שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ו · פרט א
יבואר מקורו:
א גרסינן במס' כתובת דכ"ב ע"א ת"ר האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אני נאמנת והא שוויתה לנפשה ח"דא אמר רבה בר ר"ה כגון שנתנה אמתלא לדבריה תנ"ה כו', וכתב הר"אש שם וז"ל אמרה א"א אני וחזרה כו' א"נ אם אמדה אחר כד"ד אבל בתוך כדי דיבור יכולה לחזור דבריה הראשונים ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת עכ"ל וכ"כ הר"ן והרי"ף אף שסתם בסתם לשון הברייתא מ"מ לשון חזרה ואמרה מוכח דהיינו לאחר כד"ד כמ"ש בשיטה מקובצת שם בד"ה והא בשם שיטה ישנה, דלכן לא מתרץ הש"ס שמיירי בתכ"ד משום דלא שייך לשון חזרה ואמרה, וכיון לזה ג"כ בספר לחם משנה בפרק י"ב מהלכות גירושין ה"א וכן משמע להדי' ברמב"ם בפ"ט מאישות הלכה ל"א וכן אי' בטוש"ע א"העז סימן מ"ז סעיף ד' ואולם ראוי לברר מה שנחלקו אבות העולם בהא טעמא דתכ"ד אי הוא מן התורה או רק מדרבנן הנה תוס' כתבו במס' ב"ב דקכ"ט ע"ב ד"ה והילכתא בשם ר"ת דלכך אמרינן תכ"ד כד"ד כדי שאילת תלמיד לרב שלו' עליך ר' לפי שכשאדם עושה סחורה עם חבירו ויראה רבו לא יתן לו שלום שאם יתן לו לא יכול לחזור ממקחו לכן תיקנו חכמים כשיעור זה יכול לחזור, וכיו"ב כתבו תוס' במס' ב"ק דע"ג ע"ב ד"ה כי וכ"כ רמב"ן במס' ב"ב שם בשם ר"ת וא"כ ס"ל שמן התורה אין יכול לחזור אפי' בתוך כד"ד, ואולם הר"ן בנדרים דפ"ז ובחידושו לרי"ף במס' שבועת דל"ב השיג על זה וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לעולם בקום ועשה בנדרים ולכן כתב הטעם מש"ה קיי"ל בכל מקום תכד"ד כד"ד לבד מקדושין וגירושין ועע"ז הטעם דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותן לאו בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תכ"ד אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותן אלא בהסכמה גמורה ומש"ה חזרה אפי' תכ"ד ל"מ א"כ הבין שמן התורה הוי בכל התורה (חוץ מהני הנזכרים) תכ"ד כד"ד, וכפי הנראה אזלי לשיטתם דלפמ"ש תוס' ביבמות דפ"ח ע"א ד"ה מתוך ובדפ"ט ע"ב ד"ה כיון ובמס' ע"ז די"ג ע"א ד"ה אמר ובמס' נדרים ד"צ ע"ב והובא בבית יוסף בא"ח סימן תי"ח דיש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה אפי' בקום ועשה בסברא גדולה, וי"ל שהם חשבו להאי טעמא הנ"ל לסברא גדולה, אבל הר"ן בחי' לנדרים שם במתני' משמע להדי' דלית לי' האי כללא לכן תמה על ר"ת ועמ"ש בש"ות מוהר"י טראני בספר ב' סימן כ"ג די"ט ע"א להשיג על סברת ר"ת ובב"י בא"העז סימן קל"ד הביא תשובת הר"ן שכ' וז"ל ועוד שקרוב אני לומר דאם איתא דלאחר כד"ד אין ביטולו מועיל אף תכד"ד א"י לבטל דהא אסקינא דתכד"ד כד"ד חוץ ממגדף וע"ז ומקדש ומגרש ואע"פי שרשב"ם פירש בפ' י"נ שאם קידש את האשה וחזר בו תכ"ד מקודשת ואינה מקודשת אין לשון הגמרא מוכיח כן ואף דברי הראשונים אינו כן שהרי הרמב"ם כתב בפרק ז' מאישות המקדש את האשה וחזר הוא או היא אע"פי שחזרו תוך כד"ד אין חזרתם כלום אלמא בין לקולא ובין לחומרא אמרינן דתכ"ד דקדושין וגירושין לאו כדיבור דמי עכ"ל והובא דבריו בקצרה בב"ש סימן ל"ח ס"ק נ"ו להלכה והבן:
**(הג"ה עיין בשו"ת הריב"ש הובא בב"ש סימן ל"ז ס"ק נ"א ובסימן מ"ט ס"ק נ"ב דהא דקיי"ל בקידושין דלא הוי כדיבור דוקא כשעושה מעשה שנותן כסף קדושין אבל עדים או אב או אשה עצמה שמעידין על הקדושין יכולין לחזור אפי' בתכ"ד ומ"ש הטו"ז בסימן ל"ז ס"ק י"ט תמוה מאד יע"ש ותשכח:)**
ב ועלה בדעתי להוכיח כשיטת הר"ן דאיתא בכתובת שם אמר ר' אסי מניין לפה שאסור כו' שנאמר את בתי וגו' לאיש אסרה הזה התירה ל"ל קרא סברא הוא כו' אלא כו' לכדרב דאמר מניין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה למה לי כו' הזה ולא ליבם וכתבו בתוס' ד"ה מניין כו' משמע שאינו נאמן להתיר את בתו כשאסרה אלא מחמת מגו ותימא דאם בא אחד ואמר קדשתי את בתי ולאחר שעה או למחר אומר לפלוני קדשתיה לא יהי' נאמן כיון דהשתא ליכא מגו ואומר ר"י דבעינן זה שאינו סותר דבריו, הראשונים ולא בא אלא לפרש דבריו מיהמן אע"ג דלא מגו והכא דריש מאת בתי הפה שאסר כו' כגון דקאי האיש שקידש לו קמ ואמר את בתי נתתי לאיש ושתק דמשמע ודאי שאינו מכיר שזה חתנו מדלא אמר את בתי נתתי לזה או לאיש הזה ביחד בלא הפסק מרובה הלכך לא יהי' נאמן אח"כ אלא תכ"ד דאיכא מגו עכ"ל ועיין בב"י בסי' קנ"ג והקשה מוהר"ם שיף מאי מקשה הש"ס הזה למה לי הא צריך הזה לגופא דאי לא הוי כתיב רק את בתי נתתי לאיש ולא אמר הזה לא הוי שייך למיקרי ולו תהי' לאשה דהא לא אמר הזה וכיון דאמר לאיש אסרה אכ"ע וצריך הזה לגופא להתירה לבעלה וביאור דבריו נראה דבודאי כשאומר לאיש ולא אמר הזה אף שלא שתיק הוי חזרה דדוקא לפי מה דרצה הש"ס לומר דאתיא לפה שאסר הפה שהתיר כתבו תוס' היכי דאמר, לאיש הזה ביחד בלא הפסק מרובה ליכא תורה דכך הוא סדר הלשון כיון דהוא הכל המשך אחת ולא מוכח דהוי חזרה רק על ידי שתיקה משא"כ אם לא הי' אומר הזה רק את בתי נתתי לאיש לאשה אף כשאינו שותק ואמר אח"כ כמו המבואר בלשון הכתוב מ"מ משמעות לשון לאיש משמע דלא הי' לזה העומד לפניו כיון שלא אמר הזה כלל, ועמ"ש אאמ"ו הגאון נרו בש"ות שמן רקח חלק ראשון סימן נ"ח ואולם לשיטת הר"ן הנ"ל לק"מ דהנה לשין הקרא הוא כך ואמר אבי הנער אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וישנאה והנה הוא שם עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים וכבר נתבאר שאנן קיי"ל בכל מקום תכ"ד כדבור דמי אפילו בקדושין היכי שלא נעשה מעשה רק שהעידו העדים או אב או אשה יכולין לחזור ולשיטת הר"ן אפילו מן התורה הוי כדיבור ותוס' כתבו במס' ב"ק דע"ג ע"ב ד"ה כי וכן כתבו כל הפוסקים דתוך כ"ד הוי כדי שאילת תלמיד לרב כסוגי' דמס' מכות ולפי מה דאי' בב"ק שם הוא ארבעה תיבות שלום עליך רבי ומרי וכן העתיק הכסף משנה בפרק ב' משבועת ובב"י בחושן משפט סימן ל"ח וא"כ שפיר פריך הזה למה לי דאף אי הוי נכתב בקרא את בתי נחתי לאיש לאשה דמשמע שנתנה לאחד מעלמא ולא לזה העומד לפניו מ"מ ממה שאמר אח"כ הוא שם מוכח מדבריו שקאי על האיש הזה שהוציא שם רע א"כ חזר מדיבור הראשון תוך כדי דיבור כי מן תיבות לאיש הזה עד הוא איכא שלש תיבות לאשה וישנאה והנה לא מוכח שקאי על אותו איש שעומד לפנינו, מ"מ ממה שאמר אח"כ הוא שם מוכח שקאי על זה ולא גרע הני שלש תיבות מהפסק בשתיקה שיכול לחזור תוך ארבעה תיבות ואפילו לפמ"ש בספר שיורי כנ"הג בא"ח סימן ר"ו בהגהות ב"י ס"ק ה' להוכיח דבע"כ תיבת מרי הוא ט"ס ושלש תיבות שלום עליך ר' הוא כדי דיבור מ"מ א"ש כי באמת נראה ממשמעות הלשון שאמר אח"כ דמה שאמר וישנאה קאי על האיש שאמר אח"כ והנה הוא שם עלילות דברים דבע"כ קאי על אותו שעומד לפנינו בב"ד א"כ אפי' תוך כדי דיבור קטן דהוא כדי שאילת הרב לתלמיד שלום עליך דהוא שני תיבות ליכא דאי הוי אמר את בתי נתתי לאיש לאשה וישנאה ליכא הפסק מן תיבת לאיש עד וישנאה רק תיבה אחת וממילא יכול לחזור ושפיר מקשה הש"ס הזה למה לי דבלא"ה מותרת לבעלה כיון שחוזר אח"כ ומוכח מתוך ך דבריו שקדשה לזה הבעל העומד לפניו בב"ד ואולם לשיטת ר"ת שמן התורה לא יכול לחזיר אפילו בתוך כדי דיבור ליתא להאי תירוצא דהא קאי על הקרא ונשמע כשיטת הר"ן:
ג מיהו הא ליתא דבלא"ה יש לישב קו' הנ"ל אפי' לשיטת ר"ת דהנה בטור א"העז סימן ל"ח הביא דעת הרמב"ם במעשה קודם לתנאי דתנאי בטיל ומעשה קיים היינו דוקא מעשה בפועל וכתב וז"ל ומלשון הרמב"ם יראה שאם השלים כל התנאי קודם שנתן לידה הקדושין דהוי תנאי שכתב אבל אם אמר הרי את מקודשת לי בדינר הזה ונתן הדינר לידה ואמר אם תתנו לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לי לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטיל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה אע"פי שהכל הי' בתכ"ד ה"ז מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום ולא נהירא דמילתא דפשיטא הוא שאם נתן בלא תנאי שהי' מקודשת בלא תנאי עכ"ל וכתב הב"י וטו"ז בכוונתו דאפי' בלא הטעם דהוי מעשה קודם לתנאי ג"כ הוי קדושין דאין אחר נתינה כלום דלגבי קדושין לא אמרינן תכ"ד כדיבור דמי וכתב בית יוסף לתרץ וז"ל ואין זה כלום כיון דגמר דברי הקדושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי על תנאי זה אע"פי שנתן לה הקדושין קודם שמזכיר התנאי מ"מ כיון דדברים אחדים הם בלא הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והוי לן למימר דלא חלו הקדושין אלא על אותו תנאי אי לאו דגמרינן מתנאי דב"ג וב"ר שצריך שיהי' תנאי קודם למעשה יע"ש ובטו"ז פקפק על חילוק הלז ואולם בספר הפלאה בקונטרס אחרון שם כתב שדברי ב"י נכונים שכ"כ רבינו ירוחם הובא בב"ש סימן ל"א ס"ק י"ג גבי התקדשי לי בתמרה בזו ובזו ובזו כו' היכי דמפסיק בין דיבור בזו ובזו אפילו תוך כדי דיבור חיישינן שמא חזר בו וצריך שיהי' בכל אחת שוה פרוטה הרי דכשאמר בדברים אחדים אפילו בקדושין הוי תוך כ"ד כדיבור ויכול לחזור ומ"ש בקדושין דתכד"ד לאו כד"ד היינו כשמפסיק מעט יע"ש, וא"כ סוברים הא דקיי"ל בקדושין תכ"ד לא הוי כדיבור דוקא כשמפסיק מעט אבל בדברים אחדים הוי כדיבור קאי כי ראש דבריו אסיפא קאי ויש לומר ה"ה לר"ת שסובר שמן התורה תוך כד"ד לאו כד"ד מ"מ כשאומר דברים אחדים לא הוי הפסק וא"כ הכא במוציא שם רע אף שלא הי' אומר הזה רק את בתי נתתי לאיש וישנאה וגומר ההמשך כיון שלא הי' הפסק בשתיקה ראש דבריו אסיפא קאי כיון שהוא הכל המשך אחת ול"ק קו' מוהר"ם שיף ועיין בתוס' במס' ב"ק דע"ג ע"ב ד"ה תרי ובספר פני יהושע ותראה שיש לפרש כוונה אחרת בדברי בית יוסף הנ"ל: