שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ז · פרט ג
יבואר אי בעינן אמתלא הניכר לבית דין שכן הוא:
ג הרמב"ם בפרק ט"ו מאישות הלכה למ"ד כתב וז"ל אמרה מקודשת אני ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה אם נתנה אמתלא לדבריה ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחילה שאני מקודשת וראינו בדבריה ממש הרי זה מותרת לשני, ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין זה ממש ה"ז אסורה עכ"ל וכתב הרב המגיד פי' אמתלא טענה הניכרת שהוא כדאי לסמוך עליה יע"ש וכן קיי"ל בש"ע א"העז סימן מ"ז סעיף ד':
ולכאורה משמע כן מלשון הש"ס דאי' וזו הלכה כו' ואמרו אם כו' שלא יוצדק הלשון אם הא כבר אמר ר' אחא לחכמים האמתלא, ולא הו"ל לומר רק ואמרו נאמנת ולכן דייק רש"י בלשונו הקדוש וכתב אם כו' הואיל ונתנה אמתלא לדבריה יע"ש אבל לרמב"ם וסיעתו א"ט שבעינן אמתלא הניכר לב"ד שיש ממש בדבריה וז"ש אם נתנה אמתלא ר"ל שיהי' ניכר לב"ד, וכן מצאתי בספר הפלאה שפירש כן, ולפ"ז משמע דרש"י חולק על רמב"ם, וי"ל שכן סובר הפני יהושע הנזכר בפרט ב' בדעת הרא"ש שסובר דלא בעינן אמתלא הניכר לב"ד, מיהו לא ראיתי כעת בפוסקים שיכתבו שרש"י ור"אש חולקים על רמב"ם בזה והא לפי דבריו שכתב שם דהלכה כר"אש, הא רוב פוסקים סוברים כרמב"ם דבעינן אמתלא הניכר לב"ד ואכתי דבריו צ"ע, ולפמ"ש לקמן יש מקום ליישב דבריו:
ודע דלכאורה הדיוקים ברמב"ם ובש"ע שם סותרים דהנה בעניני אמתלא יש למצוא ג' אופנים:
א) שיהי' ניכר לב"ד שיש בדבריה ממש כמ"ש הרמב"ם והמ"מ כעין מעשה שעמדו עלי' בני אדם שאינם הגונים לקדשה, משמע שהי' ידוע שהוא כן ואחר כך היו אנשים מהוגנים א"כ יש לב"ד ראי' לדבריה האחרונים ורבינו המחבר הוסיף על לשון הרמב"ם וכתב אמתלא הלז, וכ"כ בחידושי רא"ה וז"ל בדברים הנכרים אצלינו אמת אע"פי שאין ידועין לנו יע"ש וכ"כ הרבה ראשונים זלה"ה הובא בס' שיטה מקובצת:
ב) אמתלא שלא ניכר לנו שהוא אמת אך לא ניכר לנו שאין ממש באמתלא:
ג) שניכר לנו שאין בדבריה ממש ומריש דברי רמב"ם וש"ע משמע דבעינן דוקא שיהי' ניכר לנו שיש ממש באמתלא, וממ"ש בסיפא משמע דוקא כשניכר שאין ממש באמתלא הוא דל"מ אבל אם לא ניכר אף שאין לנו ראי' שאמתלא הוא אמת מהני וההכרח לדחוק בלשון הנזכר בסיפא דהמעיין בפוסקים ראשונים, וכן בש"ות אחרונים זלה"ה מוכח שהבינו שבעינן שיהי' טענה הניכרת לב"ד:
ד ולולי דבריהם זלה"ה הי' נראה לענ"ד לפרש כוונה אחרת ברמב"ם, דהנה לעיל בכלל ד' הבאתי מחלוקות הפוסקים, דעת הרמב"ם וש"ע א"העז סימן קט"ו דבכל מקום דאמרינן שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא אין הב"ד כופין לאפרושי מאיסורא רק שמחויב לצאת ידי שמים, ודעת הגאון מוהר"ר יצחק זצ"ל באומר פתח פתוח מצאתי, ובאומר לאשה קדשתיך וכיו"ב לא חל האיסור עליו רק לצאת ידי שמים, ודעת הריטב"א הובא בשיטה מקובצת במס' כתובת שם ובסוף קידושין דף פ"א דב"ד כופין לאפרושי מאיסורא, כיון דהוא מטעם הודאה לחובתו, והוי כאילו הי' עדים בדבר שהחיוב חל על ב"ד לאפרושי מאיסור וא"כ לשיטת הרמב"ם ה"ה באומרת אשת איש אני, ואחר כך אמרה פנוי' אני ונתקדשה לאחר בלי נתינת אמתלא אין ב"ד כופין אותה לצאת מהשני רק שמזהירים אותה שאינה יוצאה ידי שמים דהאיסור לא חל על הנושא דהא לכ"ע לא נאסרה רק מטעם שוי' נפשה ח"דא והאיסור הוא רק משום לתא דידה ואפילו אי נימא שהאיסור חל על הנושא אותה הוי ג"כ משום לתא דידה כדי שלא תהי' נכשלת באיסור מה שמחויבת לאפרושי מאיסורא כדי לצאת ידי שמים, וא"כ לפי זה קשה למה בעינן אמתלא שיהי' ניכר לב"ד שהאמת כדבריה האחרונים מה להם לב"ד בכך כיון שהיא אומרת שיודעת שיוצאת ידי שמים כפי האמתלא שאומרת לדבריה הראשונים היאך יכולין ב"ד להזהירה שמחויבת לצאת ידי שמים, כיון שאין ב"ד יודעין שהאמתלא הוא שקר, ובשלמא לשיטת ריטב"א ראוי שיהי' אמתלא ניכר לב"ד כיון מהחיוב על הב"ד מטעם דהודאתה הוי כעדים אבל לפוסקים הנ"ל שלא חל החיוב על הב"ד לכופה רק שמחויבת לצאת ידי שמים וכיון שהוא דבר המסור אל הלב הא היא אומרת שקים לה בבירור שהאמתלא שאומרת הוא אמת ובבירור יוצאת ידי שמים למה בעינן שיהי' ניכר לב"ד, לכן עלה בדעתי לומר כוונה אחרת ברמב"ם דהנה בפרק שמנה עשר מהלכות איסורי ביאה הלכה ט' כתב וז"ל אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פי שהיא מותרת לבעלה כמו שבארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי היא הודה שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא יע"ש, וכתב ע"ז הראב"ד אע"פי שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת שאם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והלא לא הודית על עצמה הודאה לאיסור ולא נתקבלה דבריה כלל והרי אשה שאמרה אשת איש אני ואח"כ אמרה פנוי' אני ונתנה אמתלא לדברי' נאמנת אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת, והרב המגיד כתב שם שמ"ש הר"א זלה"ה שאם נתנה אמתלא לדברי' שאמרה כדי שיגרשנה בעלה שהיא נאמנת אפשר לומר שאין לסמוך על דבריה דהא בעלה לא הי' מצווה לגרשה אפי' אם מאמין לדברי' ואפילו באשת כהן כיון שלא הי' הבעל מחויב להאמינה ולגרשה אין בדבריה כלום, ועיין מ"ש הב"ש בא"העז סימן ו' ס"ק ך"ו, והנה במעשה הנזכר בש"ס שקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים יש לומר שהי' ניכר וידוע לנו שבאותו הזמן הי' אינם מהוגנים, ואח"כ הי' הגונים רק שלא היינו יודעין כוונתה אם אמרה כן בשביל זה וביררה היא אמתלא ואולם יש אמתלא אשר לא ניכר לנו ראי' לדבריה' רק שלפי דבריה הוי אמתלא חשובה, והיינו כעין שכתב המגיד משנה הנ"ל דהיכי שנתנה אמתלא אשר גם לפי דבריה לא הי' בידה אמתלא זו לא מהכי כיון שגם לפי דבריה אין בה ממש, ולפי זה יש לומר כוונת הרמב"ם מ"ש וראינו בדבריה ממש, ר"ל שראינו לפי דברי' יש ממש באמתלא ולכן השמיט הרמב"ם המעשה שקפצו עלי' בני אדם, אף שדרכו בחיבורו להביא המעשה כמו שהוא, רק כתב אם נתנה אמתלא בדבריה כו' וראינו בדבריה ממש י"ל שרצה להורות אף שלא ניכר לנו ראי' לדברי האמתלא רק שעכ"פ לפי דבריה הוי אמתלא חשובה, והוכחת הרמב"ם מש"ס יבואר לקמן:
ה ונתתי אל לבי אם אפשר לכוין פירוש זה בשיטת שאר פוסקים זלה"ה, ונראה מ"ש ה"המ שם וז"ל פי' אמתלא טענה הניכרת שהיא שהיא כדאי לסמוך עליה עכ"ל ויש לכוין כדברינו לפי דבריה הוי אמתלא חשובה, וכעין מ"ש בפרק י"ח מא"ב וקצת ראי' לזה כיון שהוא ז"ל, פי' כן בתיבת אמתלא ואם כוונתו שבעינן שיהי' ניכר וראיה לב"ד שהאמת כמו אמתלא איך נרמז כן בלשון אמתלא שהוא טענה הניכרת לב"ד כייפי' אמתלא כתב רש"י שהוא משל וטעם למה אמרה מתחילה, ולא מורה פירושו שיהי' ניכר לב"ד, וכן מוכח להדי' להמעיין במס' גיטן דף פ"ח ע"ב ודף פ"ט ע"א וע"ב עיין שם ותראה שכן הוא אבראי שראיתי בש"ות תשב"ץ סימן מ"ח שכתב וז"ל ששאלת מהו לשון אמתלא שבהלכות אישות, לשון התלמוד הוא ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת פירושו ראי' ומשל וטענה שמראין שכן הוא האמת יע"ש לכאורה משמע שפי' כן בתיבה זו שפירושו כן ואולם דבריו תמוהין, ואפשר לדחוק בלשונו שי"ל לפי דבריה, כי לולי כן אי אפשר לפרש כן בתיבה זו אע"כ שה"המ פי' כדברינו שר"ל לפי דבריה הוי אמתלא ונרמז היטב בלשון אמתלא שפירושו טעם לדבריה הראשונים, וממילא מוכח שבעינן לפי דבריה יהי' טעם מספיק, והטור בסימן מ"ז כתב ואם נתנה אמתלא לדבריה שאמרה כן תח לה כדי שלא יקפצו עלי' אנשים שאינם מהוגנים וכיו"ב נאמנות יע"ש שינה מלשון הש"ס דאי' מעשה וקפצו עלי' ב"א מורה שהענין הי' שכבר קפצו עלי' בני אדם שאינם מהוגנים ויש רגלים לדבר, אבל הוא ז"ל כתב כדאי משמע שעדיין לא הי' שבאו בני אדם שאינם הגונים וא"כ לא ניכר אמתלא לב"ד מ"מ הוי אמתלא כיון שעכ"פ לפי דבריה הוי אמתלא חשובה:
ובס' שיטה מקובצת שם כתב בשם רשב"א וז"ל כשנתנה אמתלא לדבריה כלומר טענה הנכרת שהיא כדאי לסמוך עלי' יע"ש י"ל ג"כ כוונתו שניכר שהיא כדאי לפי טענתה לסמוך עליו וכן ראיתי בש"ות מוהר"י טראני חלק א' סימן קמ"ז דף קמ"ה בתשובת גאוני חכמי צפת זלה"ה נראה להדי' מרהיטת לשונם כמו שכתבתי שיהי' אמתלא חשובה לפי דברי האומר אמתלא ואין צריך שיהי' רגלים לדבר לב"ד שאומר אמת, ואולם מלשון רבינו המחבר בש"ע שהוסיף שם וכתב וז"ל ואם נתנה אמתלא לדברי' שאמרה כן מתחילה כדי שלא יקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים וראינו בדבריה ממש יע"ש הוסיף על לשון הטור וכתב הני שלשה תיבות, וראינו בדבריה ממש, משמע שסובר דבעינן שיהי' אמתלא הניכר לב"ד, וכמו כן לשון רא"ה בחידושיו שכתב וז"ל ואם נתנה אמתלא לדבריה כלומר בדברים הנכרים אצלינו אמת אע"פי שאין ידועין לנו יע"ש משמע ג"כ כמ"ש מחבר שיהי' ניכר אצלינו דהיינו רגלים לדבר וכמו כן ראיתי בשיטה מקובצת שם, שכתב בשם תלמידי רבינו יונה וז"ל פי' אמתלא טענה שנראה אמת כענין מעשה שהביא בסמוך יע"ש מורה להדי' דבעינן שיהי' נראה לנו ראי' לאמתלא כעין מעשה הנ"ל שמשמע שהי' ידוע שהי' מתחילה אנשים שאינם מהוגנים ואח"כ הגונים כי ראיתי בש"ות הריב"ש סימן קצ"ג שכתב שם וז"ל ולא דמי להא דאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אני ונתנה אמתלא לדבריה בשביל בני אדם שאינן מהוגנין שהיא אמתלא ראוי שדרך אשה צנוע לומר כן להציל עצמה מרננת רשעים וגם אנחנו ידענו באמתלא ההוא שיש ממש בדבריה, דומי' דההוא עובדא שקפצו עליה בני אדם, דלשון אמתלא משמע טענה הניכרת שהיא כדאי לסמוך עליה וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מאישות עכ"ל הרי להדי' שהבין כפשוטו, ולענ"ד צ"ע בזה:
ו ונראה לענ"ד להביא ראי' לדברינו דכבר כתבתי מה דקשה לפי כוונה פשוטי', בהאי מעשה דאי' שם אם נתנה אמתלא לדבריה שלשון אם, אינו מן המובן כיון שכבר אמר לחכמים שאמרה אמתלא, ותו הקשו ז"ל בכוונת שמואל ששאל מרב מה"ת לא יועיל אמתלא בנדה כמו בכל איסורין ונראה דהנה בהא דנאמנת אשה לומר טמאה אני לך, ראיתי מחלוקות בין אחרונים זלה"ה בש"ות פני יהושע חלק א"העז סימן א' וכן בס' שערי המלך בפ"ט מאישות הלכה ט"ו ובספר הפלאה הבינו שהוא מטעם נאמנות עד אחד באיסורין שהתורה האמינה לאשה כדאי' וספרה לה לעצמה אבל המעיין בש"ות מוהר"י מטראני חלק א' סימן צ"ב מוכח שהבין שהוא מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא ולא אתי' מקרא דספרה לה דמיירי רק לענין טהרה שנאמנת על ספירת שבעה נקיים משום נאמנות עד אחד באיסורין, ולולי דמסתפינא יש לומר בדרך פלפול נ"מ לדינא (לא ח"ו להורות אף לסניף בעלמא) אי נימא שהוא מטעם נאמנות שהתורה האמינתו לאשה כשני עדים והחיוב חל על הב"ד כשאומרת טמאה אני לך לכופה שתפרוש מבעלה כמו אילו הי' עדים בדבר שנמסר לבית דין ממילא אחר כך כשחוזרת מדבריה בעינן אמתלא הניכר לבית דין ורגלים לדבר שהאמת כמו אמתלא דכיון שהדבר ברור שהענין אמת כאילו הי' עדים ממילא בעינן אמתלא ברורה, כי כמו שברור לנו האיסור על ידי הגדתה דהוי כעדים כמו כן בעינן שיהי' ברור לנו ההיתר והיינו שיהי' רגלים לדבר לדברי האמתלא אבל אי נימא שאינה נאמנת מטעם ע"א נאמן באיסורין כשני עדים רק מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא וכפי מ"ש לעיל דעת כמה פוסקים לא נמסר לבית דין רק להזהירה שתצא ידי שמים, שפיר יש לומר אף אם אומרת אמתלא שלא ניכר לבית דין ולבעל שיש ממש בדבריה רק שלא ניכר להיפך כיון שעכ"פ לפי דבריה הוי אמתלא חשובה סגי כיון שאומרת שקים לה לגבי נפשה שיוצאת ידי שמים סגי, ודוקא אם הנאמנות מצד הגדת ע"א באיסורין דהוי כאילו הי' עדים בדבר והוי דבר ברור בעינן אמתלא ברורה כיון שאיסור ברור בעינן דבר הסותר לאיסור היתר ברור והיינו אמתלא הניכר' לבית דין, אבל אם הוא מטעם שווי' נפשה חד"א שאינו דבר ברור שאומרת אמת כאילו הי' עדים דהא בעדים החיוב חל על הב"ד לכוף לאפרושי מאיסורא ובכה"ג חל האיסור רק לצאת ידי שמים אפ"ל דסגי באמתלא אשר לפי דבריה יוצאת ידי שמים:
אבראי לפמ"ש לעיל בכלל ה בכמה דוכתי הוכח' דהוי כאנן סהדי כיון שאסרה ע"ע דבר המותר אטו בשופטני עסקינין שיעשה אדם דבר לחובתו אך לשיטת רמב"ם וסיעתו שהחיוב הוא רק לצאת ידי שמים א"א לומר דהוי כאנן סהדי וכן מאחרונים זלה"ה לא משמע כדברינו שם וכן ראיתי בס' בית מאיר בסימן ו' שהבין כן דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא לא הוי נאמנת וודאי יע"ש:
ולפ"ז נבוא לפרש הסוגי' ונראה במעשה דאשה אחת כו' הנאמר שם הי' אמתלא שהי' ניכר לב"ד שהאמת ורגלים לדבר לדברי האמתלא שאומרת שכן הי' כוונתו שהי' ידוע כן שהי' אינם מהוגנים ואולם ר' אחא העלה הלכה זו לפני חכמים לידע הלכה למעשה גם בעלמא אם בעינן שיהי' ניכר לב"ד או אפי' בעלמא אף שאין לב"ד רגלים לדברי אמתלא רק לפי דבריה הוי אמתלא חשובה מהני וחכמים רצו להורות לו דין ולכן דייקו בלשונם הקדוש אם נתנה אמתלא לדבריה ר"ל אף שלא יהי' נזכר לב"ד רק שנתנה אמתלא לדבריה סגי כי לשון אמתלא אין פירושו שיהי' ניכר לב"ד רק כמ"ש רש"י שהוא משל וטעם למה שאמרה תחילה כמו שהוכחתי לעיל מסוגי' דגיטין דף פ"ט דאל"כ הו"ל לש"ס לומר אם נתנה אמתלא הניכר' לב"ד מהני אע"כ כמ"ש אף שלא ניכר לב"ד רק לדבריה ר"ל במה שהיא לבדה נתנה אמתלא סגי ולפ"ז מוכח להיפך ממה שכתבתי לעיל דשם כתבתי דרש"י סובר דלא בעינן אמתלא הניכר' לב"ד ורמב"ם סובר דבעינן ניכר' לב"ד, וכן מצאתי בס' הפלאה שכתב ראי' לשיטת רמב"ם מלשון אם נתנה והבין שהכוונה שיהיה לה ראי' קצת שדבריה אמת, ולענ"ד אין הלשון הש"ס משמע כן דהול"ל אם נתנה אמתלא הניכר' לב"ד רק יש לומר רמב"ם וסיעתו פי' אם כפשוטו ולא כמ"ש רש"י שהוא בלשון הואיל ואדרבא דייקו בלשונם הקדוש כיון דר' אחאי העלה הלכה זו לפני חכמים ואם הי' משיבים הואיל הי' נצמח לנו טעות בדין והיינו מפרשים בכוונתם דוקא אמתלא כזו שניכרת לנו נאמנת אבל אמתלא חשובה לפי דבריה רק שלא ניכר' לנו לא מהני לכן השיבו בלשון אם להורות כל שנתנה אמתלא היינו טעם לדבריה אף שלא ניכר' לנו נאמנת וא"כ רש"י שפירש האי אם פירושו הואיל מוכח להיפך דוקא אמתלא כזו שיהי' ניכר' לנו מהני ולפ"ז א"ש שיטת פני יהושע שהבאתי בפרט ב' שעולה בשיטת רמב"ם וסיעתו ועל זה שייך שפיר ספיקא דשמואל באומרת טמאה אם יכולה לחזור באמתלא והיינו שהי' לה אמתלא אשר לא ניכר' לנו והי' מסופק בהא דנאמנת לומר טמאה אני אם הוא מטעם נאמנות ע"א באיסורין ובעינן אמתלא הניכר לנו שהוא אמת ולא דמי לתשובת חכמים באושא דסגי באמתלא אף שאין ניכר לב"ד או שהוא מטעם שווי' נפשה ח"דא וסגי באמתלא אף שאין ניכר' לנו, ועיין בתוס' ד"ה ואפי' כי אמתלא שאמרה אשת שמואל שלא הי' בה חילא משמע אף שלא הי' ניכר' לנו שכן הוא רק היא ידעה בנפשה וי"ל כעין זה הי' אבעי' דשמואל וע"ז שפיר משיב אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה ר"ל שאין צריך שיהי' רגלים לדבר לאמתלא רק אם הוא אמתלא חשובה לפי דבריה סגי כי נאמנת אשה לטמאה א"ע לבעלה הוא רק מטעם שווי' נפשה ח"דא, כי אי אפשר לומר שהוא מטעם נאמנות ע"א כיון דקיי"ל במס' נדה דף ט"ו ע"א דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ואין עד אחד נאמן נגד חזקה לשיטת כמה פוסקים בי"ד סי' קכ"ז והא דנאמנת בספירת שבעה נקיים כתבו תוס' בגיטין דף ב' ע"ב בד"ה עד אחד ובחידושי רשב"א ובמוהרש"א שם ובמוהרי"ק סימן ע"ב שאינו נגד חזקה ובע"כ שהוא מטעם שווי' נפשה ח"דא וכיון שהוא לגבי נפשה מהני אפי' נגד חזקה, ולכן לא בעינן אמתלא שיהי' ניכר לב"ד ולבעל וא"ש:
ז ובדרך פלפול יש לומר דשמואל לשיטתו שפיר קמבעי' לרב דהנה אי' במס' נדה דף ט"ו ע"א דר' נחמן בר יצחק הבין דרב סובר ווסתות דרבנן ושמואל סבר ווסתות דאורייתא דאיכא חזקה אורח בזמנו בא ומבואר בתוס' ד"ה ור' נחמן דהלכה כר' נחמן בזה, וא"כ לכאורה קשה לשיטת הפוסקים דאין עד אחד נאמן נגד חזקה הא כמו דמוכח מקרא דוספרה לה דעד אחד נאמן באיסורין בספק השקול כמ"ש תוס' במס' גיטין שם מאותו קרא מוכח דנאמן אפילו נגד חזקה, דהא אפילו אם הגיע ווסתה אם אמרה שבדקה א"ע ומצאה טהורה נאמנת ואף דאיכא חזקה אורח בזמנו בא, ואם בא אין בידה עכשיו לטבול, וא"כ י"ל שמואל לשיטתו ע"כ סובר עד אחד נאמן נגד חזקה ממילא יש לומר הא דנאמנת לומר טמאה אני שלא בשעת ווסתה הוא מטעם נאמנות עד אחד אף שהוא נגד חזקה נאמנת כמו שנאמנת לומר טהורה אני בשעת ווסתה לכן מסופק אם מהני אמתלא כזו שלא ניכר' לנו שהאמתלא אמת, אבל רב לשיטתו סובר ווסתות דרבנן לא מוכח שע"א נאמן נגד חזקה כי מה דנאמנת לומר טהורה אני בעת ווסתה אינו נגד חזקה ונשאר על סברא חיצונה שאינ' נאמנת ובע"כ הא דנאמנת שלא בשעת ווסתה לומר טמאה אני הוא מטעם שווי' נפשה חתיכה דאיסורא וממילא מהני אמתלא אף שאינ' ניכר' לב"ד, אבל שוב ראיתי שז"א לפמ"ש רש"י בריש מס' גיטין וביבמות דפ"ח וביארו דעתו הר"ן ונ"י וכן קיי"ל בי"ד סי' קכ"ז סעיף ג' דהא דאין עד אחד נאמן נגד חזקה דוקא בשאתחזק איסורא בחדא חתיכה אבל בחתיכה ממני חתיכות נאמן אף דאיקבע איסורא נאמן לברר ה"ה היכי ששני חזקות סותרות זו את זו אף אי נימא דלא מסלקינן החזקות כמאן דליתנהו דמי ונשאר ספק השקול מ"מ נאמן ע"א לברר איזה חזקה אמת וכיון שיש לאשה חזקת טהרה י"ל לכן נאמנת בשעת ווסתה לברר איזה חזקה אמת אי חזקת טהרה או חזקה אורח בזמנו בא ומכ"ש אי נימא דמסלקינן החזקות נשאר ספק שקול דנאמן ע"א ולפ"ז מוכח כדברי תוס' במס' גיטין שם כפי הכוונה פשוטי' דנידה לא הוי דבר שבערוה דאי נימא כמ"ש בש"ות מעיל צדקה דנדה הוי דבר שבערוה קשה אמאי נאמנת למ"ד ווסתות דאורייתא אפי' כשהגיע זמן ווסתה לומר טהורה אני לפי מה שכתבתי בכלל ע"א בדבר שבערוה דעת כמה פוסקים מגדולי ראשונים זלה"ה שאין ע"א קם בדבר שבערוה אפי' בספק השקול כמו בממון דאין ע"א קם בממון אפילו בדבר שאין שניהם מוחזקים ודבר זה יבואר באי"ה בכללי עד אחד, מיהו בלאו דברינו הלז מ"מ יש לומר בפשיטות כש"ל שהי' מסופק מאיזה טעם נאמנת לומר טמאה אי מטעם שווי' נפשה ח"דא או מטעם נאמנות, שוב ראיתי לבעל קצ"הח ובס' חוות דעת שכתבו לפי דרכם פלפול בזה אי נאמנת האשה הוא מטעם שווי' כו' אף לא דרכם דרכי בפירוש הסוגי' כי הם כתבו פירוש אחר בסוגי' והמעיין יבין ההפרש, והנלענ"ד כתבתי:
ח מיהו כל זה כתבתי רק כנושא ונותן בהלכה כי ממשמעת לשון הפוסקים מורה שבעינן אמתלא הניכר' לב"ד שכן הוא, וגם בהאי כללא שכתבתי בשם הראשונים זלה"ה היכי דאמרינן שווי' נפשי' ח"דא אין הב"ד כופין רק לצאת ידי שמים אני חוכך מאד אם הוא בכל מקום כי מלשון הפוסקים בי"ד סימן א' ובכמה דוכתי לא משמע כן, וגם לפי הטעמים שכתבתי בכלל ה' משמע דהוי כעדים וכדבר ברור לכן דבר זה צ"ע גדול, ואולם קשה לי על מ"ש מחבר בי"ד סימן א' סעיף י"ג בטבח שעשה סימן בראש הכבש שהי' טריפה, ואומר שהי' טריפה ואח"כ אמר שכשר הי' ולא אמר כן אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח כשר כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן דהו"ל לבאר כמ"ש בא"העז סימן מ"ז דבעינן אמתלא שיהי' ניכר לב"ד שאומר אמת, ואולי יש לומר דסובר המחבר דוקא בדבר שבערוה החמירו אבל קשה מנלן לומר כן ועיין בש"ך שם ס"ק ג' שכתב וז"ל כמו שנתבאר בא"העז סימן קנ"ג ועיין בחושן משפט סימן פ' עכ"ל, ובא"העז שם סעיף ו' אי' שם דין דאמתלא רק בדעת י"א ויותר הו"ל להביא מ"ש בסימן מ"ז, וכפי הנראה סמך המחבר על מ"ש בא"העז שבעינן רגלים לדבר לדברי האמתלא:
ט ודע דיש להסתפק לשיטת הרמב"ם וסיעתו כפי הבנת המפורשים ראשונים זלה"ה בדבריו דבעינן שיהי' אמתלא הניכר לב"ד היכי שאמרה אשת איש אני ואח"כ חזרה ואמרה פנוי' אני אי גם באשה שאמרה לבעלה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה אני בעינן אמתלא הניכר' לנו דהיינו ע"י עדים וכיו"ב, או דסגי כשניכר' לבעל כיון דהוא ענין הנוגע לעצמו סגי כשיוודע לו ראי' לדבריה ולכאורה משמע כן דרחוק למצוא באשה נדה אמתלא שיהי' ניכר וראי' לדבריה כי אם על פי הבעל שיודע וכן משמע מלשון רמ"א בי"ד סימן קפ"ה להמעיין. שם ולפי זה הי' אפשר לומר אפי' לפי מה שצדדתי לעיל דלא בעינן אמתלא הניכר' לב"ד וה"ה דלא בעינן אמתלא הניכר' לבעל היינו היכי שאין הבעל מאמין לדברי אשתו שאמרה טמאה אני לך ולא אסרה על עצמו משעה שאמרה לו דהאיסור דרמי' עלי' הוא רק משום דשווי' נפשה חתיכה דאיסורא אסור לבעל לשמש עמה כי לא הוי הפקעת שעבוד כיון שהוא רק לזמן סגי באמתלא שאינו ניכר' לנו ולבעל רק ניכר' לה כיון שלפי דבריה הוי אמתלא כיון שהאיסור הוא משום לתא דידה סגי כשהיא אומרת בברי שיודעת האמת שמותרת משא"כ היכי שהבעל מאמין לדבריה ואסרה על עצמו כשאמרה טמאה אני לך ע"י שפרסה נדה דבכה"ג שווי' נפשה חתיכה דאיסורא כדמוכח במס' קדושין דף ס"ו ע"א דהיכי דמאמין להעד שווי' נפשיה ח"דא וה"ה וחל האיסור עליו מצד עצמו צריכה אח"כ לומר טענה ואמתלא שיהי' ניכר' גם לבעל כדי שיוכל לצאת ידי שמים, וי"ל שכן הי' המעשה בשמואל שהי' מאמין לאשתו ולכן לא עביד שמואל עובדא בנפשי' כיון שהאמינה מתחיל' חל האיסור עליו ובעינן אמתלא הניכר' לבעל וכפי מ"ש תוס' לא הי' ניכר' האמתלא לשמואל ולאחר העיון ראיתי בש"ות מוהרי"ט ספר ב' סימן א' בחלק א"העז דף ל"ד ע"ד בסופו ראי' לדברינו היכי שבעל מאמין לאשה אין יכול לסמוך על אמתלא שלה כי אם כשיש לו ראי' שהאמת כדבריה באמתלא שאומרת וצ"ע בכל זה לדינא כי ענינים אלו המה כהררי' התלוי' בשערה: