שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ה · פרט יח
יבואר היכי דאוסר הדבר ע"ע ואח"כ עבר ואכל בהתראה אם לוקין על איסורו שאסר הדבר ע"ע מלקות דאורייתא כמו אם העידו עדים שדבר זה אסור ועבר על עדותם:
מ רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ג כתב וז"ל האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אע"פי שהוא נאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת על פיו עד שיהי' שני עדים שנתארסה בפניהם וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהי' שני עדים או תוחזק עכ"ל ומקורו מקדושין דף ס"ג ע"ב ומבואר שם אפילו רב אסי דסובר דאב נאמן אפי' לקטלא מודה דהיא שאמרה מקודשת אני כיון דא"נ רק מטעם שווי' נפשה ח"דא א"נ רק לאוסרה ע"ע אבל א"נ לקטלא כמ"ש רש"י בד"ה לדידה וה"ה היכי דשווי' נפשה ח"דא אינו לוקה דבכמי דוכתי מוכח דמלקות וקטלא יש להם דין אחד ואולם בפ"כ מא"ב הלכה י"ג כתב וז"ל מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה ע"פי עצמו כו', אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה יע"ש הרי דסובר דהיכי דשווי' נפשי' ח"דא אם עבר לוקה על פיו וכבר הרגיש בזה המשנה למלך וכתב שדבריו צריך ביאור שסתם וכתב לוקה וע"כ בדהוחזק כבר מיירי וכ"ש הוא עצמו לעיל בהך מי שהוחזק בשאר בשר סוקלין ושורפין ע"ח אבל לא הוחזק כבר כתב הוא עצמו דאין אדם לוקה ומת ע"פי עצמו וכן צריך שתתחזק שלושים יום אבל פחות מיכן לא וכאן סתם הדברים ובודאי שסמך על מ"ש לעיל דאין לומר שיהי' לוקה על פיו אם לא הוחזק עכ"ל ובספר תב"ש בספרו בכור שור בקדושין דף פ' הבין כפשוטו בכוונת רמב"ם שאפי' על דיבור בלבד לוקה דבריו תמוהין וכן תמה עליו בעל קצ"הח ועמ"ש בס' סדרי טהרה ביו"ד סימן קפ"ה ס"ק א' וק"ק על הטוש"ע א"העז סימן ג' ס"א שסתמו וכתבו שלוקה ולא ביארו שאתחזק שלשים יום דבדבריהם א"א לומר כמ"ש המשנה למלך שסמכו עצמם כי הם ז"ל לא זכרו דין חזקה רק בסימן י"ט ועמ"ש בש"ות מוהר"י טראני בחלק א' סימן קמ"ז דקמ"ה ע"א וע"ע בתוס' רי"ד בקדושין דס"ג ע"ב ד"ה ור"ח ובב"ש בסימן י"ט סק"א, והדברים ארוכים ויבואר באי"ה בכללי חזקות ואין כאן מקומו: