שערי תורה חלק א· רבי בנימין וולף לב
כלל ה · פרט י
יבואר דין אשה היושבת תחת כעלה אי נאמנת לומר נתקדשתי לפלוני מקודם כדי לאוסרה א"ע על בעלה וביאור דברי הר"אש ז"ל בזה:
כא בש"ות הר"אש כלל ל"ה הובא בב"י א"העז סימן מ"ו:
באריכות וכתב וז"ל ועל מה שאמר שאם היתה מודה (שנתקדשה לאחר מקודם) היינו אומרים שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ויוציאנה בלא כתובה יש לתמוה מדאיתא בפ"ק דקדושין יהודית דביתהו דר' חייא הו"ל צער לידה אמרה לי' אמרה לי אם קיבל ביך אביך קדושין כי זוטרת, א"ל לאו כל כמיני' דאמך דאסרת לך עילואי ואפשר שיש לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים עכ"ל ותמה ע"ז רמ"א בדרכי משה ס"ק ד' וז"ל ולא נראה חילוק זה דא"כ כל אשה תאסר עצמה על בעלה בכה"ג ואפילו באשה שאמרה טמאה אני לך א"נ דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כ"ש אם אמרה שנתקדשה לאחר דא"נ אלא שאני הכא דהוי קצת קול מעיקרא כו' ותמהני על בית יוסף שהרי לקמן בסוף סימן מ"ח בהדיא שלא כדבריו יע"ש וכן כתוב להלכה בסימן מ"ו בהג"ה ס"ח ועיין בח"מח ס"ק י"ז וב"ש ס"ק כ"ב, ואולם מלבד זה הקשו בס' עצמות יוסף ומוהרי"ט על בית יוסף דבע"כ האי דיהודית מיירי שהיא מודית לדברי האם, דאל"כ אמאי לא מייתי ראי' ממתני' דהאומר כמו שהוכיח הריטב"א שם, ותירץ בס' שערי המלך, שב"י הבין דלא מיירי שמודית רק שאינו מכחשת לכן לא מייתי ראי' ממתני' הנ"ל דאיירי במכחשת, ולענ"ד קו' זו בלא"ה לא ק"מ על ב"י דשפיר י"ל שהבין כפשוטו שמיירי שמודית לדברי האם רק שבע"כ לא מיירי שאומרת שיודעת בודאי רק שמאמינה לדברי האם, וכעין דאיתא בקדושין דף ס"ו ע"א שמאמין לדברי העד וכ"כ בחידושי פני יהושע וכמו התם שא"ל העד אשתך זינתה ואמר רבא אי מיהמן לי' כבי תרי חייב להוציא ומבואר ברי"ף ור"אש שאינו מחויב להוציא בדיני אדם רק לצאת ידי שמים, ואף אמנם כשמאמין לדברי העד ג"כ שווי' נפשי' ח"דא מ"מ אין ב"ד כופין לגרשה, והטעם אף לפי מה שבארנו לעיל דשווי' נפשי' ח'"דא הוא מטעם הודאת בע"ד בממון שנאמן לחובתו כעדים ובממון היכי שמודה הב"ד כופין אותו, מ"מ כראה לומר דלא שייך אדם נאמן לחובתו כעדים רק היכי שאמר שראה בעיניו, אכל היכי שאומר שמאמין לעד שאומר אמת לא שייך לומר דה דאתו כעדים כיון שסוף סוף הודאתו בא רק מעד אחד, ואף שהעד מיהמן לי' כבי תרי, הא עד כשר אפי' דמיהמן כבי תרי לא קם להוציא ממון כמ"ש בחלק ב' בכלל ע"א בממון לשיטת רמב"ן וסיעתו דסתמא כתיב לא יקום עד אחד באיש אפילו עד כשר דקים לן בגווי' טובא שאומר אמת וה"ה דבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון לכן אינו חייב להוציא רק לצאת ידי שמים, וי"ל שזהו כוונת ב"י שאם היא אומרת כן בשם עצמה הוי הודאתה כעדים אבל כשאומרת כן בשם אחרים לא הוי הודאתה כעדים, ודוקא בבעל כשמאמין לדברי העד כיון שיכול לגרשה בע"כ מדינא חייב לציד"ש, אבל היא אינה יכולה להפקיע שעבודו כיון שאין הודאתה לגבי נפשה כעדים דהא לא ראתה בעצמה דנימא לגבי נפשה הוי כעדים, כיון שאין האיסור לגבי בעל דהא לא שווי' נפשו ח"דא דהא אינו מאמין להאם כמו שאמר לה לאו כ"כ כו' ועיקר חתיכה דאיסורא הוא לגבי דידה וה"מ אם הי' ברור שכן הוא יכולה להפקיע א"ע משעבוד משא"כ בכה"ג וא"ש:
כב והנה בגוף קו' רמ"א על ב"י לא זכיתי להבין דאי' בסימן מ"ו ס"ה יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ובא אחר וקדשה בפנינו בודקין על קדושי הראשון שהם בקול אם באו עדים ברורים בראי' ברורה שהיא מקודשת לראשון אין קדושי השני כלום, ואי לאו מגרש ראשון שקדושיו בקול ונושא שני שקדושיו ודאי ואם גירש השני לא יכנס הראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין אחר שנתארס לאחר עכ"ל ואנן קיי"ל במס' קדושין דף ס"ג ובכמה דוכתי דחזקה אין אדם חוטא ולא לו וא"כ לא דמי להאומרת טמאה אני לך דחששו שמא עיניה נתנה באחר, כיון דהוא דבר דשכיח וקרוב לעשות שתלוי רק בדעת האשה בלבד ובמילתא דשכיחא תיקנו, משא"כ הכא לא שייך הך חששא דתתן עיניה באחר ותאמר נתקדשתי לאחר מקודם לכן דהוא מילתא דלא שכיחא דבממ"נ אם תאמר סתם קדשתי לאחד וא"י למי תהי' אסירה לכל העולם ומה"ת תעשה כן שתהי' בכבלי העיגון, ובע"כ צריכה לומר נתקדשתי לפלוני וכיון שאותו פלוני לא יוכל להנשא אותה משום חשש שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין, מה"ת יהי' אותו פלוני חוטא שיודה שקידשה ויצטרך לגרשה ויאסור בקרובתיה אטו בשופטני עסקינן ובודאי יכחישה ויהי' הדין כמו האומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך דמבקשין ממנו ליתן גט כדאי' בקדושין דף ס"ה ע"א וב"ש בסימן מ"ח ס"ק ח' ואולי לא ירצה לגרשה ותהי' עגונה, ואין לומר דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ותשכור לאיש אחד שיודה לדבריה כדי לאוסרה על בעלה ובאמת יגרשה ויאסור בקרובתיה משום חימוד ממון דז"א דלא חיישינן כלל לחש ז דשכרוהו דאחזיקי אינשי ברשיעי להעיד שקר בפרט באיסור חמור שיוכל להצמיח על ידו גט מעושה שלא כדין לא מחזקינן דיש לכל ישראל חזקת כשרות והיא חזקה אלימא ואתי מכח רובא דרוב ב"י כשרים והוכחתי בחלק ב' בכלל ע"א בממון דאיכא חזקת כשרות אפי' במקום שיש חשש הרווחת ממון, ומ"ש רמב"ם בפרק י"ב מהלכות גירושין הטעם בעד אחד בקטטה שאינו נאמן להעיד שמת בעלה שמא שכרוהו כבר תמהו הראשונים ז"ל כמ"ש בכסף משכה דאם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקה יע"ש הרי להדיא דלא שכיח אפילו בעד אחד שיאמר שקר עבור ממון היכי שיבוא איסור חמור על ידו וה"ה לא נחשד אדם מישראל לומר בפני בית דין שהוא קדשה כדי לכוף את הבעל לגרשה ויהי' גט מעושה שלא כדין ויעבור על לאו לא תענה וגו' שהוא איסור דליתא בחזרה וכיון דהוא מילתא דלא שכיח לא תיקנו לעקור הדין דבכל תקנות שתקנו חכמינו ז"ל למגדר מילתא היינו היכי שראו שהי' ההכרח לגדור גדר משום שהי' שכיח הענין לפרוץ וא"כ שפיר כתב ב"י דאם מתרמי שאשה אומרת נתקדשתי לפני פלוני קודם לכן בפני עדים שהלכו למדינת הים ואותו פלוני מודה כיון דאיכא הוכחה שהענין אמת משום דאין אדם חוטא ולא לו כיון דאף אם יגרשה השני אסורה לו ג"כ ויצטרך לגרשה שפיר נאמנת לאוסרה על השני דלא שייך החשש שלא תהי' עיניה נתנה באחר בדבר כזו שאינה בידה כי אם על צד רחוק' כן נלענ"ד נכון ולאחר העיון מצאתי קצת מדברים אלו בספר בית מאיר שכתב על דרך זה ות"ל הוספתי בתוספת מרובה:
כג ולכאורה יש לומר דהנה בהא דאי' בש"ס במילתא דלא שכיח ל"ג רבנן אי אמרינין כן גבי תקנה ראיתי במשנה למלך בפ"ד ממלוה הי"ג מחלוקת שהביא דעת בע"הת דמעות מי שנשתטה יהבינן לי' באבק ריבות וכ' שיש לחלק אע"ג דטעמא דיתום שייך בשוטה מ"מ כיון דלא שכיח אפשר דלא תיקנו רבנן אבל דעת הרד"ך בתקנה תיקנו אף במילתא דלא שכיח אפילו היכי שהוא להתיר האיסור, וא"כ ליתא לתי' הלז להרד"ך (ודוחק לחלק בענין זה בין היכי דעקרו איסור דאורייתא להיכי דהתירו איסור דרבנן דלא מצינו חילוק בזה) ואולם המעיין שם יראה דל"ד דדוקא היכי דטעם תקנה שייך אף במילתא דשכיח יש לומר דתיקנו על כל צד, אבל היכי דלא שייך טעם תקנה רק במילתא דלא שכיח לא תיקנו כלל משום דבר שאינו מצוי והכא כיון דברוב נשים ליכא האי חששא דשמא עיניה נתנה באחר וליכא טעם לתקן תקנה לעקור איסור דאורייתא רק במיעוטא דמיעוטא איכא האי חששא שיאמרו נתקדשתי לפלוני ואותו פלוני יודה במתכוין ויגרשנה כדי שתוכל לקחת לאיש אחר אשר נתנה עיניה בו, בכה"ג לא עשו תקנה היכי דעיקר טעם של תקנה יהי' במילתא דלא שכיח דלא תיקנו או גזרו רק היכי דשייך טעם תקנה ברוב ולק"מ קו' רמ"א לכ"ע:
כד אמנם אכתי קשה דאי' בנדרים דף צ"א דסובר ר' המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכתב הר"אש שם דכן הלכה, וז"ל ועוד נראה לי טעם טוב דהלכתא כר"ה דאפילו למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא נתנה עיניה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר להיות באיסור אשת איש כל ימיה עכ"ל ובמס' גיטין דף פ"ח ע"ב איתא דאמר שמואל גט המעושה בישראל שלא כדין פסול ופוסל ומבואר בב"י וב"ש בסימן קל"ד ס"ק י' וי"ג דשלא כדין בישראל פסול מדאור' כמ"ש ברש"י ור"ן וטור, וכן אם אנסו עכ"ום אפילו בדין הגט בטל אבל דעת רמב"ם בפ"ב מה"ג סוף הלכה כ', וכן משמע דעת מחבר דגט פסול רק מדרבנן, ועמ"ש בלחם משנה שם, וזה פשוט דלא שייך חששא דעיניה נתנה באחר רק היכי שבידה לכופו לגרשה ע"פי ב"ד כ"ש המפרש ור"אש ור"ן להמעיין בדבריהם לדינא דמשנה ראשנה דאי אין בידה לכופו רק להפקיע שעבודו לא תועיל בערמותה כיון שתהי' אסורה בכבלי העיגון, וא"כ אם באמת לא נטמאה ונותנת עיניה באחר נעשה גט מעושה בישראל שלא כדין ועשתה איסור דאורייתא וקיימא באיסור א"א והא איכא חזקה שלא תפקיע א"ע בטענת שקר להיות באיסור א"א כל ימיה, ולשיטת רמב"ם דהוא רק איסור דרבנן א"ש די"ל כמ"ש ה"המ בפ"א מאישות בשיטתו דבאיסור דרבנן לא אלים החזקת כשרות דלאו כ"ע זהירי, ור"אש לא כתב חזקה הנ"ל רק באיסור דאורייתא אבל לפוסקים הנ"ל דהוי איסור דאורייתא, ואם נתנה עיניה באחר ולא זינתה שמותרת לבעלה הגט שנעשה מעושה ע"י ב"ד הוי שלא כדין ופסול מן התורה ונעשה איסור דאורייתא על ידה (ועיין בב"ש סימן י"א ס"ק ד' שכתב במחלוקות הפוסקים בעידי כיעור לא שייך להחמיר דהוא צד קולא לכוף על הגט) וא"כ קשה לסברת הר"אש הנ"ל אמאי חשו חכמים לשמא תתן עיניה באחר, ודוחק לומר דסובר כרמב"ם כיון שהטור לא הביא דעתו בזה, ובע"כ צ"ל להר"אש דסובר דתיקנו אף משום מילתא דלא שכיח, ובאמת ברוב נשים שייך חזקה הנ"ל שהם בחזקת כשרות שלא יפקיע א"ע בטענת שקר ומה"ט באומרת לבעלה גרשתני נאמנת דמן הסתם היא בכלל רוב האומרים אמת אבל תקנה שייך אף היכי דלא שייך הטעם רק במילתא דלא שכיח מ"מ תיקנו לטובת הבעל אף משום מיעוטא דנשים החצופות וחשודות לעבור גם על איסור אשת איש לומר כן כדי לכוף לבעל לגרשה שלא כדין, ולפ"ז קשה קו' רמ"א על ר"אש לשיטתו דבע"כ סובר דתיקנו אף במילתא דל"ש ה"ה באומרת נתקדשתי לפלוני בע"כ חשו שמא עיניה נתנה באחר אף דהוא מילתא דלא שכיחא, מיהו באמת לק"מ דבלא"ה קשה לשיטת הר"אש במס' יבמות דכ"ד שכתב דלכן א"נ משום שרוב האומרות כן משקרות, וא"כ הבין שכ"כ נתקלקלו שהי' משקרת לומר טמאה אני לך כדי לכוף לבעלה לגרשה שלא כדין וא"כ נחשדו לעבור על איסור דאורייתא להיות באיסור א"א כל ימיה כנ"ל ואמאי סובר ר' המנונא דנאמנת למ"א לומר גרשתני משום חזקה שלא נחשדה להיות באיסור א"א הא גם בטמאה אני לך אף שמקבלת גט היא באיסור א"א דהוי גט מעושה ואפ"ה נחשדו, אע"כ צ"ל כוונת הר"אש דלא שייך חזקת כשרות רק היכי דידעה האיסור ואיסור א"א בלא גירושין כ"ע אפי' נשים גמירי דהוא דבר פשוט משא"כ מדרש חכמים דגט מעושה שלא כדין בטל לאו כ"ע גמירי אפי' באנשים עיין תוס' גיטין דף מ"ב ע"ב ד"ה הואיל ובמס' קדושין דף י"ג ע"א פריך ר' אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי ועיין בהר"אש שם דף ע"ג ע"א וא"כ שפיר כתב הר"אש אף דלמשנה אחרונה היא חשודה בכך כי לפי דמיונה ליכא איסור בגירושין מ"מ לא חשודה לומר גרשתני היכי שלא קבלה גט דידעה חומר האיסור, וא"כ לק"מ קו' רמ"א דשפיר י"ל כנ"ל דל"ד לאומרת טמאה אני לך שחשו לחשש שמא תתן עיניה באחר דשייך חשש ברוב דיסברו שמותרת לבעלה ע"י גט זה משא"כ בנתקדשתי דלא שכיח כלל, ובזה י"ל לולי דברי רש"י ור"ן מה דאיתא חזרו לומר שלא תהי' אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת א"ע על בעלה שפירשו שקלקול קאי על אומרת נטולה אני מן היהודים יע"ש, ולפמ"ש י"ל דקאי גם על אומרת טמאה אני לך כיון דאם נותנת עיניה באחר הוי גט מעושה שלא כדין והיא באיסור דאורייתא באיסור אשת איש אצל בעלה השני וז"ש ומקלקלת א"ע על בעלה ר"ל על השני וא"ש:
כה ואכתי איכא למידק למה עקרו חכמים דין תורה של משנה ראשונה לגמרי כיון דבאמת לא נחשדו הנשים לעבור על איסור דאורייתא להיות באיסור אשת איש כל ימיה רק דחיישינן שהיא מוטעת בדין דלאו כולי נשי דינא גמירי הו"ל לתקן במשנה כשתאמר טמאה אני לך יאמרו לה ב"ד חומר האיסור כשמשקרת היא באיסור א"א כל ימיה אף לאחר הגט כי יהי' גט שלא כדין והו"ל לתקן שתהי' יכולה לחזור מדבריה הראשונים ואם תעמיד בדבריה הראשונים תהי' אסורה כי יש הוכחה שאומרת אמת מכח חזקה דלא תפקיע א"ע בטענת שקר להיות באיסור א"א כל ימיה ולמה עקרו דין תורה לגמרי אף בעומדת בדבריה הראשונים ולכאורה יש להביא ראי' למה שנחלקו האחרונים ז"ל א"א עביד אינש לאחזוקי דיבורא הראשון אף באיסור חמור ומקור הענין הוא בהא דאי' בקדושין דף ע"ג כ"ב דסובר רב דנאמן ליתן גט דאין אדם חוטא ולא לו וא"נ לכנוס וכתב הריטב"א אע"פי שהוא מתחילה לכונסה נתכוין וע"ד לכונסה אמר כן מ"מ כיון דמודיען לי' בתר הכי שאינו כונסה ועומד בדיבורו ונותן גט אלמלא דקושטא קאמר לא הי' מחזיק שקרא ליתן גט דשרי' לעלמא שלא כדין, ואולם בס' שערי המלך בפ"ט מאישות הלכה י"ב כתב שמוהריב"ל כתב בשם רמ"ה דאמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורו הראשון ולכן כשקבלו עדות שלא בפני בעל דין ל"מ כשיחזרו ויעידו בפני בע"ד וכוונת רב נאמן ליתן גט היינו כשאמר קדשתי ואתן לה גט ואינו נאמן לכנוס שאם אמר קדשתיה ואכניסנה א"נ אף ליתן גט דעביד לאחזוקי דיבורו, ועיין בח"מ סימן כ"ח סט"ו ובש"כ סימן ל"ג ס"ק ט' ועיין בטור סימן ל"ז ובשאר קמאי זלה"ה שסתמו בע"כ סוברים כריטב"א, ומסוגי' דידן מוכח כרמ"ה משום כיסופא מחזיק דיבורו לכן לא הי' יכולין לתקן תקנה הנ"ל דחיישינן שתחזיק בדבריה, ואולם אכתי קשה שר"אש כתב בסתם להאי דרב ואף דפוסק כרב אסי מ"מ כיון שיש נ"מ לדינא אי עביד אינש לאחזוקי דיבורו אם הי' מפרש כרמ"ה הי' מבאר והד"ק הנ"ל לדוכתי' כיון דר"אש סובר דיש לאשה חזקת כשרות למה עקרו הדין תורה לגמרי במ"א הו"ל לתקן תקנה הנ"ל:
לכן נראה לענ"ד דהנה מבואר בראשונים ז"ל ולכמה תירוצים על קו' שהקשו היאך יכולין להפקיע האיסור, ואומר דאי נימא כתירץ שתירצו תוס' שמשמע שעפ"י דין תורה הי' נאמנת למשנה ראשונה כי יכולה להפקיע משעבודא דבעל ובמשנה אחרונה הוי תקנה הי' מקום לקו' הנ"ל דלמה עקרו דין תורה לגמרי דהא מדאורייתא נאמנת מטעם שווי' נפשה ח"דא בין בעומדת בדיבורה ובין בחוזרת מדבריה כ"ז שלא נתנה אמתלא כדאי' בכתובות דכ"ב ובמשנה אחרונה עקרו הד"ת לגמרי לא הי' להם לעקור ד"ת רק היכי שחוזרת מדבריה בלא אמתלא ולא היכי שעומדת בדבריה לאחר שמודיען לה חומר האיסור כיון שע"פי ד"ת נאמנת ראוי לקיים הדין תורה בכל מה דאפשר כדאי' סברא כזו בהרבה דוכתי בש"ס ופוסקים, אבל לתירץ הר"ן בשם אחרים שע"פי דין תורה א"נ כלל אפילו בעומדת בדבריה ומשנה ראשונה הוא רק תקנה ל"ק קו' הנ"ל דכיון שראו שתקנת משנה ראשונה לא תהי' בכל הנשים כי באם תחזור מדבריה אף בלי אמתלא תהי' נאמנת לחזור לא רצו לעשות תקנה לחצאין ואוקמו הדבר על דין תורה דכל מה דאפשר לקיים הדין תורה מקיימינן, כאשר מובן לכל מי שיש בו שיקול הדעת בדרכי תורה וא"כ י"ל אף דהר"אש סובר במס' יבמות שם כתי' תוס' דרוב נשים משקרות, מ"מ י"ל דמודה לסברת הר"ן הנ"ל דלאו כ"כ לאפקועי שעבודא דבעל כי הדעת מכרעת לזה רק הי' מחלק כמ"ש בס' עצמות יוסף כנ"ל דלא שייך סברא הלז רק בנשואה ולא בארוסה והמשנה ראשונ' ואחרונ' איירי אף בארוס' כמ"ש מוהרי"ט לכן מוכרח לתרץ מפום דרוב אומרות כן משקרות אבל מודה בנשואה שייך סברת הר"ן דלא מצית לאפקועי השעבוד, ועשו תקנה משום לא פלוג בין בארוסה בין בנשואה א"נ למ"א כדרכם בכל תקנות לעשות לא פלוג וא"ש, ולפ"ז מוכח לשיטת הרא"ש כרמ"א דעכ"פ סובר דהיכי דהיא נשואה א"נ לומר נתקדשתי מקודם לכן לאחר להפקיע שעבודא דבעל, ובע"כ פי' בר"אש כמ"ש רמ"א או כח"מח וב"ש, ומ"מ לק"מ על בית יוסף כי הוא ז"ל בא ליישב תשובת ר"אש ובכמה דוכתי דבריו בתשובה סותר למ"ש בפסקיו, ואולי סובר בתשובה דאמרינן דעביד אינש לאחזוקי דיבורא ולק"מ קו' הנ"ל:
כו ובגוף קו' על הרא"ש נאמרו הרבה תי' עמ"ש הב"ש בס"ק כ"ב ולענ"ד ל"מ כן בלשון שאלה הנזכר שם דוק ותשכח, ומ"ש בס' עצמות יוסף בזה ק' ג"כ שמשמע שהי' נשואין יע"ש, ומוהרי"ט כתב בסימן צ"ב דרך נכון בכוונת הר"אש ובס' בית מאיר רצה לפרש בכוונת הר"אש על דרך שעלה ע"ד מוהרי"ט ובמכ"ת אשתמיט מיני' מ"ש לדחות ותמי' על הב"ש שלא הביא דברי הרי"ט:
כז ולכאורה נראה להוכיח כרמ"א דאין אשה היושבת תחת בעלה נאמנת לומר נתקדשתי לפלוני לאוסרה על בעלה, דהנה כבר נתבאר קו' ראשונים, שם על משנה אחרונה כיון דשוי' נפשה ח"דא איסור שבה להיכן הלך ולענ"ד נראה לישב לפמ"ש לעיל דהא דקיי"ל בכל מקום שווי' נפשה ח"דא הוא כעין הודאת בע"ד בממון כמו שנאמן שם לחובתו, ה"ה נאמן לחובתו ובממון דעת רש"י בקדושין דף ס"ה שהוא מטעם גז"הכ דכי הוא זה, ובש"ות מוהריב"ל וב"ש סימן ל"ח ס"ק ל"א כתבו מטעם מגו שבידו לחייב א"ע מכאן ולהבא וה"ה באיסורא לכן נאמן לאסור על עצמו כיון שבידו לאסור ע"ע אותו הדבר בתורת קונם נאמן שגוף הענין שאומר הוא אמת מטעם כל שבידו נאמן, ולפ"ז י"ל הא דנאמנת למשנה ראשונה מטעם שווי' נפשה ח"דא אף שמפקעת א"ע משעבודא דבעל כמ"ש הר"ן והוכרח לומר דהוא משום הוכחה דכיסופא וכתבתי לעיל בפרט ז' מה שיש להקשות עליו לשיטת הירושלמי, ואולם לולי דבריו יש לומר כמו שמבאר לקמן דנאמנת מטעם מגו שבידו להפקיע א"ע משעבודא דבעל ובכה"ג גם בממון אי' בכתובות דף י"ט ע"א בתוס' ובכל הראשונים ז"ל ובחי' רשב"א בקדושין דף ס"ה ע"ב היכי שמודה לחוב לאחרים ובידו לחוב נאמן ה"ה בהודאה באיסור, ונראה לברר הדבר דאיתא שם במשנה אחרונה ונטולה אני מן היהודים יפר לחלקו וכתבו בתוס' וז"ל ותהי' נטולה מן היהודים לכשתתגרש ותנשא לאחרים דלא מהני הפרה רק לעצמו ואין לתמוה היאך חל נדרה על תשמיש יהודים אחרים בעודה אשת איש והא אין איסור חל על איסור ויש לומר דהוי איסור כולל מגו דאתחל בתשמיש בעל שהוא היתר חל נמי על אחרים יע"ש, וא"כ י"ל דמ"ר ומ"א מחולקים בזה גופא אי אמרינן איסור חל על איסור באיסור כולל דהוא פלוגתא בש"ס בכמה דוכתי, ואומר דטעמא דמשנה ראשונה דנאמנת לומר טמאה אני לך ושוי' נפשה ח"דא אף שבהודאתה הוא חוב לבעלה שמפקיע השעבוד משום דיש לה מגו דבידה לאסור א"ע מכאן ולהבא על בעלה שיהי' מוכרח לגרשה בע"כ דניהו דלית לה מגו לומר הנאת תשמישך עלי דבכה"ג אין לה כתובה דהיא נתנה אצבע בין שיניו כיון דאין יכול להיפר למשנה ראשונה כמ"ש ר"אש שם דלא הוי דברים שבינו לבינה ואין רצונה להפסיד כתובתה וגם אין לה מגו דשמים ביני לבינך אף דלא הוי מגו דהעזה כיון דהיינו באינו יורה כחץ ולא קים לי' ביורה כחץ מ"מ כיון דהך דינא דמתני' מיירי אפילו ביש לה בנים ממנו כדאי' שם דמה"ט סובר ר' ששת דמותרת לאכול בתרומה לא הוי מגו לומר שעכשיו אינו יורה כחץ כי מוכח מילתא דמשקרא כיון דע"ע הי' בחזקת יורה כחץ הוי טענה דלא שכיח, ומבואר בש"ות תרומת הדשן דמגו דחינן בסברא כל דהוא כי לא ניחא לה לטעון טענה דלא שכיח כמ"ש הש"ך בשם תוס' והר"ש מקינון, אבל יש לומר למשנה ראשונה יש לה מגו כיון דנאמנת לומר נטולה אני מן היהודים וכתב הר"אש דס"ל דלא מצי להיפר דלא הוי דברים שבינו לבינה דאפשר שיגרשנה וכופין אותו להוציא וליתן כתובה דתשמיש קשה לה כיון דאנוסה היא לכן מהאי טעמא נאמנת לומר טמא' אני לך להפקיע שעבוד' דבעל משום מגו דבידה עוד להפקיע שעבודא דבעל דהיינו שתדור נדר ותאמר נטולה אני מן היהודים ויצטרך לגרשה וליתן לה כתובה לכן נאמנת מטעם שווי' נפשה ח"דא דהודאת בע"ד לחובתו מהני אף שמגיע חב לאחרים היכי שבידו, מיהו אנן קיי"ל דלא אמרינן מגו היכי שיצטרך לעבור עבירה ולהשים עצמו רשע כדאי' בסימן פ"ב בכללי מגו והכא אם תדור ותאמר נטולה אני מן היהודים תהי' אסורה לאחר שתתגרש זולת שתלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא ובכה"ג ליכא מגו היכי שתצטרך לעבור עבירה ואולם י"ל דמשנה ראשונה ס"ל דלא אמרינן איסור כולל שלא חל האיסור לגבי אחרים ממילא נאמנת, במגו דנטולה אני מן היהודים שיהי' מותרת לאחר שיגרשנה בעלה דאין איסור חל על איסור (ואין לומר דוקא היכי דל"ל הפרה על נטולה אני מן היהודים הוא דנוטלת כתובתה דהוי אנוסה אבל למאן דל"ל איסור כולל ולא חל האיסור על כל העולם לא הוי אנוסה דז"א להמעיין בתוס' שם שהקשו אח"כ על תירוצם שתירצו במתני' אתי' כר' יוסי כמו שיבואר לקמן בע"כ ל"ל סברא זו דאל"כ למה הקשו על ר' יוסי ממשנה אחרונה הו"ל להקשות נמי ממשנה ראשונה אמאי נוטלת כת כתובתה בנטולה אני מן היהודים הא לא הוי אנוסה), אבל משנה אחרונה י"ל דסוברת דאמרינן איסור כולל ול"ל מגו משני טעמים מצד דבעל יכול להיפר לה כשאומרת נטולה אני מן היהודים וגם כיון דבע"כ ס"ל דאמרינן איסור כולל תהי' אסורה אח"כ לאחרים, וכיון שאין בידה לאוסרה א"ע על בעלה א"נ מדינא לומר טמאה אני לך לאפקועי א"ע משעבודא דבעל, וממילא מוכח שאינה נאמנת לומר נתקדשתי מהאי טעמא שאין האשה נאמנת להפקיע שעבודא דבעל כיון דלמשנה אחרונה א"נ כלל דל"ל מגו דאל"כ אכתי קשה למשנה אחרונה היאך יכולין להפקיע איסורא כיון שעל פי דין נאמנת לומר טמאה אני לך במגו דנתקדשתי ועיין תוס' במס' כתובת דף ס"ג ע"ב שכתבו כיו"ב שתהי' נאמנת במגו דמאיס עלי וא"ש, אך לפי דברינו קשה קו' תוס' שהקשו על דבריהם הנ"ל שצ"ע למ"ד כולה פירקא ר' יוסי והא ר"י ל"ל איסור כולל והניחו בקו' והמעיין בדף פ"ב ע"א מוכח שם דסיפא דמתני' אתי' כר' יוסי הגם שקו' זו קשה בלא"ה ואין הקו' סובב על דברינו מ"מ כיון שאין לנו ישוב ברור א"א לומר כתי' הנ"ל וגם כי יש לפקפק כמש"ל כמבואר להמעיין לכן א"א לומר תי' הנ"ל, ודברינו הנ"ל הם רק לפלפולא בעלמא מ"מ הדין הנצמח מתוך דברינו דהא דקיי"ל שווי' נפשי' ח"דא הוא מטעם מגו דבידו לאסור א"ע הדבר בקונם לכן נאמן על גוף הענין והיכי דאין לו מגו אינו נאמן יש לו פנים בהלכה ומוכח כמ"ש רמ"א שאינה נאמנת לאסור א"ע על בעלה ולומר נתקדשתי לפלוני כיין דקיי"ל כמשנה אחרונה אין לה מגו להפקיע א"ע משעבודא דבעל כנלע"ד:
**(הג"ה דע מ"ש הר"אש בד"ה היא גופא דטועה היא וסבורה שאין הבעל מרגיש ביורה כחץ לכאורה תמוה מסוגיא דמס' יבמות דף ס"ה ע"א וצריך עיון:)**
כח ומידי עיוני בזה נלענ"ד להוכיח כשיטת הפוס' החולקים על ס' עצמות יוסף דאפילו ארוסה א"נ לומר טמאה אני לך או שנתקדשה לאחר ולאו מטעמא דידהו באינה נאמנת להפקיע א"ע משעבודא דבעל, דבזה מסתברין דברי הע"ז דאכתי לא חל השעבוד עליה הגם שיש לדון ולומר כיון שעכ"פ הי' לו זכות עליה כי ארוסה עומדת לנשואין, עיין בתוס' כתובות דף ע"ח ע"א ד"ה סיפא, וא"נ לחוב לו כמו בממון שאינו נאמן בהודאתו לחוב לאחרינא כדאי' במס' כתובת דף י"ט שמלוה אינו נאמן לומר שטר אמנה הוא זה לחוב למלוה שלו, מ"מ יש לדחות ולומר שאני התם חיש למלוה הראשון עליו שעבוד נכסים והדבר צריך ראיה ברורה דאפילו היכי דליכא שעבוד רק זכות שאינו נאמן לחוב ואין כאן מקומו, אבל נראה לי כעת טעם אחר, דהנה לקמן הוכחתי דאנן סהדי עדיף מעדים המעידים לפנינו וראי' ממ"ש רמב"ם בפרק ז' מיסודי התורה ה"ז וז"ל כמו שנצטוונו לחתוך את הדין ע"פי שנים עדים כשרים ואע"פי שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן יע"ש וכ"כ בפ"ח שם הלכה ב' וג' וא"כ עדים נאמנים רק מטעם חזקת כשרות וגזרה תורה שחזקה זו יועיל בדיני נפשות ובדיני ממונות והוכחתי בכמה דוכתי שהוכחה עדיף מחזקה דהוי כאנן סהדי שכן הוא וכדמוכח ביבמות דף קט"ו ע"ב, ומכ"ש בדבר שחכמים חקרו בשכלם הקדוש שכן הוא טבע העולם הוי כדבר ברור שודאי אמת הן אם הכריעו ע"י דעת תורה, או על ידי טבע יע"ש לכן הודאת בעל דין בממון לחובתו עדיף מעדים ואין יכול לחזור ר מהודאתו כי אנן סהדי שאומר אמת דאטו בשופטני עסקינן שיפסיד רק לעצמו כיון שאינו חב לאחרינא לכן עדיף מעדים דאפשר שיאמרו שקר רק מכח חזקה והוכחה עדיף מחזקה, ומה"ט דעת רשב"א וסיעתו דאמרינן שווי' נפשי' ח"דא אפילו נגד עדים דמוכח שאומר אמת כיון שמפסיד לעצמו ואוסר לגבי נפשי' דבר המותר לכן נאמן על גוף המעשה יותר מעדים דהוכחה ברורה דהוא בגדר אנן סהדי עדיף מחזקה מיהו ה"מ היכי דהוא ודאי הודאה לחוב משא"כ בנ"ד בזמן משנה אחרונה שכתבו תוס' ור"אש ביבמות דף כ"ה שנתקלקלו הדורות ורוב האומרות כן משקרו' ונותנות עיניהן באחר לא הוי הודאה לחוב, כיון דאנן סהדי שנותנות עיניהן באחר כמ"ש מוהרי"ט סימן צ"ב ליכא הוכחה כלל שאומרת אמת ממילא א"נ להפקיע א"ע מחזקת היתר ודוקא למשנה ראשונה שלא חששו שנתנה עיניה באחר שלא נתקלקלו הדורות הי' לה חוב במה שיצאה מרשות בעלה דטב למיתב טן דו, ואטו משום כתובתה תרצה להפסיד מזונות וכל חיובי בעלה עליה שבודאי חוב הוא לאשה שתתגרש כדאי' במס' גיטין דף י"א ע"ב ובמס' יבמות דף קי"ח ע"ב אבל למשנה אחרונה דאנן סהדי שנותנת עיניהן באחר ליכא הוכחה שאומרת אמת וכמו שא"נ בממון לזכותו ה"ה באיסורא שאיסור שאסרה א"ע על בעלה הוי זכותה כיון שנותנה עיניה באחר ול"ש כלל שוי' נפשה ח"דא שהוא בעלמא מטעם הודאה לחובתו ולפ"ז יצא לנו דין חדש אף לרשב"א דאמרינן שוי' נפשי' חד"א נגד עדים מ"מ לא אמרינן שווי' נפשי' ח"דא נגד א"ס דברור דהודאה הוא שקר כיון שאינו מטעם איסור גדר רק מטעם הודאה כיון שהוא לחובתו מוכח שאומר אמת דאטו בשופטני עסקינן שיפסיד עצמו על מגן כשיש הוכחה ואנן סהדי שעיניה נתנה באחר כמ"ש מוהרי"ט בש"ות הנ"ל א"כ לית לה פסידא כלל ולא הוי הודאה ונכונים דברי רמ"א וסיעתו לדינא אפילו בארוסה. ולפ"ז מובן היטב דברי הר"ן בנדרים שם שכתב וז"ל ואיכא למידק אמתני' כיון דמדינא האומרת טמאה אני לך מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהי' עיניה נותנת באחר היאך יתירוהו וכי איסור שבה להיכן הלך יע"ש והבאתי בפרט ו' מה שדייק בס' בית מאיר במה שלא כתב בלשון תוס' שהוא מטעם שווי' נפשי' ח"דא ודחיתי פי' של הגאון ז"ל בכוונת הר"ן ומ"מ הדקדוק הוא דקדוק נכון ולפמ"ש א"ש דהנה לקמן הוכחתי דבע"כ הר"ן ל"ל דברי תוס' ורא"ש ביבמות הנ"ל שנתקלקלו הדורות ורובן משקרות ונותנות עיניהן באחר רק דאיכא למיחש לשמא תהי' עיניה נותנה באחר ע"ש היטב ותראה שכן הוא א"כ הודאתה הוא לחובתה שעל ידי זה אסורה לבעל וטב למיתב טן דו ובכלל ע"א בממון הבאתי מחלוקת הפוסקים דעת רמב"ם שמה שעד אחד לא קם בממון ובדבר שבערוה אינו משום דחיישינן דמשקר אפילו קושטא קאמר כמו משה או אהרן מ"מ לא קם מצד גז"הכ שלא אזלינן בתר ידיעת האמת רק בעינן כללי עדות ותשב"ץ סובר שהטעם הוא דלמא משקר היכי שיש הוכחה שאומר אמת נאמן בממון ובדבר שבערוה דלא בעינן רק ידיעת אמת ודבר שבערוה דמי לממון ומגז"ש ילפינן מדבר דבר ול"ב אפי' עד כשר רק הוכחה שה שהענין אמת אפי' עד פסיל וכן מטין דברי רמב"ם בפכ"ד מסנהדרין ה"א וא"כ י"ל שהר"ן לא הקשה כמו תוס' שתהי' אסורה לבעלה מטעם שווי' נפשה ח"דא משום לתא דידה דאין מאכילין לאדם דבר האסור רק שהקשה שתהי' אסורה עליו מצד האיסור לגבי דידי' ג"כ דעיקר הטעם דבעלמא ל"מ בממון הודאת בע"ד לחוב לאחרים דנגדם הוא רק ע"א וה"ה הודאת בע"ד בדבר שבערוה לחוב לאחרים ל"מ דהוא רק ע"א דילפינן דבר דבר מכ"ש אשה שאינה בר עדות והי' סובר בקו' כתשב"ץ דעיקר הטעם משום חשש שקרא וכשיש הוכחה שהענין אמת סגי והכא כיון שהוי חובתה דאצל רוב נשים איכא חובה במה שיוצאין מבעליהן איכא הוכחה שאומרת אמת ונאמנת מן הדין לחוב לבעלה וממילא האיסור חל עליו וכי משום גדר שלא תהי' אשה נותנת עיניה באחר יתירהו איסור דאורייתא. ואולם הר"ן בתירוצו חידש לן כשיטת רמב"ן וכמ"ש בפרט ה' שהוא גז"הכ כשהוכחה בא מעד אחד אף שהענין אמת ל"מ ומכ"ש באשה לכן מדינא א"נ להפקיע שעבודא דבעל וכמ"ש שם באריכות ודוק בכל זה ואולם המעיין בר"ן במס' חולין דף צ"ו ע"א משמע דסובר כתשב"ץ וצ"ע ולא באתי להכריע בין ההרים הגדולים הב"י ורמ"א רק כתלמיד הנושא לפני רבותיו: