא חייב המזיק לשלם לצאת ידי שמים כדאי' בב"ק דקי"ח וא"כ תיקשי לרב פפא דסובר פ"נ ממונא דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימא וכיון דמתני' סתמא קתני משמע דמיירי בכל גווני אף שהי' עידי רדיפה כנ"ל ואמאי אי' המע"ה הא לר"פ שאינם בחזקת שימור ע"י עידי רדיפה איכא הוכחה אפי' בתם כשרודף שהוא נגח ומכ"ש אי מתני' מיירי נמי במועד כמ"ש ש"כ סימן ת' סק"א וכמ"ש בנמוקי יוסף שיותר מסתבר שהוזק ע"י רדיפת משהוזק ע"י סלע ואף דקיי"ל כרבנן דאומדנא דמוכח לא מהני להוציא ממון היינו היכי דחזקת ממון אלים כל כך דלולי אומדנא דמוכח לא הי' מהני תפיסת הניזק משא"כ הכא אף לפי דברי המזיק בסלע לקה עכ"פ הי' גרמא בנזקין ולפוסקים הנ"ל לצאת ידי שמים מהני תפיסה ותו כיון דטוען ברי ומזיק שמא חייב ג"כ לשלם לציד"ש, ואם הלך הניזק ותפס מועיל תפיסתו א"כ יש לו זכות בשור זה בדיעבד ועיקר חזקת ממון של המזיק הוא רק על לכתחילה וראוי שמועיל הוכחה שיש לניזק דשורו נגחו כיון שיש עידי רדיפה דהוי עכ"פ כסברא כל דהו ולאחר גבייתו זכה מן הדין והא לר' אחא מהני האומדנא דמוכח להוציא ממון מחזקתו אף בדבר שאין לתובע שום זכות בממון אם לא הי' כדבריו עכ"פ ראוי לומר לחכמים שאומדנא דמוכח יועיל להוציא ממון בדבר דיש לניזק זכות בממון המזיק אף לפי דברי המזיק כיון דהוי גם לפי דבריו גרמא ואם תפס מועיל תפיסתו בע"כ הדין מכרעת כדברי הניזק ונגד לכתחילה ראוי שיועיל האומדנא דמוכח כעין סברא כל דהוא שכ' הר"ן הנ"ל שמה שמהני לגבות לכתחילה ומכ"ש אומדנא דמוכח דבודאי עדיף מסברא כל דהו אע"כ לצאת ידי שמים ל"מ תפיסה כמ"ש רמב"ן ורש"ל ולכן לא מהני הוכחה לרבנן כיון שאף בדיעבד לא מהני תפיסה אלים חזקת ממון וא"ש:
ח ועוד יש להביא ראי' מהא דאי' במס' ב"ב דל"ו ע"א הכי עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא אתי מרא דחושלא תפסינהו וקא טעין טובא אמר אבוהו דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן דמגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי וביארו בנמוקי יוסף ור"ן במס' שבועת דמ"ו שמיירי שמרא דעיזא א"י וקשה למה לי טעמא דמגו הא אף דברי ושמא לאו עדיף מ"מ מחייב לשלם לצאת ידי שמים ואי מהני תפיסה הא הכא הוא תפוס ועומד בעיזים דמהני תפיסה בפני עדים לשיטת פוסקים הנ"ל אע"כ כרמב"ן ורש"ל. מיהו שוב ראיתי דיש לדחות די"ל כמ"ש אאמ"ו הגאון המפורסם נר"י יאיר בש"ות שמן רקח חלק ראשון סימן מ"ה בשם אלוף נעורי כבוד גיסי הרב הגאון המפורשים מו"הרר ירמי' זצ"ל דיש לומר הא דחייב לצאת ידי שמים דוקא היכי דהוי לי' למידע אבל היכי דלא ה"ל למידע פטור אפי' לצאת ידי שמים דבנידון דמחייב ר' הונא ור' יהודא בדיני אדם לשיטת תוס' מחייב ר' נחמן ור' יוחנן בדיני שמים והכא לא הוי לי' למידע וא"כ לא מוכרח ועמ"ש בכלל הקדום פרט ד':
ט ומצאתי ראיתי שבע"כ הרמב"ן ז"ל סובר בגרמא בנזקין אף שמחויב לשלם לצאת ידי שמים ל"מ תפיסה דכתב בדפ"ח ע"ב הבאתי לשונו בפרט הקדום שפי' מה דאי' בב"ק דנ"ו ארבעה דברים העושה אותן פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים הכוונה שצריך לצאת ידי שמים אם לרעה נתכוין כו' אם לטובה כו' יע"ש וכיון שתלי' בכוונתו אם הי' לרעה או לטובה והוא דבר המסור אל לבו ואם לא כיון לרעה פטור אפי' בדיני שמים היאך יוכל שכנגדו לתפוס מספק כיון שטוען ברי שלא כיון לרעה והא קיי"ל כל תפיסה מספק לא מהני והכא הוי ספק אם כיון לרעה ובע"כ הכוונה בש"ס שהדבר מסור ללבו אבל א"י לתפוס מיהו אכתי י"ל דמודה בברי ושמא דחייב בדיני שמים שמים דמהני תפיסה ואין למדין זה מזה ועיין לקמן בכלל י"ג פרט ד' הוכחתי בדרך פלפול דר' נחמן סובר לצאת ידי שמים מועיל תפיסה:
ודע לענין הלכה כתב במחנה למלך בפרק כ"א ממלוה ולוה כיון שמספקא לן אי מי שמחויב בדיני שמים מהני תפיסה יוכל התופס לומר קים לי כמאן דאמר. אי תפיס לא מפקינן מיני' ועדיין צריך אני להתיישב בזה עכ"ל ועיין בכ"הג בח"מ סימן כ"ח סע"ק כ"ה ובכלל קים לי' סע"ק ל"ד ולכאורה נראה לפמ"ש בש"ות מוהר"י מטראני ספר א' סימן קנ"א היכי שיש מחלוקת בתפיסה עצמה אין יכול לומר קים לי וראייתו מהא דאי' בכתובת דפ"ד ע"ב גבי קריבתי' דר' יוחנן תפסה תורא משל יתמי ואמר לה ר' יוחנן שפיר תפסה ואח"כ אמר ר' יוחנן מה אעשה שכנגדי חולק עלי וקשה מה בכך כיון דאיכא מחלוקת יכולה לטעון קים לי א"ו כיון דמחלוקת בתפיסה עצמה אי יכול לתפוס א"י לומר קים לי יע"ש, וא"כ ה"ה כיון דהוא מחלוקת בתפיסה עצמה אי היכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים מהני תפיסה א"י לומר קים לי כמ"ד דמהני, ואולם הש"ך בתקפו כהן סימן ק"א וק"ב וכ"ג השיג על מוהרי"ט דגם בכה"ג יכול לומר קים לי וראיות מהרי"ט יש לדחות לפי מה דמוכח להמעיין בכנ"הג בכלל קים לי דבעד יורשים ונפרע שלא בפניו טוענין הב"ד קים לי אבל היכי דבעל דבר הוא בב"ד אין טוענין עבורו קים לי ומשמע שם אפי' בעם הארץ והתם לא טענה היא קים לי מיהו דין זה לא מוכרח כ"כ ויש להאריך בהאי כללא טובא ואין כחן מקומו:
פרט ג
יבואר דין מחודש בהא דקיי"ל בברי ושמא דפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים היכי שלוה פרעו בסתם ואח"כ אמר הלוה שטעה וקסבור שהוא חייב בדיני אדם אי הוי מחילה בטעות לשיטת פוסקים הסוברים היכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה:
י בש"ות בית יעקב סימן ס' פסק היכי דמלוה טוען ברי ולוה אמר אינו יודע אם נתחייבתי לך ופרעו בסתם ואח"כ אמר הלוה שטעה קסבר הי' שמחויב לשלם בדיני אדם ואילו הי' יודע דפטור בדיני אדם לא הי' נותן וכתב דהוי מחילה בטעות והביא ראי' מהא דאי' במס' סנהדרין דע"ב ע"א רבא איגנבי לי' דינרי במחתרת אהדרינהו לי' ולא קיבלו הואיל ונפיק מפומא דרב דבדמים קנינהו והקשו בתוס' בד"ה לא וז"ל תימא הא מחויב לצאת ידי שמים כדאמר בפרק הפועלים דצ"א גבי החוסם פרה ודש בה אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו ויש לומר דכאן לא הי' רוצים להחזיר אלא א"כ יתחייבו בדיני אדם עכ"ל והבין בש"ות הנ"ל כוונתם דהוי בטעות שהי' סוברים בדין חייבים להחזיר יע"ש ובאמת כל מעיין ישפוט בצדק שלא מוכח כלל דיש לומר כוונת תוס' שאמרו להדי' שאין מחזירין לו כי אם כשהם מחויבים בדיני אדם וכן משמע בלשונם ולא מוכח היכי דנתן סתם אם יוכל אחר כך לומר שהי' בטעות, כיון דיש לומר סתם ישראל הוא מוחזק בכשרות ורוצה לצאת ידי שמים ולא הוי מחילה בטעות כי על ידי חזקת כשרות אמרינן שמעיקרא נתן לו לצאת ידי שמים ועכשיו חוזר בו, אמנם ניהו דליכא ראי' מהתם מ"מ הוא ספק רבתי לדינא בהא דקיי"ל דיש לישראל חזקת כשרות אם הוא רק מה שמחויב לעשות כפי דין אשר יורו המורים או שיש לו חזקת כשרות אף מה שאינו מחויב ע"פי ב"ד לעשות רק לצאת ידי שמים וראיתי בספר קצות החושן סימן ע"ה ס"ק ד' שהביא תשובת בית יעקב הנ"ל והשיג עליו בפירוש תוס' כמ"ש ובזה האמת אתו, ואולם הביא ראי' לסתור דינו ולבבי לא כן ידמה אמרתי לברר ראייתו ואת אשר השיגה ידי להשיב על דבריו, ראי' א' הוכיח היכי דחייב לשלם לצאת ידי שמים ונתנו בסתם לא אמרינן דהוי מחילה בטעות מהא דאי' בכתובת דצ"א ע"ב ההוא גברא דהוי מסקי בי' מאה זוזי ושביק קטינא דארעא דהוי שווי' חמשין זוזי אתא בעל חוב וקטריף לי' אזיל יתמי יהבי לי' חמשין זוזי הדר קטריף לי' אתי לקמי' דאביי אמר להן מצוה על היתומין לפרוע חובת אביהן הני קמאי מצוה קעבידתו השתא בדין קטריף ולא אמרן אלא דלא אמרו לי' הני חמשין זוזי דמי ארעא דקטינא אבל אמרו לי' הני חמשין זוזי דמי דארעא דקטינא סלוקי סלקוהו וכן פסקו הרי"ף ורמב"ם בפרק א' ממלוה ולוה וטוש"ע סימן ק"ז מבואר מזה היכי דנותן סתמא אע"פי שאינו חייב בדיני אדם אמרינן למצוה קעביד ה"ה אמרינן בסתמא למצוה קעביד לצאת ידי שמים ולא הוי בטעות עכ"ד ולענ"ד לא מוכח כלל לפמ"ש רמב"ם בפרק י"ח ממלוה הלכה יו"ד וז"ל מת ראובן והניח שדה אחת שוה מאה ובא שמעון וטרפה ונתנו לו יתומים מאה מן המטלטלין שהניח אביהם וסלקוהו ה"ז חוזר וטורף אותה בשאר חובו שמאה שנתנו לו מצוה עשו שמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם עכ"ל משמע להדי' מלשונו וכן הבין בספר הפלאה דוקא כשסלקו במטלטלין עצמן שירשו נראה שרצונם ליתן לו מה שירשו מאביהם אבל אם נתנו מעות משלהם אע"ג דהניח אביהם מטלטלין יכולין לומר שנתנו בעד קרקע יע"ש וא"כ לא מוכח אך מלשון כל הפוסקים משמע שאין חילוק ובכל גווני אמרינן שמן הסתם נתנו לשם מצוה יע"ש, מיהו לענ"ד בלא"ה לא מוכח כלל דשאני התם כיון דאתא בעל חוב וקטריף בע"כ נעשה טירפה על פי ב"ד שצריכין לכתוב שטר טירפא כדין וכהלכה שצריך שומא והכרזה וטירפה כדאי' בש"ע בסימן ק"ט ובכמה דוכתי וכיון דבאמת חייבין לו יותר מדמי קרקע אטו בשופטני עסקינן בודאי תבע הבעל חוב בתחילה בפעם הראשון ליתומים לפני ב"ד כל דמי החוב לגבות קרקע ומטלטלים שהניח אביהם ובודאי פסקו הב"ד כדין ואמרו שהשעבוד וכפיה הוא רק על קרקע ועל מטלטלין ומעות ליכא שעבוד רק מנוה עליהם שצריכין הב"ד לומר להם שהוא מצוה ואינם יוצאים ידי שמים עד שישלמו ועיין בים של שלמה בפרק הכונס סימן ו' שכתב שם וז"ל וכן מצאתי בספר צפנת פענח כל מקום שאמרו חייב בדיני שמים אם בא צריכין להודיע אין אנו יכולין לחייב אותך אבל צריך אתה לצאת ידי שמים כי דינך מסור לו כדי שיתן אל לבו וירצה את חבירו ויצא ידי שמים יע"ש וה"ה בכל מקום שמצוה חל לפרוע צריכין ב"ד לומר הדין ומעתה כיון שבע"כ אמרו כן הב"ד ליתומים בע"כ לא איירי הנידון שיתומים אמרו בפירוש שאין רצונם לקיים המצוה ממטלטלים רק לסלק ממקרקעי, דא"כ הוי כמו שאמרו להדי הני חמשין זוזי דמי ארעא ועדיף הוא כיון שביארו כוונתם אע"כ מיירי שלא גילו דעתם כלל ושתקו לכן שפיר קאמרינן דהשעבוד קם על קרקע דהוי אומדנא דמוכח כאילו ביארו להדי' כוונתם דהיכי דיש אומדנא דמוכח דברים שבלב דברים כמ"ש בתוס' בקידושין דמ"ט ע"ב ובכמה דוכתי, ומצינן בש"ס בדוכתי טובא דהיכי דהוי דבר אשר יכול להתנות ולפרש דבריו כי הוא דבר דאסיק אדעתא ולא התנה מוכח שהוא מרוצה ואינו משגיח על התנאי כדאי' במס' כתובת בתוס' ד"ג ע"א בש"ס ובפוסקים גבי טענת אונס בגיטין דבאונס דשכיח לכ"ע אין טענת אונס מדבעי לאתנויי ולא אתני אחולי מחל ועיין בהר"אש בחולין דנ"א ע"א סימן ל"ד ומכ"ש בדבר אשר נזכר לפניו ושמע ולא התנה מוכח שלא איכפת לי' בתנאי וא"כ הכא כיון ששמעו מבית דין שאמרו שחל עליהם המצוה לפרוע ממעות וממטלטלין שהניח אביהם והם שתקו ולא אמרו כלום ונתנו המעות בסתם והוי להו להתנות שמסלקי' מקרקע כדי שלא יהי' לבעל חוב אח"כ שום טענה דאנן סהדי שלא ניחא לי' לאינש לירד בדינא ודיינא כדאי' בכמה דוכתי בפוסקים והוי להו לאסוקי דעתי' אולי יטעון הבעל חוב אח"כ שהמעות שמשלמין הוא עבור מצוה והשעבוד קרקע קם במקומו כיון שהוא דבר שיוכל לאסיק אדעתי' והם ש שתקו ונתנו סתם איכא הוכחה משתיקותם שהם מרוצים לשלם המטלטלים מצד מצוה ומחמת שרצו בקרקע אביהם ולא הי' להם עכשיו לסלק כל דמי החוב אשתמוטי קא משמטי נפשייהו וסילקו עכשיו המזומן ולכן שפיר קאמר אביי הני קמאי מצוה עבדיתו שיש הוכחה ברורה ממעשה שעשו ומשתיקתם כיון שידעו הדין שפריעת בעל חוב מצוה שבע"כ אמרו להם כן הב"ד והוי מצו להתנות שמסלקים בעד דמי קטינא ולא התנו מוכח שהם מרוצים לקיים המצוה משא"כ בנידון דש"ות בית יעקב שלא ידע כלל שמחויב לשלם לצאת ידי שמים שפיר יש לומר דהוי מחילה בטעות שיכול לטעון לא ידעתי כלל שאני פטור מלשלם בדיני אדם:
יא ועוד יש לדחות ראי' הנ"ל דאי' במס' סוטה דכ"ה ע"א ת"ש ואלו שב"ד מקנין לה מי שנתחרש בעלה כו' ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינוי מחל עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל לה ומשני סתמא דמילתא אדם מסכים על דעת ב"ד ולמד מזה ראב"ן ז"ל הובא במרדכי במס' סנהדרין בסוף פרק קמא סימן תרפ"א באחד שנתחייב לחבירו שביעה ופייסו התובע למחול ואמר יהי' כדבריך ושוב תפס משכונו של זה ואמר דמחילתו אינה מחילה כי לא אמרתי מחול לך והשיב כיון שדעת הב"ד הי' שיגמור הדין בשעת המחילה ולא תקום צרה פעמים והסכים לדעתם מן הסתם והביא ראי' מסוגי' הנ"ל ופשוט הא דפריעת בעל חוב מצוה היינו שחייב לשלם לצאת ידי שמים ודמי לכל מקום דאמרינן חייב לשלם לצאת ידי שמים כמבואר במשנה למלך בפרק י"א ממלוה ה"ז ובפרק כ"א ממלוה וכבר בארנו שמוכח שב"ד מחויבין לומר הדין שמחויב לשלם לצאת ידי שמים דהא מוהר"של הנ"ל הביא בתשובה דעת גדול אחד היכי דחייב מדיני שמים אף שאין ב"ד כופין מ"מ כופין בדברים, והוא ז"ל השיג עליו כנ"ל מ"מ נראה דמודה שב"ד מחויבין לומר לו שאינו יוצא ידי שמים עד שישלם, רק שחולק על גדול הנ"ל שסובר שכופין בדברים ומשמע דסובר כמ"ש מוהר"ם מינץ הבאתי בפרט א' שמכריזין עליו בבית הכנסת וגם מותר לקרותו רשע ע"ז אמר רש"ל שאין כופין בדברים וכן נראה כוונת הש"ך בסי' כ"ח סע"ק ב' ועיין בתוס' כתובת ד"נ ע"א ד"ה עשתינהו אבל מ"מ לכ"ע צריכין ב"ד לומר דעתם אף שאין בידינו לכופן ראוי לך שתשלם לצאת ידי שמים כיון שהוא מצוה לפרוע חובת אביהם בודאי מוטל על ב"ד לפייסם בדברים שיהי' מרוצים לקיים מצוה רק שאין כופין אותם בדברים ולדוחקם, וכיון שדעת ב"ד הוא בודאי שיתומים ישלמו חובת אביהם ממטלטלי' וממעות שהניח להם אביהם וכיון שב"ד בודאי עשו כדין וכהוגן ואמרו להם הדין כנ"ל ויתומים שתקו ולא אמרו כלל יש הוכחה דמסתמא מסכימים לדעת ב"ד ומה שנתנו רק חמשים זהובים ליכא הוכחה לסתור כיון שיש לומר שעשו כן שחפצים בקרקע ואשתמוטי קא משמטי נפשייהו וכלל מוסכם בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי היכי שיש שני חזקות הסותרים זא"ז מיישבין החזקות כדי שלא יהי' סתירה ביניהם ומהאי טעמא אמרינן אשתמוטי לישב החזקות כמ"ש הפוסקים וה"ה היכי שיש שני הוכחות הסותרות זו את זו מיישבין דהוכחה וחזקה הוי כאנן סהדי והיכי שיש אנן סהדי הסותרים זא"ז דינו כמו בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז שמיישבין דבריהם כדי שלא יהי' הכחשה וא"כ הכא כיון שיש לנו הוכחה ממעשה ששתקו מסתמא הסכימו על דעת ב"ד אף אי נימא שיש הוכחה להיפך מדלא נתנו כל דמי החוב מ"מ כיון שסותרין זא"ז מיישבין ההוכחות כדי שלא יהי' סתירה ביניהם ואמרינן שהוכחה שהסכימו לדעת ב"ד הוא אמת ומה שלא נתנו מעות כל דמי החוב מיד אשתמוטי קא משתמטו עד דיהי' להו זוזי דניחא להו בקרקע ועיין במס' שבועת ד"מ ע"ב שיש ראי' לסברא זו שמיישבין החזקות היכי דיש לנו לקיים החזקה ומכ"ש בהוכחות דעדיפי מחזקות וכיון שהוכחה ממעות ליכא דהא יש לנו טעם לבטל הוכחה ועל הוכחה ששתקו ולא אמרו כלל ליכא טעם קם הוכחה זו במקומו, משא"כ בנידון דש"ות בית יעקב שליכא הוכחה כלל אפשר לומר דהוי מחילה בטעות ולא מוכח כלל מסוגי':
יב ראי' ב הביא בספר הנ"ל מהא דאי' בב"מ דס"ג ע"א אמר ר' נחמן השתא דאמר רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרא פירי למימרא דסבר ר' נחמן מחילה בטעות לא הוי מחילה והאמר ר"נ המוכר פירות דקל לחבירו לא קנה ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' התם זביני הכא הלואה ופי' תוס' בשם ר"ת הכא הלואה דהלוה לא הקנה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא לא קניא והוי מחילה בטעות והדרא פירי, אבל התם גבי פירות דקל לאו מחילה בטעות הוא דניהו דיכול לחזור אין לו לחזור בו כי היכי דליקום בהימנותא ולכן אית לן למימר דאפי' יודע שהי' יכול לחזור לא הי' חוזר יע"ש וא"כ השתא היכי דאינו אלא ליקום בהימנותא לא הוי מחילה בטעות דאמרינן אפי' יודע שיכול לחזור לא הי' חוזר מכ"ש היכי דליקום בהימנותא קמי שמיא דודאי לא הי' מונע מלפרוע לצאת ידי שמים עכ"ד ולענ"ד לא מוכח דבלא"ה יש להבין כוונת ר"ת במ"ש שאין לו לחזור כי היכי דליקום בהימנותא היכן נזכר דבר זה מפורש שאין לו לחזור בדשלב"ל ועיין במס' ב"מ די"ד וט"ו וגם מדוע לא זכרו הפוסקים, ונראה בכוונתו דהנה רמב"ם כתב בפרק כ"ב ממכירה הלכה ג' וז"ל המוכר פירות דקל לחבירו יכול לחזור בו אף לאחר שבאו הפירות לעולם ואי שמיט הלוקח ואכל אין מוציאין מידו וכל החוזר בו משניהם אין חייב לקבל מי שפרע עכ"ל ובהלכה ה' כתב דדבר שאינו ברשותו הוי כדבר שלא בא לעולם ומשמע להדי' שאינו חייב לקבל מי שפרע כי דין אחד להם ואולם המעיין בס' שיטה מקובצת במס' ב"מ דמ"ד ע"א ובתשובת ר"י מיגא"ש מבואר שדעת השואל שם הוא כרמב"ם אבל ר"י מיגא"ש השיב במוכר דבר שלא בא לעולם או אינו ברשותו אף שיכול לחזור חייב לקבל מי שפרע ועיין בש"ך ח"מ סימן ר"ט ס"ק י"ג וסמ"ע ס"ק כ"ג וקצ"הח שם ס"ק ט' ואי' שם בדמ"ח ע"ב דרבא סובר דמילט לייטינן לי' וכן קיי"ל בטוש"ע ח"מ סימן ר"ד סעיף ד' כיצד מקבל מי שפרע אוררין אותו ב"ד כו' וי"ל ר"ת סובר כר"י מיגא"ש וכוונתו כך כי עיקר מי שפרע הוא ממי שאינו עומד בדבורו שראוי לאדם ליקום בהמנותא ולעמוד בדיבורו וז"ש ניהו דיכול לחזור מ"מ אין לו לחזור כי היכי דליקום בהימנותא והיינו שאסור לחזור ואם חזר עובר על מי שפרע דטעם מי שפרע הוא בשביל שיקום בדיבורו לכך אית לן למימר דאפי' יודע שיכול לחזור לא הי' חוזר דאנן סהדי שאין אדם חפץ בלטותא דרבנן שחמור בעיני העולם ובזה יש להבין סמיכת לשון רמב"ם הנ"ל לאחר שכתב אם שמיט ואכיל אין מוציאין כתב וכל החוזר בו משניהם אין חייב לקבל מי שפרע כתב בכיון כי הוא ז"ל לית לי' פי' ר"ת הנ"ל רק כפי' אחר שפי' קמאי ז"ל שם בסברת ר' נחמן וכי היכי דלא נימא הטעם ואם שמיט ואזיל אין מוציאין משום דאנן סהדי שמחל ולא הי' בטעות מחמת עונש מי שפרע שחמור בעיניו כסברת ר"ת לכן כתב שאינו חייב לקבל מי שפרע וקמ"ל בזה לאפוקי מר"ת ואפי' היכי דליכא מי שפרע מ"מ הוי מחילה וא"כ נסתר ראי' קצ"הח מר"ת דיש לומר שאני התם מלבד שחייב בידי שמים לקיים המקח ולהחזיק בדיבורו אף גם יש לו עונש קללה בבית דין בפומבי זהו חמור בעיני העולם משא"כ בעלמא שפיר יש לומר אולי האי גברא לא הי' רוצה להפריז מעותי' לצא' יד"ש כיון שאין לו חיוב בידי אדם ולכאורה מוכרח לומר כן לדעת הפוסקים שהבאתי בכלל עד אחד בממון דלא אמרינן שיש לאדם חזקת כשרות בהפסד ממון מכיסו וא"כ ליכא למימר מחמת שמחויב לצא' יד"ש הי' נותן המעות אפי' הי' יודע כיון דליכא חזקת כשרות בהפסד ממון ובעכ"צל כמש"ל דיש חילוק דלטותא דרבנן חמור יותר בעיני העולם ואולם ראייתו מריב"ש נכונה אך לא הי' צריך להביא ראי' משם שגם בהר"אש ב"מ שם מוכח בפשיטות דסובר היכי דליכא איסורא במחילה וידע דמחיל הוי מחילה אפי' בטעות ועיין ברש"י שם ובודאי לא הי' נעלם מעיני ש"ות בית יעקב שדבר פשוט לפוסקים דמחילה בטעות הוי מחילה שליתא לדינו רק דבריו הוא רק להסוברים דלא הוי מחילה ועיין בש"ך בסימן י"ז ס"ק ט' ולכן זה שהחליט בס' קצ"הח דלא כבית יעקב לענ"ד לא מוכרח, ואולם לרמב"ם וסיעתו הסוברים שאינו מקבל מי שפרע במוכר דבר שלא בא לעולם ואפ"ה הוי מחילה משמע כמ"ש קצ"הח וצ"ע לדינא: